עכשיו זה באמת הסוף
(לצופינו שהצטרפו דרך הלינק בתחתית הפוסט הזה של שרה - טוב שבאתם, אבל אתם קוראים במקום הלא נכון - פה זה הסוף ולא ההתחלה. ובהזדמנות זו גם תודה לשרה על הלינק. ועכשיו לפרק עצמו)

יוצאים ממתלה המצוקים
עמדתי לפני דלתו של אולם הבחינה ולא ידעתי מה לעשות. לפני השתרך טור הולך ומתקצר של זרים - זרים לגרמניה, זרים לי, זרים זה לזה. במחשבה מהירה תהיתי אם יש עלי איזו תעודה מזהה שתצלח כתחליף לדרכון, ומצאתי את רישיון הנהיגה הישראלי, שיש עליו בצד אחד תמונה ובשני את השם שלי באנגלית. בהיסוס ניגשתי אל הכניסה לאולם, שם עמדה בוחנת קשוחה ולא רחוק ממנה פראו פרוצט שלנו. באי-נעימות הולכת וגוברת סימנתי בידי לפראו פרוצט שיש לי משהו לשאול אותה, וכשניגשה הבהרתי לה את המצב. היא חייכה חיוך רחב ואמרה שכל האנשים האלה זקוקים לדרכונם כי הם נבחנים עצמאית; אנחנו לא צריכים, כי באנו מטעם בית הספר והיא נמצאת כאן לזהות אותנו. תוך כדי אנחת הרווחה כבר החל המוח התחמנו-ישראלי שלי לציין שאם כך, יכול אדם לשלוח מישהו אחר במקומו לקורס; אלא שאז נזכרתי שביום ההרשמה לקורס נדרשתי להראות דרכון. בקיצור, לא היה עובד.
אבל לא נותר לי זמן רב לשקוע בהרהורים, כי פראו פרוצט שאלה אותי איפה כל החבר'ה שלנו, ושלחה אותי מיד לקרוא להם מהקומה הראשונה. הסתבר שהחבריא שקעו בשיחת חולין על קפה וסיגריה ברחבת השלוס, ואלמלא באתי לקרוא להם, מי יודע מה היה קורה.
וכך צעדנו אל גוב האריות - עשרה גיבורים, שהחליטו להתמודד מול הבחינה ברמה בה-איינץ (ב'1). חסרו רק בופה מתאילנד, תרזה מאיטליה, קארונה מסרי לנקה ואקואה מחוף השנהב, שבחרו להיבחן יום קודם בבחינה ברמה נמוכה יותר (א-צוויי, או א'2).

העכבר ששאג 
שולחנות הבחינה הגדולים, המרוחקים קילומטרים זה מזה, בהחלט הפילו עלינו אימה. במיוחד שהיו עליהם רק שני עפרונות ומחדד. לפחות הנוף שנשקף מהחלונות היה נעים. שאדי עורר מיני-מהומה כשטען שזה לא בסדר שאין שעון בחדר הבחינה; אני כבר ראיתי שדרך החלון רואים את השעון של הבנק, אבל הבוחנות בחרו להיענות ללחץ והביאו מאי-שם גם שעון.
הזמן עבר לאט, לא בגלל אפקטים פסיכולוגיים אלא בגלל שהבוחנות נאלצו להסביר פעמים רבות את מבנה הבחינה, הפורמט והדרך הנכונה לסמן את התשובות על הטופס למחשב. לנו, בוגרי הקורס, זה היה כבר ברור מאליו, אבל המשתתפים העצמאיים (שישבו בצד אחר של הכיתה) לא הפסיקו לשאול שאלות ולעלות לנו על העצבים.
הבחינה עצמה היתה סבירה למדי, פרט לכך שפרק הבנת הנקרא עסק באיזו תוכנית ילדים גרמנית סופר-פופולרית בה מכבב עכבר (לא מיקי מאוס). למרות שהכתבה בעיתון טענה בתוקף שהעכבר מוכר בכל רחבי העולם ומקבל טונות של מכתבי הערצה, סקר קצר שנערך בהפסקה גילה כי איש מאתנו לא שמע עליו, מה שהפך את המטלה למציקה למדי.

שקט, אבא מדבר
ההפסקה הוקדשה בעיקר ל'אוי, כמה קשה היה' ול'כמה איקסים אתה רשמת? שניים? לא יכול להיות, לי היו שלושה'. לצערי אני חייב לדווח שלמרות ההרכב האנושי הרב-תרבותי, לא נרשם הרבה הבדל בין הסצנה הזאת לבין סצנות דומות אחרי הבחינה הפסיכומטרית ודומותיה בארץ. אחרי ההפסקה היינו אמורים להתחיל בשלב 'הבנת השמיעה', אבל לפני כן היתה הבוחנת חייבת להסביר איך עומדת להתנהל הבחינה בעל פה, הצפויה לאחר הבחינה בכתב. כך גילו הנבחנים העצמאיים לראשונה שהם נבחנים בזוגות, וכמה קריאות 'אוי' ו'הו' נשמעו בשפות שונות כשהבוחנת הכריזה שהחלוקה לזוגות תתבצע בהגרלה. בצד שלנו, לעומת זאת, הבוחנת רק ביקשה לדעת אם הסתדרנו מראש בזוגות ובאלה זוגות, אם כך. בלי להסס הצבעתי וציינתי אותי ואת שאדי כזוג - מה שהתברר אחר-כך כצעד נבון (חזון למועד). אחרינו נרשמו גוקאן וצ'אולין ואחריהם מוחמד ואלנה (שבילו את השבועיים האחרונים בניסיון לשנן בעל פה גרסה סבירה לשיחת חולין, והתווכחו אם יש טעם לומר 'גוטן טאג' לפני 'וי הייסט דו' או להיפך). רובי, שהשותפה הקבועה שלה אקואה בחרה להיבחן ברמה נמוכה יותר, נאלצה להסתפק באלכסיי; ואילו אנוש, שמשום מה הניח שהוא ושאדי הולכים על זה, נאלץ להסתפק בסולימן.
אחרי מסע החלוקה הארוך היינו מוכנים לשלב השמיעה, שהושמע כולו ברצף, ללא מגע יד אדם, דרך רמקולים ברחבי האולם. תיחכומיישן. העניין נגרר הרבה מאוד זמן והיה עלול להיות מאוד משעמם, אלמלא הנושא שנבחר באחד השלבים - ראיון רדיופוני עם אב שבחר לקחת את חופשת הלידה (כאן קוראים לה 'חופשת גידול ילדים') במקום אשתו ולהישאר בבית שנה עם התינוק החדש, ואז כתב ספר על הנושא. האם הגרמנים מנסים לעודד פמיניזם, ליברליזם ומשפחתיות חדשה דרך המבחן? לא יודע, אבל לפחות היה מעניין.

