מה למדתי בגן היום, חלק ב'

חולם בגרמנית
בלילה בין שלשום לאתמול היה לי חלום מוזר, שבמהלכו חרשנות את הארץ בחיפוש אחר משהן. מה שהיה משעשע היה שבסוף הגענו לנמל התעופה, ושם נתקלתי בשני אחים ישראליים שהתחתנו (בהתאמה) עם שתי אחיות גרמניות, והאחיות דיברו ביניהן גרמנית.
נדמה לי שזו נקודת ציון: הפעם הראשונה שדמות בחלום שלי מדברת גרמנית, ואני מבין מה היא אומרת. איכשהו, אני חושב שזה לא מקרי שזה קרה דווקא אחרי השבוע הראשון של הקורס: גם אם ה'חומר' של הקורס הוא ברמה נמוכה עד אימה (ב-21 שעות כיסינו בקושי את השיעור וחצי הראשונים בקורס של מכון גתה), הרי שיש כנראה איזו השפעה לעצם העובדה שחלק ניכר מהזמן שלי מוקדש לעיסוק בשפה. בגלל הקורס, אני עוסק שוב בבסיס של הדקדוק, מכיר מחדש בעובדה שאין לי מושג מה זכר, מה נקבה ומה נייטרלי, מפטפט בהפסקות בגרמנית וקורא את אריך קסטנר כדי לא להשתעמם. אז פלא שהגרמנית נוזלת לי מהחורים?
קסטנר זה, שמסתבר שאוהבים אותו בעיקר בגרמניה ובישראל (לסרגיי לא היה שום מושג מה זה ומי זה), גם אחרי לטעות היחידה שלי באחת המטלות. זו למעשה לא ממש טעות, כפי שהתעקשה המורה לציין, אלא פשוט גרמנית ישנה; היום, מתסבר, את המילה 'איין ביסשן' (קצת) כותבים ein bisschen ולא ein bißchen כמו שהיו כותבים פעם. החיסרון השני אצל קסטנר הוא שהלה אוסטרי, כך שהספרים שלו מלמדים אותי בעיקר גרמנית אוסטרית. מצד שני, מדובר בשפה מאוד עשירה, זורמת ומלאה רבדים, ביטויים וצירופי מלים, שמקדמת אותי בהבנת השפה הרבה יותר מהמלכים המובנים של הקורס עצמו.

שעת אפס
כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, הקורס מתרחש בשעות 'בית ספריות', שמונה ורבע עד אחת ורבע. מה שהופך את העניין להזוי יותר הוא שעכשיו אמצע החורף וכאן בזארברוקן פירוש הדבר הוא שהשמש זורחת ב-8:22, שבע דקות בדיוק אחרי שאנחנו כבר עמוק בכיתה. התוצאה מזכירה מאוד את סיוט הילדות המכונה 'שעת אפס' - לקום כשבחוץ עדיין חושך, לשתות קפה כשאור השחר מתבהר וללכת לבית הספר בערך בשעה שבה מכבים סוף סוף את פנסי הרחובות.
החלק הסוריאליסטי בחוויה הוא שכאן לא מדובר בשש בבוקר אלא בשעה כולם יוצאים לעבודה, כך שהחושך היחסי משתלב עם תנועה ערה עד מטורפת באוטוסטרדה שאני חוצה בדרך ללימודים. יש בזה משהו הזוי. עם זאת, אני מתעקש ללכת ברגל את המרחק ולא לקחת אוטובוס, כי ההליכה המהירה ממריצה את המחשבות ומעוררת אותי; ועם הזמן, כשהיום יתארך, אני צפוי גם להתחיל לראות את הזריחה בדרך - חוויה שאני מצפה לה כבר בכליון עיניים. אולי אתחיל לקחת אתי מצלמה.

