חיים בריאים. למי זה מועיל?
בשבוע שעבר חזרנו לאימוני הבוקר שלנו, אחרי הפסקה שנמשכה בערך כל החורף. לא היתה שום אפשרות לעשות אימון של שעה כשאסנת יוצאת בתשע לחזרות או אני יוצא בשמונה ללימודים. אבל עכשיו, כשכל זה מאחורינו, נכנסנו בחזרה לעבודה.
וכמו כל פעם שאנחנו נכנסים לאימונים, זה גרם לי למחשבות פילוסופיות. למשל, שלמרות שהאימון עצמו מעייף ומרגיז וקשה ושובר לגמרי את התעוררות הבוקר עם הקפה מול המחשב, בכל זאת כל פעם שאני מסיים אותו זורמת בעורקיי איזו אנרגיה חדשה (ויש אומרים: אנדורפינים). איזו תחושה, איזו התעלות, כמה אנרגיה להתחיל את היום.
וזה מוביל אותי מיד לאיזה רצון מוזר לזרוק את כל ההרגלים הרעים, אלה שעולים בזמן ובכסף ובבריאות וכל הזמן קורצים מהצד ומפתים - קפה, אלכוהול, שיטוט חסר מטרה באינטרנט, אתם יודעים - ולאמץ במקומם הרגלים בריאים, נקיים, נכונים. כמו ששרה רונה קינן, "גם אני רוצה לחיות נכון / ושלווה גדולה תיפול עלי".
מצד שני, גם אצל רונה קינן לא לגמרי ברור אם זו באמת שאיפה תמימה או איזה לעג סמוי לפתרון הקל הזה (הנה המלים, תראו בעצמכם). כי אולי כשמוצאים איזו דרך 'לחיות נכון' זה ממלא אושר ואנרגיה את מי שמצא , אבל די נראה נורא מבחוץ. מי שמצאו 'דרך לחיות' נראים לי תמיד כמו אדם מאוהב, עיוור מאהבה, כמו בשיר של שימבורסקה:

"אהבה מאושרת, האם זה טבעי,
האם זה רציני, האם זה מועיל -
מה תועלת יש לעולם משני בני-אדם
שאינם רואים את העולם?"

אפשר כמובן לצפצף על האחרים. למי שמאוהב/מאושר/חי נכון/מצא את האור לא איכפת איך הוא נראה מבחוץ, כל עוד מבפנים ממשיכה האנרגיה הבלתי נדלית הזאת של הנכון. אבל זה בכל זאת מדליק נורת אזהרה, כי הרצון הזה 'לחיות נכון' הופך מהר מאוד לאובססיה, ללהט דתי, להתמכרות. וגם אם לא - ונמנעים מהרצון העז להטיף לכל חברינו שהם חייבים לעשות את זה - באה תחושה אחרת, כזו שאומרת שאולי כל הרצון הזה לבעוט בהרגלים הרעים הוא איזו התניה בורגנית, משהו שנועד להשאיר אותנו שמחים, יצרניים וחלק מהמכונה הקפיטליסטית. אני אתן לרדיוהד להסביר את קו המחשבה הזה:



יוצא שאולי ההרגלים הרעים זה מה שמשאיר אותנו חיים, אינדיבידואליסטיים, ייחודיים. ולחיות נכון, ישר, בריא זה אולי טוב, אבל זה סוג של Matrix - המטפחת ששמים על העיניים כדי לא לראות את המציאות.
גרסה אחרת של המטפחת (אם אנחנו כבר בעניין) היא גישת ה"הכל לטובה" המשותפת לניו-אייג' ולחלק מההלכה היהודית. אתם יודעים, אלוהים נע בדרכים מסתוריות, מה שלא הורג מחשל, אתה מזמן לעצמך בעיות כדי לקבל את מתנותיהן, כל דבר הוא שיעור וכן הלאה. אומרת אלאניס מוריסט, "אתה חי, אתה לומד". לגישה הזו יש ערך רב במצבים קשים, כשהעולם מחלק סטירות קטנות, והיא הצילה אותי לא פעם ואיפשרה לי להמשיך לתפקד; אבל כשהיא הופכת לאידיאולוגיה חובקת-כל היא ממסמסת לגמרי את החשיבות של העולם - הכל 'שיעורים', 'התקדמויות', 'מהלכים בדרך לנירוואנה'. השלווה הסטואית של הדוגלים בגישה הזו יכולה להוציא מטבח מכליו, לשגע פילים ולגרום לשואבי אבק לרקוד הורה. כי אם מהכל לומדים, מתי עושים משהו? מתי מפסיק אדם להיות תלמיד טוב שעושה הכל נכון, ומתחיל לעשות משהו שיש לו השפעה אמיתית על העולם, לא רק חיזוק אנדורפיני מדומיין?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/3/2008 23:44, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, אמנות, מעברים 10-20-30, הגרמנים האלו...
55 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של נמרוד ברנע ב-21/2/2009 19:30

---