שכרון חברתי/ בורגנות אמנותית
מסיבה מוצלחת אצל סבסטיאן, ידידינו הפסנתרן הג'ינג'י, עברה עלינו שלשום בערב, ובמהלכה הורחב משמעותי קאדר האנשים הנחמדים שאנחנו מכירים בעיר. הייתי אמנם הלא-מוזיקאי היחיד בהרכב שכלל שני פסנתרנים, שתי צ'לניות, חצוצרן, טרומבוניסט וזמרת (פרס מיוחד למי שימצא יצירה שנכתבה להרכב כזה) אבל זה לא הפריע לאף אחד, ופרט לכמה הערות על זמרת ג'אז שקולה בקע מהמערכת לא נרשם עיסוק מוגבר במוסיקה במהלך הערב. מה שכן נרשם הוא בלבול לשוני משעשע, כי החצוצרן, סיימון שמו, הגיע רק לפי חצי שנה מאוסטרליה והגרמנית שלו בסיסית ביותר; כתוצאה התנהל הערב בשילוב של גרמנית ואנגלית, לפעמים בשתיהן במקביל (בעיקר אחרי הבירה השנייה שלי).
מבחינה קולינרית, המנה העיקרית היתה מאכל זארלנדי אופייני בעל השם המרתק 'גהייראדה' (נישואין), המורכב מתפוחי אדמה, כופתאות גבינה, שפק, בצל מטוגן והרבה הרבה חמאה. לטענת סבסטיאן, זהו מאכל מקומי מסורתי שלא מגישים באף מסעדה כי הוא נחשב פשוט מדי, לכל משפחה יש מתכון משלה ומתנהלים ויכוחים תמידיים על שאלות כמו 'עם תפוחי אדמה או בלתי תפוחי אדמה' וכיו"ב. בכל מקרה, הרעיון הבסיסי הוא שתפוחי האדמה מתחתנים עם כופתאות הגבינה, והרוטב מעל מברך על האיחוד. כמנה ראשונה הכינו שניים מהגברים במטבח קציצות בשר במגוון צורות, ואלה הוגשו עם חרדל אקסטרה-חריף בשם "נקמת השטן" שסבסטיאן בדיוק קיבל במתנה (ודווקא לא היה נורא חריף, אבל איפשר לי לספר את סיפורו של ידיד שנגס בטעות בגוש וואסאבי בחושבו שזה אבוקדו).
יחד עם האוכל (וכן לפניו, אחריו ומכל צדדיו) היתה בירה, דווקא די איכותית (סיימתי שני בקבוקים, דבר די נדיר אצלי) ולקינוח - וויסקי סקוטי איכותי שסבסטיאן קיבל כמתנה לסיום התואר. בעקבות מדריך סקוטלנד שסיימתי את תרגומו לא מזמן, נדהמתי לגלות שאני לא רק מזהה את המקום בו יוצר הוויסקי, אלא גם יודע להגות אותו בסקוטית.
בין לבין, סיימון התגלה כחובב נלהב של מונטי פיית'ון והעברנו דאחקות ממערכונים נבחרים, כולל אלתורים שהיו מצחיקים באותו זמן (ראו מצד שמאל); סבסטיאן השמיע שיר מצחיק להפליא בשם Nelly the Elephant (ששמו שובש מיד ל'אלי ד'ה נלפאנט'); כולם האזינו בחדווה למתכון שלנו ללבבות עוף בריבת בצל (פרט לדניאל הפסנתרן, שרעיון הלבבות עושה לו בחילה); וסוזנה הצ'לנית החביבה הסבירה לנו את ההבדל בין künstlich (מלאכותי, פלסטיקי) לבין künstlerisch (אמנותי), מה שהוביל לדיון הזוי על בשר טחון מפלסטיק ועל מוראות השפה הגרמנית.
מה שכן, יותר מדי אלכוהול באמצע השבוע זה לא בריא לסדר היום; למחרת קמנו בתשע אבל לא ממש התעוררנו עד אחרי עשר. היום היה קצר ממילא, כי בערב קבענו עם ידידינו א' וי' (הישראלים-רוסים) לנסוע לתערוכה בלוכסמבורג, שם מציג אמן רוסי מקומי שמשמש כמעין מורה/מדריך ל-י', שבעצמה מציירת ציורים מרתקים (פשששש, איזה משפט ארוך, בגרמנית הוא היה בטח יותר ארוך). א' שכר רכב קטן ל-24 שעות, הוציא מפות מהאינטרנט והתייצב קצת לפני חמש מול ביתינו; התפקיד שלי היה להבין את ההוראות הגוגליות ולהתאים אותן למבוך השלטים באוטוסטרדות של לוכסמבורג, כי התערוכה לא היתה בעיר לוכסמבורג, אלא בטירה נאה בכפר ההררי בורגלינסטר (הלינק הוא לוויקיפדיה בלוכסמבורגית, שפה שנשמעת כמו משהו בין גרמנית להולנדית ונאלצנו להתמודד אתה במהלך הערב). הטירה עצמה מרשימה, אבל הגענו אליה עם השקיעה ולא הספקנו להתרשם יותר; התערוכה... הממם.