מאריצה נכנסת
כשחשבתי מראש על הקורס דימיתי לעצמי שאולי אמצא שם כמה חברים חדשים. אלא שבין הרוסים הסגורים-על-עצמם, הסיניות שלא מדברות מילה גרמנית והאיש המשונה מסרי לנקה, לא נראה שיש הרבה פוטנציאל. למזלי, אווירת בית הספר לא הכזיבה, וכמו בכל הסדרות הטובות (נניח: הפרק הראשון-ראשון של באפי) מצאתי ישר על היום הראשון את האדם היחיד בקורס שהשתעמם ממנו (לפחות בהתחלה) בדיוק כמוני.
קבלו את מאריצָה, במקור מקרואטיה, שהגיע לזארברוקן לפני חודש, אבל ביקרה פה כבר פעמיים לשלושה חודשים. אימא של מאריצה התחתנה עם איטלקי ובזכותו רשאית לגור בגרמניה, וגם מדברת (איכשהון) גרמנית; מאריצה למדה את השפה ממנה ובגלל שהיא פקחית ולומדת מהר היא אולי התלמידה היחידה בקורס (חוץ ממני) שיכולה לנהל שיחה סבירה בגרמנית. הבעיה היחידה היא שאמא של מאריצה לא למדה את השפה בצורה מסודרת, ואת הבלגן הזה הנחילה לבתה; וכך יש למאריצה אוצר מלים לא רע בכלל, אבל התחביר שלה, כפי שציינה, "נשאר בקרואטיה".
ביום הראשון של הקורס, כנראה לצורך אוריינטציה, לקחו אותנו לסיבוב בעיר והראו לנו את כל המקומות החשובים. היתרון היחיד מבחינתי, פרט לחילוץ עצמות, היתה שיכולתי לבלות את הזמן בשיחות ארוכות עם מאריצה, ששבתה את לבי בהומור הקליל שלה ובסיפור שבא אתה. היא, כך מתברר, נרשמה לקורס כדי שתוכל לקבל ויזת סטודנט ולהישאר בגרמניה עוד קצת זמן; בינתיים היא עובדת בניקיון בתים, אבל היא היתה רוצה ללמוד מספיק גרמנית כדי להירשם כאן ללימודי פסיכולוגיה. על רקע כל אלה שבאו לקורס רק כדי לסמן וי למשרד העבודה, היתה זו קרן אור מלבבת (וביום חמישי הסינית שיושבת לידה לא הגיעה ויכולנו אפילו לשבת ביחד ולשוחח תוך כדי השתעממות).

נאך אובן
אני לא מרחם על המורה שלנו. מסכנה. היא לא רק צריכה להתמודד עם מי שלא יודעים ללמוד (ההוא מסרי לנקה) או לא רוצים ללמוד (סרגיי את סרגיי (ע"ר)), אלא גם לדאוג שמי שמכירים כבר את השיעורים הראשונים (אני ומאריצה) לא ישתעממו עד אימה. אז הזכרתי שאני כבר די דאגתי לעצמי, וסיפרתי שהיא הביאה לנו דפי עבודה קצת יותר מתקדמים; אבל כל זה לא הכין אותי למה שקרה ביום חמישי, היום האחרון של הקורס השבוע.
זה התחיל יום קודם, כשבחצי השעה הראשונה עשינו מבחן - מבחן לא קל, שלא בשביל ציון אלא כדי לבחון באיזה רמה הגענו לקורס. אולי כתוצאה מאותו מבחן ואולי בכלל מההתרשמות שלה בקורס, היא נגשה אלי למחרת ושאלה אם הייתי רוצה לעבור 'נאך אובן', כלומר למעלה, כלומר לקורס השני הנערך במקביל והחל לפני ארבעה חודשים. הרעיון הוא שאבלה אתם את ששת השבועות הקרובים, האחרונים של הקורס שלהם, וכך אחסוך לעצמי ישיבה בכיתה של ה'מתחילים' בששת השבועות הראשונים. בגלל הדייקנות הגרמנית אין אפשרות לפטור אותי מלשבת בקורס כלל, אבל אפשר לדאוג שאלמד דברים קצת יותר מעניינים - לפחות זמנית.
החיסרון היחיד הוא שאצטרך להיפרד ממאריצה, ולחפש חברים חדשים במקום ההוא, נאך אובן. אבל לפחות ניפגש בהפסקות, ובעוד שישה שבועות אשוב אל הקורס המקורי שלי. דיווחים מלמעלה - בשבוע הבא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/1/2008 21:45, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., אופטימי, מה למדתי בגן היום
48 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-17/1/2008 11:27

---