פסח שמח וקשה
מה אני אגיד לכם, אין שום דבר קל בחוויה של ארוח סדר.
אמנם הנוכחים מנו רק שבעה מבוגרים, שני ילדים ותינוק, מה שבעדות מסוימות עלול להיחשב 'מצומצם', אבל הארגונים, הסידורים, השלמת הסדר עצמו (כולל כיסוי אחוז ניכר מאוד מההגדה) והניקיון שלאחריו סחטו אותי במידה כזו שעדיין לא ממש התאוששתי.
נראה שכרגיל, 'לסדר חוקים משלו', שזה אומר שאיכשהו מרגישים מחויבים להכין כמויות עצומות ובלתי סבירות של אוכל - כאילו כל דכפין באמת ייתי וייכול, וכל דצריך ימצא את עצמו פתאום דווקא בק"ק זארברוקן, כשכל שאיפתו היא מנה מהעוף או מהאורז.
כל מי שתכנן פעם ארוחה גדולה יודע שאלה נוטות להפעיל לחץ על המטבח ועל המארחים באופן שגדל אקספוננציאלית עם מספר האנשים. הלחץ הזה גורם לכך שגם בתים מצוידים מגלים קושי להסתדר בנקודות מסוימות: לפעמים, כך מתגלה, פשוט אין מקום במטבח להניח את כל הדברים שאמורים להיות מונחים עליו. צווארי הבקבוק מתגלים כבר בשלב ההכנה - המקום על הכיריים, הבעלות על התנור - ונגררים לסדר עצמו, שם מתברר שהרעיון הפשוט-עד-אימה לבצע שימוש חוזר לצלחות המנה הראשונה כדי להגיש עליהן את הקינוח דורש מהמארחים משאבי זמן שאיש לא תכנן אותם. תוסיפו לזה שני ילדים שסידורי השינה שלהם בימים האחרונים הופרעו במידה שלא תחזור על עצמה עד שיתחילו לבלות בדיסקוטקים (או להישאר עד הבוקר במסיבות ל"ג בעומר); תינוק שמרוצה כל-כך מכל ההילולה עד ששינה זה הדבר האחרון שעולה במוחו הקטן; וחתול מבוהל שכל חייו לא ראה כל-כך הרבה אנשים במקום אחד, בטח לא בדירה הקטנה שהוא מרשה לנו לחלוק בה בימים כתיקונם.
ועוד לא דיברנו על ה'אחרי': אחרי שבע מנות ראשונות/סלטים, מרק עם קניידלעך, שתי עיקריות בשריות (+תוספת) ושלושה קינוחים היפר-קלוריים באדיבות א' האופה, אחרי הצורך לחלץ את מיקומו של האפיקומן מהילד החצי-מנומנם שגנב אותו, אחרי שוויתרנו על לשפוך חמתנו על הגויים מחשש שהשכן מלמטה ישוב לשפוך חמתו על דלתנו ואחרי שהאורחים ניסוי באלגנטיות להימנע מקבלת מנות הביתה ונעלמו במדרגות - אחרי כל הבלגן הזה, שמשום מה מתעקשים לקרוא לו 'סדר', הגיע הזמן לסדר האמיתי. וכאן שום נחשף במערומיו הבית הגרמני הזוגי: המדיח, שבימים כתיקונם הולך לישון חצי-רעב, מילא את כרסו פעמיים וחצי בחלק ניכר מהכלים, ואיכשהו השתלט על המצב; אבל המקרר הגרמני, קופסא קטנה ומכובדת שבכמה בתים בארץ לא היו מקבלים אפילו בתור מגירת ירקות, הרים ידיים כבר בשלב האריזה הראשון והפנה אותנו אחר כבוד למזווה (חדר קטן, צמוד למטבח, שבו משאירים חלון פתוח ואז הטמפרטורה נשארת דומה לזו השוררת בחוץ כ-5-10 מעלות במהלך הלילה).
לאחר שעה של תכנון קואליציוני קפדני שלחנו לגלות בפריזר את העוף, הפטריות הממולאות, הדג והפחזניות-מקמח-מצה-עם-קרם-שוקולד-נהדר-בפנים-וציפוי-שוקולד-מלמעלה (או במילותיה של אסנת 'אסון'); את הוולדורף והאורז הנחנו במזווה וליווינו בתפילות; שלושה סלטים שלחנו אחר כבוד עם האורחים אל המקרר בצימר; את המרק, שהיה חם מכדי לשלוח לשום מקום, השארנו על הכיריים בהנחה שישרוד את הלילה; ואת שאר המנות דחסנו יחד בשלושת מדפי המקרר, שם הן בילו את הלילה בסיפור בדיחות שואה. המהלך דרש כושר המצאה לא קטן, שכן מספר המנות שנותרו היה גדול משמעותית ממספר אמצעי האחסון שברשותנו. במסגרת המבצע גילינו שהנילון הנצמד הוא סוג של תמונת ראי לבני ישראל במצרים, או לפחות לחששות של המצרים כלפיהם: בני ישראל היו אמנם שקטים כציפור ועשו קולות של שטיח כנעני בארץ גושן, אבל המצרים חשדו שבמקרה של מלחמה יחליפו אלה את עורם ("והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ"); הנילון הנצמד, לעומת זאת, הוא ביומיום מבכירי אויבינו, אבל דווקא במלחמה גורלית זו נתגלה כשותף פעיל במערכה - לצדנו.
בכל אופן, איפשהו באזור שתיים בלילה הסתיים גם הסדר שאחרי הסדר, אבל התאוששות מלאה נרשמה בערך רק עכשיו, עם כוס קפה, ואחרי עוד יום עם כל המשפחה המבקרת בגן הצרפתי-גרמני (פארק נפלא באזור שבו נלחמו זו בזו שנים צרפת וגרמניה). ושבאמת לא יישמע שאני מתלונן: אלו היו ימים מספקים, מרגשים, מלאי חוויות - אבל גם מתישים ללא גבולות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/4/2008 21:20, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונצ'ו ב-29/4/2008 10:59

---