הצייר הרוסי 'שלנו', נקרא לו בוריס לצורך העניין, הציג בתערוכה יחד עם עוד שני אמנים מקומיים (כלומר, צרפתים או גרמנים או לוכסמבורגיים, לא נורא הבנו), שהציורים שלהם היו משעממים עד מעצבנים. אחד צייר כל מיני דוגמאות שנראו כמו אריחי אמבטיה מסוגננים ומוגדלים לגודל של ציור שלם; השני צייר מאוד אבסטרקטי, ואולי בשתי תמונות הצלחתי להבין משהו בבלגן. הציורים של בוריס, לעומת זאת, היו הרבה יותר מעניינים, ומכמה מהם ממש התרשמתי; לדעתי האישית ניכרת השפעה מובהקת של מרק שאגאל בציוריו, בעיקר בציור אחד בשם 'כל הקדושים', והצלחתי ליהנות מהם.
מצד שני, קשה לומר שנהניתי מהחברה. התערוכה מיצתה בערך את כל הדברים הרעים שאומרים על אמנות מודרנית והבורגני המצוי. הקהל היה מבוגר, מעונב ברובו ו'מכובד', עם נטייה להצביע על התמונות הפשוטות ביותר ולנהל עליהם דיונים פסאודו-איטלקטואליים (ובסוף להתכנס ליד שולחנות הנשנושים עם כוס זקט). מחירי התמונות (שפורטו בקטלוג התערוכה) היו בשמיים - מ-350 יורו לתמונה קטנטונת עד יותר מ-2500 לתמונות הגדולות - אבל נראה שלקונים לא איכפת מאיכות היצירה אלא משם האמן (האבסטרקטואיד, אלפונס משהו, כנראה ידוע יותר ולכן גם מוכר יותר, וחמש תמונות שלו זכו עוד לפני שיצאנו לנקודה האדומה המסמנת מכירה). אבל מה שהגדיש את הסאה היה פרשת הבד הריק.
אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם בפואייה של התערוכה היה בד ריק, שעמד גאה על כן ציור ליד אחד החלונות. מאחורי הבד, כך ראיתי, היו פזורים מכחולים ושפופרות צבע, כאילו מישהו תיכף עומד להתחיל עליו ציור. בהתחלה חשבתי שזה חלק מהתערוכה, אבל היצירה לא התאימה לסגנון של אף אחד מהציירים, ולא היה לידה מספר כלשהו. אחר כך חשבתי שהבד שם כדי לאפשר לקהל - מבקרי התערוכה - להגיב ביצירה על היצירות שצפו וכך להשתתף במעשה האמנות. זה היה רעיון נהדר, אבל הוא נראה לי הרבה יותר מדי חתרני יחסית לאופי המעונב של התערוכה כולה. התעלומה נפתרה קצת מאוחר יותר, אחרי נאום ארוך ומשמים בשלוש שפות מטעם מארגנת התערוכה; היא הזמינה את שלושת האמנים המשתתפים לצייר משהו על הדף הלבן. כך, הסבירה, תיווצר יצירה משותפת ברוח התערוכה, וזו תוצג כשתושלם ותימכר לצד שאר היצירות. בקיצור, לא הקהל יוצר אלא 'האמנים'.
גברת מנהלת הזמינה כל אמן בתורו להטביע את חותמו על הבד. היה בזה משהו מגוחך, כשאמן א' ניגש אל הכן, עושה כמה קשקושים על המכחול וזוכה לתשואות רמות (ואחריו אמן ב' ואמן ג'). בנקודה הזו שחררה המארגנת את הקהל, אבל רבים נותרו עדיין להתבונן ב'יצירה' (אחד הדברים המכוערים ביותר שראיתי מימי) ואני די בטוח ששמעתי גם שתי נשים עסוקות בניתוח תנועות המכחול בתפלצת הזו. להזמין את הקהל להצטרף, כך נראה, לא עלה על דעתם של המארגנים; הרי הקהל הרחב 'יהרוס' את מה שעשו 'האמנים'.
התקשיתי מאוד לשאת את הסנוביזם הזה, וממש קרצו לי הצבעים והמכחולים שנותרו בצד; אבל לא רציתי להביך את ידידינו או לגרום תקרית בינלאומית. המאבק הפנימי נפתר בפשרה: טבעתי בגניבה את אצבעי בצבע הכחול, ובמסווה של התבוננות לעומק בציור סמוך (פס כחול על רקע בז', מצוין למטבחים) הטבעתי זרת כחולה על ה'יצירה'. איש לא שם לב. אם ימכרו את הציור הזה באלף יורו, הם חייבים לי חמישה סנט.
בדרך חזרה עוד הצלחנו לטעות ולתעות, ולנסוע לזארברוקן דרך טריר (דרך קצת יותר ארוכה) אבל לפחות העברנו את הזמן במשחקי נסיעה מתוחכמים, כאלה שאסנת למדה מסבסטיאן בנסיעה בת שמונה שעות לגרליץ באמצע החורף. ההשפעה המצטברת היתה שהבוקר קמנו שוב טרוטי עיניים; מזל שיש סופשבוע מעבר לפינה.
שמור בטל
נכתב על ידי
רונן א. קידר, 29/3/2008 09:34
, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., סטיות אישיות, אמנות
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
לקטע הקודם
לקטע הבא
לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/4/2008 18:19