מה למדתי בגן היום 17
מהגריל עד לורליי
היום האחרון של הרפרטים (שהוא בעצם יום הלימודים האחרון בקורס) התחיל די בנינוחות - כי לאור השעמום היחסי הרשיתי לעצמי להחמיץ את השעה וחצי הראשונות של הקורס, שכללו (כך התברר) את הרפרט של אליזבת גרוסמן על דת בגרמניה. אין לי מושג איך הצליחה פראו גרוסמן לעמוד מול הכיתה ולדבר, בהתחשב בכך שבינתיים לא שמעתי אותה משלימה יותר ממשפט אחד ברצף, אבל שויין. מה שכן, גם אם הכיתה לא חסרה לי, אני חסרתי לה; במסגרת ההרחבות הקבועות שהופכות רפרט של חמש דקות לעניין של שעה וחצי רצתה פראו פרוצט מאוד שאסביר קצת על הדת היהודית, וכך נאלצתי אחרי ההפסקה להגיד בקצרה כמה מלים על יהדות, ולהסביר למורה שלא, יהודים דתיים לא אוכלים חזיר גם אם נשחט בשחיטה כשרה.
אחרי הסבר קצר זה תפסו את הבמה רובי הקולומביאנית ואקואה מחוף השנהב, שעשו יחד רפרט תחת הכותרת 'תרבות גרמנית'. אני מניח שהם גילו בדרך שהנושא הזה רחב מדי גם לרפרט משותף, ווהחליטו לוותר לגמרי על החלק האמנותי בתרבות ולעסוק רק בתרבות 'יומיומית' - בישול, ספורט ופנאי, שפה וכד'. השתיים עשו עבודה מקיפה, כולל פולדר מלא תמונות גזורות ממגזינים, במיטב המסורת של עבודות-בית בחטיבת-ביניים, ונתנו למורה הרבה מקום להרחיב ולספר. וכך, אחרי ששמענו מרובי על מאכלים גרמניים אופייניים, קיבלנו גם הרחבה על השפציאליטטן של הזארלנד, ובראשם ה-schwenk, שרוב המשתתפים בקורס כבר שמעו עליו אבל לי זה היה מפגש ראשון.
הכוונה, כך מתברר, היא לשיטה זארלנדית ייחודית לעשות מנגל. המורה עבדה קשה בציורים על הלוח כדי להמחיש איך זה עובד, אבל האינטרנט חסך לי את העבודה. קבלו תמונה:





את כל הקונסטרוקציה הזו מנענעים בעדינות מעל האש (בטכניקה שצריך להיות זארלנדי אמיתי כדי להתמחות בה) ומדי פעם ושופכים עליה קצת בירה. יש אפילו ביטוי מקומי העוסק במנהג - Gott lenkt, ein Mensch denkt, der Saarlaender schwenkt (בתרגום חופשי: 'אלוהים דוחף, האדם חושב, איש הזאר מנפנף').
תרבות מעודנת קצת יותר (אבל מלאה יצרים לא פחות) ציפתה לנו כשצמד הגברות מנו את נכסי המורשת העולמית בגרמניה, וציינו ביניהם את עמק הריין העליון. מורתנו לא רק התעקשה להראות לכולם איפה זה במפה, אלא גם סיפרה שבאזור זה מתפתל הריין בין הרים גבוהים, והניווט בקטע הנהר נחשב שנים רבות למסוכן ביותר. בין השאר התפתחה אגדה על יפהפייה בלונדינית המופיעה על אחד ההרים ומפתה את שייטי הספינות אל מותם - הלא היא לורליי היפהפייה, שהיינריך היינה כתב עליה שיר מפורסם. אני, שהיכרתי את השיר, הופתעתי לגלות שכל זה קרה ממש לא רחוק מאתנו (שעתיים נסיעה, לפי פראו פרוצט); שאר הכיתה לא התרשמה.