אין מה לדאוג
בתום שלב הכתב הצטופפו כולם סביב הבוחנת, שהחזיקה את שיבוץ הזמנים והחדרים לבחינה בעל פה. אז התברר לי ששיטת 'חמור קופץ בראש' שלי השתלמה, ובגלל שנרשמנו ראשונים זכינו אני ושאדי להיות ראשונים בבחינה, כלומר להתחיל את הבחינה בע"פ תוך 20 דקות, ולא לחכות עוד שעתיים. זה נתן לנו זמן לעוד קפה (במיוחד כשהסתבר שהבחינה בע"פ נערכת בדיוק בבניין המסתורי שסולימן לקח אותנו אליו בבוקר, לפני שלוש שעות ושני פרקים כמעט).
וכך עמדנו כולנו לפני הדלת הסגורה, ממתינים לשלב הבא. רובי ניסתה נואשות להחליף את השעה שקיבלה כדי לחזור הביתה יותר מוקדם; צ'אולין הסתובבה כמו ארי בסוגר וטחנה את עצמה על איזו טעות הבנה שעשתה בשלב ההבעה בכתב; אלנה ומוחמד שחזרו בפעם האלף את שיחת ההכרות הכל-כך-לא-ספונטנית שלהם; ושאדי מצא לעצמו איזה בחור מעיראק כדי להחליף אתו עוד כמה מלים בערבית.
ואז נכנסנו, והתיישבנו לפי ההוראות זה מול זה. היינו צריכים להמתין לבוחנת השנייה, שהתעכבה, ולכן נאלצנו לבלות דקה-שתיים בשתיקה, בוהים זה בזה ובבוחנת אדומת-לחיים שלעסה סוכריה והציעה גם לנו (ניין, דאנקה). כמובן ששנינו ניסו לעשות רושם ופלטנו כמה משפטים לא-מחייבים, אבל לא נראה שהיא התרשמה. לבסוף הופיעה הבוחנת המאחרת וגברת לחי-תפוחה אמרה 'בואו נתחיל', ומיד קטעה את השאלה הראשונה שלי ב'רגע, רגע, אני צריכה להסביר קודם...'
בזאת, אבל, תמה מכסת הפאדיחות להיום. שאדי ואני ניהלנו שיחה שוטפת וקולחת, שהבוחנת התנצלה כשנאלצה להפסיק אותה ולעבור לשלב הבא ('הייתי יכולה להקשיב לכם כל היום, אבל בואו נמשיך'). בחלק השני של הבחינה (הכל כאן מתחלק לשלושה חלקים) היינו אמורים לדון בשאלת הזמן הפנוי; אני תיארתי את היום העמוס שלי, אבל שאדי הבריק כשציין שוב שבחורף יש פחות שעות אור ולכן יש לאנשים הרבה פחות זמן פנוי (המשך לתיאוריית החורף שלו מהרפרט). אני מתחיל לתהות אם יש לו חשמל בבית.
בשלב השלישי, שבו היינו אמורים לארגן ערב צפייה משותפת בסריט וידיאו עבור חברינו לקורס, לא התאפקתי והמלצתי על חיים של אחרים, סרט גרמני זוכה-אוסקר מצוין שראינו לאחרונה. אבל המילה האחרונה היתה של שאדי: כשהכל נגמר ואמרנו שלום-שלום, הוא ניגש לבוחנת ובשיא החוצפה שאל איך היינו. היא נבוכה קלות, אבל התעשתה מיד ואמרה 'זי קריגן קיין זורגן' (בתרגום חופשי: אין לכם מה לדאוג).

שלום עושים עם מוחמד
כשיצאנו הסתערו עלינו מוחמד ואלנה כדי לשאול איך היה ומה הנושא המסתורי שעליו נדרשנו לשוחח. שאדי החל לעדכן אבל אז גירשה אותנו הבוחנת מהקומה כדי שחלילה לא נדליף את הסוד. מוחמד מימד מצא פתרון וירד עם שאדי לקומה הראשונה; הם היו כל-כך שקועים בעצמם שבקושי הגיבו כשנפנפתי להם מקצה החדר שלום אחרון.

[תם ונשלם מלב"ם]




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/3/2008 00:26, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, הגרמנים האלו...
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של שרה (הקודמת) ב-16/3/2008 09:03

---