מתי זה הפסיק להיות כיף להיות חולה

כשהייתי ילד, תמיד אמרו שאני חולה מאוד טוב. הייתי מתכרבל במיטה, לוקח את כל התרופות (גם המרות) קורא ספרים, לא דורש לעשות דברים שאני לא אמור לעשות בתור חולה, ולא מציק למי שאמור לטפל בי. גם מבחינתי זו היתה עסקה טובה: הייתי מוכן להתמודד עם אף סתום וכאבי גרון רק כדי לבלות את כל היום במיטה עם הספרים, בלי חובה ללכת לבית הספר או לעשות כל דבר אחר. אחד הזכרונות הנעימים ביותר שלי, למעשה, הוא תקופה של כחודש בכיתה ו' שביליתי בבית בגלל שחליתי בצהבת - במיוחד השבועיים האחרונים, שבהם כבר כמעט ולא היו לי סימפטומים אבל השאירו אותי בבית כי חששו שאני עוד מידבק (או משהו. יכול להיות שהסיפור התערבל לי במוח והוא לא ממש נכון).
בהמשך הפכו ההצטננויות לחלק מהחיים; אני זוכר שבטירונות התבדחתי שאני נושא עמי לכל מקום 'גליל נ. ט.' (נייר טואלט; זה היה משעשע בעיקר בגלל שכולנו הסתובבנו עם רובי "גליל"). אבל כשנכנסתי ממש לצבא, שלוש שנים אחר-כך [1], מחלות הפכו לעניין הרבה פחות משעשע. זאת משום ששאלת הבריאות שלי כבר לא היתה בידי אמאבא או רופא המשפחה, אלא בטפסיהם המאיימים של הרופאים הצבאיים. התסריט חזר על עצמו כמה פעמים כל חורף: אחרי כמה ימים של אומללות הייתי מקבל הפניה לרופא הצבאי - מה שאמר נסיעה באוטובוס לאיזה בסיס נטוש ליד עכו, המתנה של שעתיים-שלוש בסככה לא-מחוממת-מספיק עם עשרות חיילים חולים ואז שלוש דקות שבמהלכן היה הרופא מקשיב לי עשר שניות מודד לי את החום עוד רבע דקה, ממליץ לשתות תה ונוזלים ושולח אותי חזרה למשרד תחת כלל הברזל של הרופאים הצבאיים - אחא"ג (אין חום, אין גימלים). ומאחר שהמחלות שלי לא באו אף פעם עם חום, התהליך היה כמעט תמיד בזבוז זמן, ובשלב מסוים ויתרתי עליו והתנחמתי בטישו.
הייתי כל-כך מורגל בשיטה עד שגם אחרי השחרור [2] לא ציפיתי לשום שינוי. למרות זאת - אני ממש לא זוכר למה - החלטתי במהלך איזו הצטננות קשה במיוחד לקבוע תור לרופא (אזרחי). פרט להמתנה קצרה ונוחה יותר וליחס טיפה יותר חביב לא היה הבדל בתהליך - סימפטומים, אינחום, 'תשתה הרבה נוזלים ותה' - עד שפתאום, שניה לפני שקמתי ויצאתי, שאל הרופא "אתה עובד?"
- "כן", עניתי.
- "כמה ימי חופש אתה חושב שאתה צריך, שלושה או ארבעה?"
נראה לי שזה היה ההלם, או אולי האפצ'י שהתחבא באחורי הראשון, אבל מיד מלמלתי ששלושה יספיקו, ותודה, ולקחתי את הפתק ששרבט הרופא ביד נאמנה. כל-כך התרגלתי לאחא"ג שעצם המחשבה על חופש מחלה נראתה לי כזכייה בלוטו. שמח וטוב-לב חזרתי לביתי, מתכנן לשוב לימים הטובים של המיטה והספרים.
וזה באמת היה כך, אלא שגיליתי דבר אחד - כשגרים לבד, אין מי שיביא לך תה ואוכל למיטה, ידאג שתיקח כדורים בזמן ויסדר את המטבח במקומך. ביום השני כבר התקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני בא אליהם; החוויה היתה קצת מביכה ומשונה, ולא חזרתי עליה מאז.

המפנה הבא אירע כשסיימתי את מחויבותי למדינת ישראל ובמקום להיות שכיר במקום עבודה גדול הפכתי לסטודנט לתואר שני ולמנחה באוניברסיטה הפתוחה. כסטודנט לא היתה לי בעיה להיות חולה ולהחסיר שיעורים; אבל כמנחה, המחלה כבר היתה הרבה פחות מספקת - כי כל שיעור שפספסתי בגללה, הייתי צריך להשלים בסוף הסמסטר. המצב החמיר כשהתחלתי לעבוד בתרגום כפרילאנס - עכשיו כל רגע של מחלה הוא רגע שהייתי יכול להרוויח בו כסף, וכל התפנקות במיטה עם ספר ותה באה על חשבון עבודה-עבודה-עבודה-כסף-כסף-כסף. לפחות כשמתחתנים מקבלים שוב את הזכות לבקש ממישהו להכין את התה ולהביא אותו למיטה (בהנחה שכמובן שבן הזוג אינו עסוק נורא או חולה בעצמו).

וזה מביא אותנו למצב הנוכחי, שאפשר לסכמו כך:
* וירוס מעצבן במיוחד שתקף את אסנת ואז עבר אלי, ומייצר אף סתום, כאבי גרון וראש, תחושת פקיקה בסינוסים וחולשה.
* אסנת במסע קונצרטים נוסף, הפעם בגרליץ, עד סוף השבוע.
* לחץ רציני של עבודה כדי להספיק כמה שיותר לפני שמתחיל הקורסגרמנית (בשבוע הבא).
* המון סידורים, מחויבויות קטנות ורעיונות לפרויקטים שנוצרו ונולדו בשבוע הביקור בישראל.
* בחוץ מינוס שתי מעלות וגשם מעורב בשלג.

מה שנקרא - לא כיף להיות חולה (כפי שיוכלו גם להעיד ערימות הטישו המפוזרות בכל פחי הבית). את דילמת ה'לעבוד-או-לנוח' פתרתי בפשרה - עבדתי קשה כל הבוקר ונכנסתי למיטה לשעתיים אחרי הצהריים עם הארי פוטר השביעי. ולפחות אסנת השאירה לי אוכל במקרר (רק לחמם ולהגיש!). אה, וכתבתי פוסט ארוך על היסטוריית המחלות שלי בכל הזמנים. נו, אולי זה לא כזה נורא.




[1] סיפור ארוך. בשתי מלים -"עתודה אקדמית"
[2] לא בדיוק שחרור, דחיית שירות במקום הקבע. עוד סיפור ארוך ולא ממש חשוב.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/1/2008 19:58, ושייך לקטגוריות עונות השנה, מעברים 10-20-30, פסימי
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-5/1/2008 12:37

---