מה למדת בגן היום, פרק 4
אל יאוש
אולי זו העובדה שהגעתי ל'נך אובן' אחרי ארבעה וחצי חודשים. או שאולי זו אווירת תחנת-הרכבת בשיעורים, שנראים כמו תקציר של כל השיטות לשהות כמה שפחות זמן בכיתה אבל להיות רשומים כמי שבא לקורס (יש מי שמאחרים מאוד, יש מי שחותכים מוקדם, יש מי שעושים גם את זה וגם את זה ויש את מי שדואגים שמוחמד יחתום במקומם גם כשהם בכלל לא שם). בין אם זו השחיקה או הזלזול, דבר אחד ברור: פראו שמידט בקורס למטה מזכירה מורה בכיתה א' שרק יצאה מהסמינר - אנרגטית, נלהבת, מנסה להגיע לכל אחד ולהשקיע בכולם. ואילו פראו אמיני (ככל הנראה טורקיה במקור) שמלמדת למעלה נראית קצת כמו מורה במערכת החינוך הישראלית - עייפה, מיואשת, לא תמיד שולטת בכיתה, לא תמיד יודעת להסביר מה בדיוק היא רוצה.
אז נכון, מתקפות זעם כמו של אקואה מגאנה הן בהחלט דבר שאף מורה לא אמור להתמודד אתו בשמחה, אבל אחרי ארבעה ימי לימודים הבנתי שלא רק מאקואה המורה כבר התייאשה. קחו למשל את תרזה, אישה מבוגרת עם פרצוף סבתאי, שהגיעה מסרדיניה וכל חייה דיברה רק איטלקית. תרזה גרה בגרמניה חמש שנים, ויודעת לתקשר באופן בסיסי ('איך קוראים לך?', 'מאיפה אתה?') אבל איכשהו מרחפת לחלוטין כשמדובר בנושא השיעור, ולעולם לא מצליחה להבין איזה תרגיל בדיוק אנחנו עושים ומה אנחנו עושים אתו. זה כשלעצמו לא נדיר - לחצי מהתלמידים 'למטה' היתה בעיה דומה - אבל מה שמעניין הוא שפראו אמיני לא מתעקשת, ומייד עוברת לתלמיד הבא. 'על זאתי ויתרנו', נראה שהיא חושבת, 'חבל על הזמן של האחרים'. ולמרות שההיגיון בהחלט מובן לי, איזו נימה עצובה של ייאוש מתגנבת איכשהו לדברים.
זוגות זוגות אל התיבה
ביום רביעי (היום השלישי בקורס השני, אחד אלוהינו...) חיכתה לנו הפתעה בכיתה. פראו פֶּטו, שמחליפה בד"כ את פראו אמיני ביום רביעי, היתה - כך מתברר - חולה, ולמילוי המקום הכפול הוזעקה מנהלת בית-הספר, פראו פּרוֹץ, ועשתה לה יום של תרגול לקראת הבחינה בעל פה. שהרי - כך נתברר לי באותו יום - קורס ההתמצאות אמור להיות מסלול המוביל אל 'בחינת הסרטיפיקט', שמאיימת על רוב התלמידים כמו איזו מפלצת-גודזילה מעל ניו יורק. ובבחינה, מסתבר, יש חלק כתוב וחלק בעל-פה, שמתבצע משום מה בזוגות - שני נבחנים יושבים מול המנחה וצריכים לנהל שיחה בנושא נתון.
