טווסים לבנים, מזון איטי והאצבע של דליה
תוך פחות משבוע קרו שני דברים קצת משונים, ולמעשה אותו דבר פעמיים: משהו ששמעתי עליו לראשונה מתוך עבודתי בתרגום הגיע אלי שוב, תוך שבוע, דרך הבלוגייה. ראשית באו הטווסים הלבנים: לאחר שתרגמתי פסקה על איזו וילה באיטליה שבגנים שלה מטיילים white peacocks, הייתי חייב לראות בעצמי איך הם נראים. וראיתי. מרהיב, נכון? הוא מככב מאז בדסקטופ שלי.
והנה, הבוקר, דילגתי לבלוג המאוד מוצלח של ידידתי יעל ישראל ושם הם חיכו לי שוב, אפילו ברלוזוציה טובה יותר. צירוף מקרים? יו בט.
הצטרפות המקרים השנייה אירעה כמעט במקביל: במסגרת העבודה שעל האינדקס של איטליה, נתקלתי במושג Slow food. מאחר שלא שמעתי על זה מעולם, עשיתי מחקר קצר באינטרנט כדי לתרגם כמו שצריך והגעתי לכאן ואפילו ל כאן. בקצרה (למי שלא קוראים לינקים) מדובר בארגון בינלאומי שמעודד מתן תשומת לב לאוכל שאנחנו אוכלים, מהווה מעין תנועת נגד לרעיון הפאסט פוד ומחובר לכל הדברים ה'נכונים' - אקולוגיה, זכויות בע"ח וייצור הוגן. לא הייתי מתעסק בזה יותר מדי אלמלא נתקלתי במהלך סבב הבלוגים השבועי, בפוסט המצוין הזה של אסתי, ושם בסוף שוב התחבאה הפניה ל-slow food. צירוף מקרים? למה לא.

ואם יש שני צירופי מקרים כאלה, חשבתי לעצמי, אולי בכל זאת הקוסמוס מנסה להגיד לי משהו. טווסים לבנים, פריקים של הטבע, יוצאי דופן שראוי לתת בהם מבט שני; ואוכל איטי, ובכלל ההנאה שבאיטיות, ודברים שחולפים על פניהם יותר מדי מהר. אז הקשבתי, ואתמול והיום לקחנו את היום לאט, באיזי. היה גשם בחוץ כל היום וכל הלילה ולאסנת איכשהו לא היו חזרות ליום וחצי שלמים, ואנחנו פשוט היינו בתוך האיטיות הזו. אפילו קראתי עוד כמה פרקים בספר בגרמנית. והיום בבוקר קמנו ובישלנו ביחד, אוכל איטי מאוד מאוד (מרק אפונה שישב שלוש שעות על הכיריים ועוף שישב שעה ורבע בתנור).
אז נכון, מעל הכתפיים יושבת לי גרסה אישית של ד"ר האוס ומזכירה לי שלא שינינו כלום בעולם היום. שלא כתבתי מילה ברומן המונומנטלי שיקנה לי את פרס נובל בספרות וישנה את חייהם של מיליונים. ולא עשינו כלום כדי לקדם את קריירת השירה הפורחת של אסנת או את הספר שלי או מה לא. זה אותו שטן-בתחפושת-רציונל שמזכיר לי שתמיד עשיתי אידיאליזציה לאנשים הגדולים, לפורצי הדרך ולמגלי הארצות (ואחריהם לאמנים המיוסרים, לסופרים ולמשוררים, לג'ים מוריסון, ואן גוך והנרי מילר). זה הוא שכשאנחנו מכינים את העוף בתנור לארוחת צהריים עם חברים ובודקים מרכיבים חדשים לרוטב הברביקיו (סויה, יין אדום, רסק עגבניות דבש וכמון. יוצא פיצוץ) נזכר רק בסצינה מהפרק הראשון של 'הבורגנים', אז נחתכת לדליה האצבע בזמן שהיא מכינה את הצלי והיא מדממת לתוך הרוטב, וכולם מפארים ומהללים את הצלי שלה ואיך יצא לה מצוין הפעם. האם גם אנחנו מדממים לתוך הרוטב וקוראים לזה 'גורמה'? האם לא צריך לצאת לעולם, לעשות מהפכות, להניף דגלים, לכתוב, לשנות?
אבל אולי בגלל זה הפנה אותי הקוסמוס דווקא ל'סלואו פוד' ולפוסט של אסתי. סוג של תזכורת שעשייה אישית היא-היא העשייה הפוליטית. שבישול איטי בבית הוא בעצם פעולה אמיתית בשדה הפוליטי, ושאפילו כתיבת מחשבות לא-מסודרות בבלוג יכולה להיות פעולה בעלת-השפעה לא פחות משיר מלוטש שעבדתי עליו שעות במחשכים. ואתם יודעים מה, אפילו שימור של זוגיות בעולם מלא פיתויים ומטורף שכזה הוא פעולה פוליטית-חברתית עם מסר של ממש. ולקחת את עצמך ולעבור לארץ אחרת אבל להמשיך לכתוב ולערוך ולחיות בשפה שלך זו פעולה שיש שלה אפקט וממש בעולם, אולי לא כמו כיבוש האברסט (ואולי דווקא כן, כי מה כבר הרוויחה האנושות מכך שאיזה אנגלי ואיזה מקומי שמו את כף רגלם על איזה הר גבוה בנפאל).

אז אל תשכחו להאט לפעמים, ולהסתכל מסביב. ולקחת 5:16 דקות להקשיב לראש-רדיו והתייר שלהם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/12/2007 22:56, ושייך לקטגוריות אסנת, דברים שמצאתי ביוטיוב, מטאבלוגיקה, מעברים 10-20-30, אופטימי
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-14/12/2007 21:04

---