מה למדתי בגן, פרק 13 (ותוספות)
אני תוהה אם בסוף נגלה שאנחנו בעצם על אי בודד, וכל החיים האלה אינם אלא שקר מתוק. כי סאגת האינטרנט הולכת ונראית יותר ויותר כמו סוג של ניסוי פסיכולוגי מתוחכם כדי לגרום לנו להבין את התלות שפיתחנו ולשוב אל הטבע ואל ישו. או משהו כזה. אחרי שחגגתי ביום ו' כשהאינטרנט חזר לפתע בלי סיבה נראית לעין, הוא נגוז שוב בשבת בבוקר, אחרי קצת יותר מ-12 שעות, ובמרכז התמיכה הטכנית חזרו על המנטרות 'תקלה במערכת המרכזית', 'הקולגות שלנו עובדים כל הזמן לתקן' ו'אין לנו מושג עד מתי זה יימשך'. בינתיים אנחנו שבים לאינטרנט המקרטע, או מנסים להתנתק ממנו ולהתמקד בהנאות לא-אינטרנטיות - למשל השמש שיצאה היום ואפשרה לנו לעשות טיול חמים בחוץ. מצד שני, יש מחויבות לעם ולעולם, ולכן הנה גם פרק נוסף בסדרה הלא-נגמרת (או יותר נכון: נגמרת בעוד שבועיים).

המחליף
בשבוע שעבר נכנס לכיתה, בפעם הראשונה, מורה ממין זכר. השתשלות העניינים שהביאה לכך היתה משונה למדי. כעיקרון יש בבית הספר שתי מורות, אחת בכל כיתה, ומורה שלישית, פראו פטו, שהיתה באה פעם בשבוע לכל אחת מהקבוצות. אלא שפרט לפעם אחת לא ראיתי את פראו פטו - כבר בשבוע השני לקורס הודיעו שהיא לא תבוא השבוע, אבל אז החליפה אותה המנהלת; שבוע אחר כך התברר שפראו פטו לא תבוא יותר, אבל אף אחד לא שאל שאלות. אולי היא הלכה בדרכו של קונסטנטין.
המחליף היה גבר רחב-כתפיים, לבן-שיער ובעל קול רועם, שמיד כתב את שמו על הלוח - Herr Weishaar - ושאל את התלמידים אם הם מבינים את המלים. אז Haar זה שיער, ברור, וגם לגבי המילה הראשונה היה לכיתה די ברור שמדובר ב-Weiss, לבן. אלא שהמורה מיהר לתקן את כולנו ולהפנות את תשומת לבנו שיש שם רק s אחת, ולכן מדובר ב-Weis שפירושו חכם (כמו Wize באנגלית). לי ההתעקשות הזו נראתה קצת מיותרת, שכן די ברור לי שאי-שם בעבר החליט אחד מאבותיו של הר ווייזהאאר להשמיט את ה-s כדי להיפטר מהתדמית ה'זקנה'. קשה לי פשוט לראות איך אחרת יתפתח שם משפחה שפירושו המילולי הוא 'מר שיער-חכם'.
הנטייה האגוצנטרית-קלות הזו התבטאה גם אחר-כך במהלך השיעור. מר ווייזהאאר אוהב מאוד לדבר, על כל נושא שבעולם, והוא עושה זאת באופן די משכנע. הוא גם מחליף נושאים באורח היסטרי, ובאופן מעצבן נוטה לקטוע גם את התלמידים ולהיכנס למונולוג משל עצמו, עם כל מיני מלים חדשות שהוא כותב על הלוח. כשאני, למשל, סיפרתי איך אני ניגש למחשב לבדוק אימייל על הבוקר (במסגרת תרגיל על השימוש שלנו במדיה) הוא הצליח להגיע מכך לסיפורים על אנשים שהולכים בשנתם, איך אומרים את זה בגרמנית, מה מקום המילה וכדומה. התכונה הזו דווקא חיבבה אותו על הכיתה, שאהבה להקשיב לסיפורים ולבדיחות במקום ללמוד, אבל לי הוא עלה על העצבים (ולכך נוסף גם הקול הרועם, שמנע ממני להתעלם ממנו לגמרי).
מעצבנות לא פחות היו הדעות שהביע. נראה היה שהוא מרסן את עצמו, אולי לבקשת המנהלת, אבל פה ושם הספיק לספר לנו כמה היום אנשים לא מתיישבים במקום אחד ומנהלים מערכות יחסים לכל החיים, אלא עוברים כל כמה שנים לפרק אחר, במקום אחר, עם בן זוג אחר. או להזכיר איך היום אנשים רק יושבים מול הטלוויזיה ולא עושים ספורט, מה שעושה אותם שמנים וחולים. לא הצלחתי להבין למה הוא זורק מדי פעם - בין הבדיחות והנחמדות - את ההערות האלה, עד שבחצי משפט לפני ההפסקה הוא סיפר שהוא בדרך כלל עובד ב-diakonische kirche, כלומר מלמד גרמנית בבית הספר של הכנסייה. אם יש משהו שאני אוהב פחות ממטיף דתי, זה מטיף דתי שמתחזה לאדם פתוח שמבין את הכל ובסך הכל מנסה ללמד גרמנית (ומי שראה/רואה את העונה השלישית של 'העשב של השכן' יודע למה אני מתכוון). מר ווייזהאאר, אגב, גאה מאוד בקבוצה שלו שם, ולפחות חמש פעמים הזכיר עד כמה הם נחושים בדעתם ללמוד, תוך השוואה לקבוצה העייפה-עד-עצלה שלנו. אבל הירידות שלו על הקבוצה כנראה עברו להם מעל הראש, כי מוחמד יצא מגדרו לספר למנהלת כמה נהנה, ורובי כבר כמעט ארגנה עצומה להביא אותו ללמד אותנו עוד. אני, בדעת מיעוט, מעדיף את הייאוש המשועשע של אמיני.

