מה למדתי בגן - ההמשך

ההיעלמות
בהפסקה זעקה נפשי לקפה, ומאחר שהמכונה שבקה, ירדתי במהרה במעלית וחציתי שני כבישים אל המאפייה ובית-הקפה הקטן שמול בית הספר. שם קניתי לי קפה גדול וחזרתי מהורהר לכיוון בית הספר (אני יודע שהייתי מהורהר כי הצעיף שלי נשמט והחל מטאטא את המדרכה. ואני יודע שהצעיף נשמט וטיאטא את המדרכה כי חברי לקורס אנוש וסוליימן צעקו לי את זה ממרפסת הקומה החמישית). בכל מקרה, כשהגעתי למעלית מצאתי בה את שאדי, שבדיוק הגיע, כהרגלו בקודש, לאמצע ההפסקה הראשונה.
"אין לך מה לעלות," אמרתי לו בדיוק כשנסגרה דלת המעלית, "אין מים ואין קפה."
"באמת?" שאל.
"כן," עניתי בפשטות. "קפה קאפוט."
שאדי הרהר בעניין כשנכנס לכיתה, ודקות אחר-כך ראיתי אותו משוחח עם אלנה ברוסית. נראה שכשמוחמד לא בסביבה הוא מעדיף לתרגל את הרוסית ולא את הגרמנית, ואלנה דבקה בשפת אמה. עוד דקה-שתיים חלפו, והשניים עברו על פני במהירות בדרך לדלת המובילה למעלית. ונעלמו.
הם לא חזרו גם כשההפסקה נגמרה, ופראו פרוצט הובילה את סאם לכיתה וביקשה לקבוע איתנו את סדר הבחינה שתיערך ביום שלישי - מי בא מתי. לצורך כך היא ממש רצתה שכל התלמידים יהיו נוכחים, וכך הופנתה תשומת הלב של כל הנוכחים לכך ששאדי ואלנה נגוזו בעשן, והותירו מאחוריהם רק את התיק שחור-זהב של אלנה ואת המחברת שלה. גוקאן, שנשלח לקומה העליונה לבדוק עם השניים שכחו את עצמם במרפסת העישון, העלה חרס בידו, ואני כבר תהיתי האם מדובר בהיעלמות כפולה שתמצא מחר את דרכה אל דפי ה'בילד' (או אולי בסקנדל סקס שימצא את דרכו לשם באותה מהירות).
לבסוף ויתרה המורה והותירה את התעלומה לא פתורה, מה שיצר בעיה קלה: משום מה, למרות שימי הרפרטים חולקו באופן די שוויוני, כולם איכשהו היו בטוחים שהם עושים את הרפרט רק בדונרסטאג, כלומר למחרת. היחיד שהיה אמור עוד בבירור להרצות היום היה שאדי, והוא כזכור לא נמצא.

צ'אולין חוזרת לבית הספר
ברגע שהתברר המצב לאשורו, ידעתי מה עלי לעשות. אני אמנם באמת הייתי רשום עוד מראש ביום חמישי, אבל את הרפרט הכנתי כבר בסופ"ש והוא היה מוכן ומודפס אתי, עמוד וחצי באריאל 12 על 'הספרות הגרמנית בין מלחמות העולם'. הצבעתי בהיסוס, הסברתי את המצב והתנדבתי לעבור על פני סאם איי-אם ולעמוד פנים אל נייר מול הכיתה.
על רמת הידע הספרותית של הכיתה כבר עמדתי באותה סצינה עם גתה, ולכן לא ציפיתי להרבה התלהבות, וכשאף אחד לא ידע מיהו ברטולד ברכט אפילו לא הנדתי עפעף. קצת יותר תמיהה, עם זאת, נרשמה גם אצלי וגם אצל המנהלת כשאיש לא זיהה את סופר הילדים אריך קסטנר (שבתקופה הנדונה עוד היה משורר למבוגרים). נראה שהוא באמת היה מפורסם רק בעולם הגרמני ובישראל.
מה שכן, ברגע של הברקה שלפתי מהתיק את 'הכיתה המעופפת' של קסטנר, שאני קורא במקביל, והעברתי בכיתה, לפחות שידעו על מה מדובר. התוצאה המפתיעה ביותר היתה שיחה משועשעת שהיתה לי עם צ'אולין, שהסתכלה בהתלהבות על הציור בכריכה (שני נערים נלחמים זה בזה תוך שאחרים צופים בהם, בנוף מושלג) ואז הפליגה בזכרונות מימי התיכון שלה, כששני נערים היו מזנקים למרכז הרחבה ומכים זה את זה נמרצות בעוד היא וחברותיה צופות מהצד בחשש. היא נשמעה ממש כנערה משולהבת, ואני תהיתי מה היה תפקידם של אותם פרצי אלימות בהתבגרותה של נערתנו, אבל שמרתי את מחשבותי לעצמי.

חפיף
ההפסקה הבאה היתה גם הזמן שבו הופיעו הנעלמים - שאדי ואלנה - ולא הבינו על מה כל המהומה. "לא היה פה קפה, אז הלכנו לשתות קפה," אמר שאדי בטבעיות, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. חפיף אחי, למה להיות קשים?
חפיף, האמת, זו המילה שמאפיינת את כל ההתנהלות של שאדי בקורס. בניגוד לכל מיני מבריזנים שגם לא לומדים גרמנית, שאדי ניחן בחוש לשפות ובקליטה מהירה, והוא מצליח להתקדם יפה גם בזמן המועט שהוא בוחר לבלות אתנו, וגם אם הוא בקושי פותח ספר/מחברת/אינטרנט. וכך גם נראה הרפרט שלו, אותו חווינו אחרי ההפסקה.
הנושא שבחר שאדי מהרשימה הרשמית היה 'יחסים בין-תרבותיים בגרמניה'. הוא היה יכול, כמו רוב הכיתה, לחפור באינטרנט ולמצוא כל מיני דברים חכמים ומלאים מילים של 20 אותיות על הנושא; במקום זאת, הוא נעמד מול הכיתה ללא דף כלשהו וחלק אתנו בגרמנית פשוטה ותקשורתית תערובת של עובדות טריביאליות ומחשבותיו הפרטיות בנושא. כך למדנו למשל שבגרמניה חשוב לדייק לפגישות (נושא שחזר על עצמו אי-אלו פעמים בשיעורים שלנו ממילא), ושהסיבה לכך (אליבא דשאדי) היא החורף - בגלל שעות האור המעטות, חשוב לגרמנים לא להפסיד אף רגע בהמתנה למאחרים. או שבפגישה אישית אמנם נהוג להביא מתנה קטנה, אבל לא רצוי לעשות זאת כשהולכים לפגישה עם פקיד רשמי. אבל ההברקה הגדולה באמת היתה הסיבה שבגללה עדיף שהמהגרים ילמדו את התרבות הגרמנית ולא הגרמנים את תרבותם של הזרים: בגלל שיש רק גרמניה אחת והרבה מדינות שונות, ואי-אפשר לצפות מהגרמנים שילמדו את התרבות הסינית, הקולומביאנית, התאילנדית וכן הלאה - יותר מדי. מה שנאמר, היגיון של שאדי משחת.

[בפרק הבא: סיום נאות לסאגת הרפרטים - עם יפהפייה בלונדינית, מרוץ נגד הזמן והדילמה הגדולה של ההורים הגרמנים]
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/2/2008 21:15, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של פצפונת ב-2/3/2008 19:31

---