רכבות, יתומים והחומה הסינית
אחד המיתוסים הכי בעייתיים בעיני מבחינת הגרמנים זה עניין הדיוק. נכון, שאדי הבהיר שכשמוזמנים לארוחת ערב גרמנית כדאי לבוא בזמן, אבל הוא כנראה התכוון לכך שרצוי לא לאחר בסגנון ים תיכוני ולבוא שעתיים אחרי. אחרי כמה וכמה פעמים שהזמנו חברים הביתה, אני חייב לציין שידידינו הישראלים-רוסים הפגינו רמת דיוק מרשימה בהרבה מזו של חברינו הגרמנים-פרופר. גם הרכבות, כפי שציינתי עוד באחד הפוסטים הראשונים, נוטות לאיחורים (לא כמו רכבת ישראל ויש מי שדואג לנוסעים המסכנים, אבל בהחלט מאחרות). ודוגמה נוספת לכך שלא כל גרמני הוא שעון שוויצרי מתוחכם זימנו לי גם הרפרטים.
מורתנו, כך מתברר, היא טיפוס שאוהב לתת - לתת עוד אינפורמציה, לתת השלמות, לתת הפסקה של חמש דקות שהופכות לעשרים, לתת ליטופים מתחת לשולחן לסאם הזוקף את אוזניו בתשומת לב. לרוע המזל, הזמן שהוקדש לרפרטים היה רק שלושה ימים, וכל הנתינה האינסופית הזו הביאה לכך שבשעה האחרונה של הקורס נותרו לנו עדיין שלושה רפרטים - של קארונה מסרי לנקה, של צ'אולין הסינית ושל גוקאן הטורקי (וזאת בלי להחשיב את סולימן השמוקמייסטר, שאיכשהו לא היה צריך להגיש, ואת מוחמד, שהצליח להישאר מתחת לראדאר של המורה מספיק כדי לא להצטרך לממש את הרפרט שלו על הנציונל-סוציאליזם). וכך נכנסנו למרוץ נגד הזמן: פראו פרוצט עשתה כל מאמץ לשמור על הפה שלה ולאפשר להשלים רפרט של חמש דקות בפחות מעשרים, מה שלא היה קל.
קארונה, ששמה כמעט ולא הופיעה בסדרה הזו בגלל שהיא בקושי פותחת את הפה, היא עקרת בית מסרי לנקה, עם נקודה אדומה באמצע המצח ושלושה ילדים (12, 11 ו-6) שנולדו כולם כבר בגרמניה. כל קשר בינה לבין רפרט אקדמי מקרי בהחלט, ולכן איש לא הופתע לגלות שהיא כתבה מספר משפטים כלליים על הנושא שהוקצב לה ('המשפחה') וציינה שלושה-ארבעה סוגים של משפחה כשהיא מחדדת את עליונותה של המשפחה המסורתית (אבל מספרת שבסרי לנקה יש הרבה 'ילדים בלי הורים'. עצוב). מאחר שזה היה קצר, המנהלת לא התקשתה לכתוב על הלוח עוד שלושה סוגים של הסדרים משפחתיים ועדיין להישאר במסגרת הזמן.
המקל הבא במרוץ השליחים הגיע לידי צ'אולין, שהכינה רפרט מעניין על איחוד גרמניה. צ'אולין זוכה אצלי למלוא הנקודות, כי נדמה לי שהיא היחידה שהרפרט שלה גם עסק בנושא עצמו (ולא בהרהורים כלליים בסביבתו, כמו אצל שאדי) וגם נכתב באורח עצמאי (ולא הועתק מוויקיפדיה או נכתב ע"י הבעל). היא שילבה היטב פרטים היסטוריים ותובנות אישיות, ציינה שחומת ברלין היתה 'חזקה כמו החומה הסינית' (!), והכניסה גם סיפור ששמעה משכנתה, שנותקה שנים רבות מאחותה המזרח-גרמנית. נוגע ללב ומרשים, וגם קצר: אחרי ההרצאה, התגובות וההרחבות נותרו עדיין עשרים דקות בדיוק לרפרט האחרון, של גוקאן בן ה-18.

תגליות וחידושים
קשה לומר שקורס האוריינטציה כולו תרם לי הרבה מידע על גרמניה. ההיסטוריה נסקרה בו בצורה שטחית עד מאוד ובתחום התרבות למדתי בעיקר איך לנפנף (ראו לעיל). לפחות זכיתי למידע חדש רב על המערכת הפוליטית הגרמנית (ואני לא מזלזל בכך); ודווקא ברגע האחרון, ברפרט של גוקאן על מערכת החינוך הגרמנית, גיליתי שתי עובדות מדהימות.
הראשונה קשורה ישירות למערכת החינוך עצמה: מסתבר שבגרמניה נמשך בית הספר היסודי (Grundschule) רק ארבע כיתות, ואחריהן - בכיתה ה' - צריכים ההורים להחליט אם לשלוח את הילד לגימנסיה (Gymansium) - למסלול של 13 שנות לימוד, המוביל לתעודת בגרות (Abitur) ומשם לאוניברסיטה, לבי"ס הריאלי (Realschule) - למסלול של 10 שנות לימוד, ההולך לעבר לימודים מקצועיים גבוהים, עם או בלי תעודה, או לבי"ס כללי (Hauptschule), למסלול של 9 שנות לימוד, שהולך רק ללימודי מקצוע. פירוש הדבר שההורים צריכים בעצם להחליט בשביל הילד, בכיתה ה', מה יהיה המסלול שלו בחיים (זה תיאור מוגזם, כי יש דרכים מסוימות לעבור ממסלול למסלול, אבל באופן כללי - זה המצב).
העובדה השנייה נתגלתה לי בדיון שאחרי הרפרט, כשציינתי שאצלנו מסיימים לימודים אחרי 12 שנים והולכים לצבא. אז הסבירה המורה - ואני הייתי צריך לשמוע את זה שלוש פעמים כדי להיות בטוח - שגם בגרמניה יש Wehrpflicht, כלומר חובת שירות בצבא.
איך זה מסתדר? אז מסתבר שזה לא בדיוק כמו בארץ. ראשית, מדובר בשירות של 15 חודשים בלבד; שנית, החובה חלה רק על גברים; שלישית, גברים שנרשמו ללימודים גבוהים פטורים (אבל רשאים להתנדב); רביעית, מי שלא רוצה לשרת בצבא מסיבות אתיות רשאי לעשות שירות לאומי; וחמישית, מאחר שיש מספיק חיילים, גם מבין הגברים שלא לומדים ולא עושים שירות לאומי, יש כאלה שפשוט לא קוראים להם לשירות. אבל מבחינה עקרונית, הדגישה פראו פרוצט, הצבא הגרמני הוא צבא חובה ולא צבא מקצועי (כמו בארה"ב); והמטרה היא חיזוק הדמוקרטיה - "כדי לאפשר פיקוח של העם והבוחרים על הצבא". עולם הפוך.

[בעוד כחצי שעה אצא לי אל הקורס-פסט, מסיבת הסיום שלנו. הכנו יופי של חומוס, ואני מקווה להרבה אירועים ומעללים.].

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/3/2008 08:56, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, הגרמנים האלו...
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-4/3/2008 21:00

---