תרבות העלבון
סיפרתי כבר על אקואה, שאין שום טעם שתיבחן אבל מתעקשת ועל אלנה, שלא מבינה למה המורה לא מאפשרת לה להשתמש כל הזמן במילון וחושבת שיש לה משהו נגדה. אבל פרדוקס ה'למה דווקא אני' הגיע לשיאו השבוע, כשהתחלנו לעשות סימולציית-בחינה. היינו אמורים לעשות במשך חצי שעה תרגיל של קריאה והבנת הנקרא, בזמן אמיתי כמו בבחינה. המורה נתנה את ההוראות ואז בקשה מכולם לכבות טלפונים סלולריים. מוחמד כמובן פטפט עם אלנה באותה רגע ולא שמע, ולכן פנתה אליו אישית המורה ובקשה ממנו לסגור את הפה ולכבות את הטלפון. יש לציין כרקע שלא עובר יום (כשמוחמד נמצא) בלי שהצלצול שלו מפריע בשיעור (הוא כמובן יוצא למסדרון לדבר).
תגובתו של מוחמד היתה מדהימה. היה רגע של שקט, שבמהלכו התחלתי להתרכז בתרגיל, אבל אז קם הבחור ממקומו ומבלי להתחשב באף אחד אחר פצח במונולוג כעוס בקול רם ובגרמנית רצוצה, על איך שלכולם יש טלפונים סלולריים, אז למה המורה מבקשת דווקא ממנו לכבות. הוא לא נתן למורה להסביר את הסיטואציה, רק נכנס יותר ויותר לעמדת הקורבן המסכן, ולבסוף פשוט אסף את הדברים שלו והלך.
אני תוהה אם זה מנגנון הגנה, מנטליות תוקפנית או סתם קצר בתקשורת.