בהתחלה חשתי קצת לא-שייך - שהרי אני לא אמור לעשות את הבחינה עם הקורס הזה אלא לחזור לחברי למטה עם סיומו - אבל הגעתי למסקנה שתרגול אף פעם לא מזיק. השאלה היתה רק למי להצטרף כזוג. פראו פרוץ הדגישה ששני הנבחנים צריכים להיות 'אן איינם ניבוֹ' - כלומר, באותה רמה פחות או יותר - וזה צמצם מאוד את האפשרויות. רוּבּי, הקולומביאנית הגדולה והחייכנית שיושבת לידי, כבר בחרה לה בת זוג קבועה, אקואה (לא זו מגאנה אלא בחורה מחוף השנהב, שבגרמנית זה אגב 'די אֶלפֶנבַּיינקוּסטֶה', מה שנשמע כמו קללה בטורקית); שאדי (כהרגלו בקודש) הגיע מאוד מאוחר, אחרי החלוקה לזוגות; וגוצ'אן, נער טורקי מוכשר שחולם להיות גנן-נוף וחגג את יום הולדתו ה-18 בדיוק בראשון לראשון, כבר סגר עם סולימאן, טורקי מבוגר שהגדיר את מקצועו כ'שמוּקמַייסטֶר' (זה אולי נשמע סוטה, אבל בגרמנית זה פשוט 'אמן תכשיטים'. מצד שני, פראו פרוץ הרסה לכולנו את החגיגה כשציינה שעדיף להגיד 'גולדשמיד', כלומר צורף).
כך יצא שמכל החבורה נשארו לי שלוש אופציות: אלכסיי, רוסי ייצוגי שלמד שש שנים וקיבל הסמכה כרופא - אבל חייב ללמוד גרמנית ואז עוד שנתיים הסבה כדי לעסוק במקצועו בגרמניה. לרוע המזל, אף כי אלכסיי באמת נראה כמי שרוצה ללמוד, הוא עוד רחוק מאוד מהיכולת לנהל שיחה של ממש עם פציינטים, וכל הזמן מסתבך עם התחביר ועם מבנה המשפטים. גרמנית שפה קשה לרוסים. האופציה השנייה הייתה אַנוּשאבאן האיראני, שמדבר לאט, משחק פינג פונג וביקר בישראל כילד בשנת 1977 - מתישהו בעבר הרחוק כשהיו קשרי ידידות בין ישראל לאיראן (הוא זוכר בעיקר את הלונה פארק בתל אביב ואת חופי נתניה). אבל הבחירה נפלה על גָ'אולין הסינית, שעושה את כל התרגילים מושלם אבל מתקשה קצת עם ההגייה (ההבדל בין סינית לגרמנית רחב יותר מההבדל שלה משפות אחרות). ג'אולין תפסה את עיני כבר בשנייה הראשונה של הקורס, ביום ב', כשהגיעה לכיתה עם היקי ענק ועצבני על הצוואר; אחר-כך ההיקי החל להיעלם וגם גיליתי שהיא בת 24 ושבסין עבדה כמנהלת רכש בחברת אלקטרוניקה (וגם למדה שיווק).
הבחירה התחוורה כמוצלחת כשהתיישבנו מול הכיתה לסמלץ בחינה. השיחה בינינו קלחה, גלשה למחוזות בלתי צפויים (כמו מזג האוויר בבייג'ינג ומספר המתורגמנים לאנגלית בחברות סיניות) ועברה בלי בעיה את הזמן הנדרש. פראו פרוץ לא רק שהחמיאה לנו, אלא גם רמזה שברמה הנוכחית שלי אני יכול לעבור את הבחינה עם הקורס 'למעלה', כלומר במרץ, כלומר לחסוך ארבעה חודשים. השאלה המיידית שלי היתה אם מותר לי, והיא חייכה ואמרה שכן. אמנם מרגע שאעבור את הבחינה אאבד את זכותי לקורס גרמנית מסובסד, אבל הזמן היקר, שבמהלכו אצליח לעשות 80 אלף דברים אחרים, חשוב יותר. וכך, בחטף, התקצר הקורס מאופרת סבון של שישה חודשים למיני-סדרה בת חודשיים בלבד.
(המשך יבוא)
שמור בטל
נכתב על ידי
רונן א. קידר, 19/1/2008 19:24
, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., אופטימי, מה למדתי בגן היום
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/1/2008 09:13