המקרה של הארבזן זופה
היה זה יום בהיר בתחילת הסתיו. צעדתי לתומי בשבילי הזופרמארקט המקומי כאשר לפתע צד את עיני משהו יוצא דופן. חמוש בחושי הבלש החדים שלי ידעתי מיד שמשהו קרימינלי מסתתר כאן, ושבתי על צעדי. ממדף הירקות המקוררים, בין חסה אחת לאחרת, הוא קרץ לי. היה זה שורש פטרוזיליה, מהסוג שלא רואים כמעט במקומותינו, וגודלו כאמת-יד של עוג בינוני. מיד הדהדו במוחי דבריה של האישה המסתורית שנכנסה לביתי מברלין לפני מספר ימים. 'מרק', היא אמרה, בטרם נספגה באפיסת כוחות אל מעבה אולם החזרות.
מוחי החריף כמו פלפל צ'ילי חיבר מיד את שני הרמזים, ומיד התחלתי לרחרח באזור המועד לפורענות של שורת הבשרים. שם עמדה, כרגיל, המודיעה בעלת שלושת טורי השיניים והפרצוף שיצא מסרט של אלמודובר, וקרצה לי בחצי עין, כממתיקה סוד. 'מישהו השאיר לך כאן מעטפה במבצע', היה נדמה לי ששמעתי אותה אומרת, אבל זה היה בזארלנדית, כך שמהר מאוד הבנתי שמדובר בעצם בנתח בשר יפהפה שרק מצפה שמישהו ימצה אותו לציר.
ציר, חשבתי לעצמי, זה בהחלט רמז חשוב. אחרי שוויתרתי על הרעיון לנסוע לפרלמנט האירופי בשטרסבורג, מצאתי את עצמי - אינטואיטיבית - רוכש פתאום גם ארבעה בצלים גדולים, חבילת גזר, צרור פטרוזיליה טרייה וראש שום. ואז, כשהכל נראה ורוד, הבהירה לי שיחת טלפון מסתורית מאותה אישה חובבת-מרק שהגיע הזמן לבחור: עדשים או אפונה?
הבחירה גרמה ללבי לפעום ולנשימתי לשנוק. לא ידעתי אם אני בדילמה או בקונפליקט, והאמביוולנטיות שיגעה אותי. אבל הגורל (והתסריטאי) חשבו אחרת. מבטי נח על שקית אפונה ירוקה יבשה, וזה הספיק.
מכאן הכל רץ כמו במערכה הראשונה של סרט: לפתע צץ על הכיריים סיר ענק בו טוגנו במהירות שני בצלים וחצי ראש שום קצוץ. תפוחי אדמה, ששמרתי במזווה למקרה של רעב באירלנד, מצאו את עצמם בתוך הסיר, יחד עם פיסות שטוחות מהשורש הגרנדיוזי. כל זאת עשתה לי האישה המסתורית, שכוחה רב במרק וקולה שולט במוחי. בכוחותי האחרונים מנעתי מהגזרים להיסחף אל הקלחת, שלא יהיו לי 'גזר הולך לאיבוד דרך מרפסת'. אבל לא יכולתי למנוע מהבשר ללכת בדרך כל בשר - הוא הושחם באכזריות, תוך שהוא ממיס אל התערובת את שומניו (ציינתי לעצמי שזו דרך מעניינת לדיאטה).
בנקודה הזו החלטתי לקחת פיקוד. אם כבר נסחפתי, אז למה לא עם תנוחות? הוספתי לסיר בחיוך חופן רחב של מלח גס, שני עלי דפנה, פלפל צ'ילי, קצת כמון, ולא מעט פפריקה מתוקה וטנדורי מסאלה שיש לי עוד מהמעבר להודו. הרגשתי שאני שולט במצב, וכטוב לבי באדים הנחתי גם לאפונה ולפטרוזיליה לגלוש אל הסיר, אבל הטבעתי אותן בכמות נאה של מים.
הסיפור התחיל לבעבע ולהתקרב לנקודת הרתיחה. השכנים כבר איימו לפנות אותי מהבניין. אבל לא איבדתי את העשתונות (הם במרק) וחיכיתי ליד הסיר כשעה, שמישהו יצלצל. כשאף אחד לא צלצל, הבנתי שאני אבוד. בהכנעה צירפתי גם את הגזרים לתערובת הקרימינלית שהלכה והתגבשה, אך במוחי כבר התרקמה תוכנית נואשת לסיום הפרשה. בשעה הקרובה רק צפיתי מרחוק בפשע המתגבש, כאשר אני הופך בו מדי פעם בכף עץ ועוקב אחרי התפתחות האפונים. ואז, כשאף אחד לא ציפה, שלפתי את הנשק הסודי שלי, שהוא כמו מקטרת לשרלוק הולמס - בלנדר.
בלי להניד עפעף חילצתי מהמרק את הפטרו-זיליה ואת גושי הבשר, תחבתי את בלנדרי לעומק העולם התחתון של הסיר וריסקתי בעוצמה את האפונים. קול יבבה נשמע, ועולם הפשע הפך למחית תחת ידי הבוטחות. אך לפתע משהו עצר בעדי. קול מפתה נשמע מהמרק, ואני עצרתי ברוסקי והבנתי שזהו. הובסתי. הבשר המתקתק ביקש לחזור אל הסיר, ולי לא נותר אלא להבין שגורל המרק להישאר חצי מרוסק, וגורלי הוא להיכנע לפשע ולאכול אותו בגדול. כפי שלחשה האישה המסתורית כששבה מחזרותיה, "עזוב את זה, זו אפונה-טאון".


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/10/2007 22:13, ושייך לקטגוריות אסנת, מתכונים, הומור
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של Ari ב-15/10/2007 13:20

---