היסטוריה של אילמות
אחד הדברים שעניינו אותי בקורס מתחילתו היה ה-Orientierung שהובטח - 30 שעות על גרמניה, ההיסטוריה שלה וחוקיה, כדי שנהיה (בעתיד) אזרחים טובים יותר. אין לי מושג למה חשבתי שלחובב היסטוריה כמוני זו תהיה חגיגה.
בינתיים השיעורים האלה, אותם מעבירה פראו פרוצט המנהלת, לא מוסיפים לי הרבה מידע, אבל הם לפחות משעשעים. השבוע, למשל, בתור מבוא להיסטוריה של גרמניה, ביקשה המורה מכל אחד לספר מה הם האירועים העיקריים בהיסטוריה של מדינתו, אלה שלומדים עליהם בבית הספר. ניסוח השאלה גרם לחלק מהאנשים לספר כל מיני דברים לא קשורים על בתי-הספר במולדתם, ולאחרים להישאר אילמים לחלוטין - או שלא הבינו את השאלה, או שהבריזו בקביעות משיעורי ההיסטוריה בבית הספר. טרזה האיטלקיה אמרה משהו על מוסוליני ועל העיר בה נולדה בסרדיניה - אני חשבתי שהיא אמרה שמוצאו של מוסוליני משם, אך חיפוש מהיר בוויקיפדיה הראה שהכוונה היתה שמוסוליני הוא שהורה על הקמת העיר. רובי הזכיר את קולומובוס שגילה את אמריקה (ועל שמו נקראצ קולומביה) וצ'אולין גילתה שבסין נחלקת ההיסטוריה ל'עתיקה' ו'מודרנית', ולומדים כל חלק בנפרד.
די מהר הבינה פראו פרוצט שבלי עזרה לא תצליח להוציא כלום מתלמידיה, ולכן ניסתה לזרוק לכל אחד שמות חשובים מההיסטוריה של מדינתו (התהליך חשף קצת בורות מצידה כשניסתה לכפות את גנדי על קארונה מסרי לנקה). אני, כמובן, הצטרפתי לחגיגה, וכך עזרתי לצ'אולין לספר על מרד הבוקסרים (נושא שעסקתי בו לא מעט במהלך התרגום של מדריך סין; למי שהולך לאיבוד וראה באפי - זה היה ב-1900, כשספייק הרג את הקוטלת הסינית), לאלכסיי לדון באימפריה של קתרינה הגדולה ולרובי לגולל את מלחמות האזרחים בקולומביה (עוד מדינה שתרגמתי מדריך טיולים אליה בשנה האחרונה). שני האחרונים היו שאדי (הפלסטיני-ירדני) ואני, שסיפרנו יחד את סיפורם העצוב של הישראלים והפלסטינים (ושאדי הוסיף שהוא לא מבין למה קוראים לזה מלחמת-דת. הרי דת זה משהו שבין אדם לאלוהיו).
בהמשך נכנסנו ממש להיסטוריה גרמנית, אבל היא היתה משוטחת כמו לאפה עיראקית: 1917 - סוף מלחמת העולם הראשונה; שנות ה-20 - פריחה אמנותית בברלין; סוף שנות ה-20 - משבר כלכלי; 1933 - היטלר עולה לשלטון. אני מניח שצריך לגדול בקצה השני של העולם (או לסבול מאוריינטציה אנטי-היסטורית מובהקת, כמו אלנה) כדי שמשהו כזה יהיה 'ללמוד'. מצד שני, לפחות בדפים שקיבלנו יש יותר פירוט על תקופת מלחמת העולם ואחריה, אז אולי יהיה יותר מעניין (או שלפחות תהיה עוד הזדמנות לדבר גרמנית).

[בפרקים הבאים: עוד על חיי האהבה של אלנה]

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/2/2008 13:01, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, מה למדתי בגן היום
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-27/2/2008 15:35

---