על ההימנעות מעימות
לפעמים נקרות בדרכי הזדמנויות, פרשות דרכים. מקומות שבהם אפשר לעמוד על הרגליים האחוריות ולעשות 'גררר', ואפשר לוותר וללכת הביתה עם קצת פחות. קצת כמו המפגשים של טוני סופרנו עם בכירים במשפחת המאפיה היריבה, רק בסכומים נמוכים בהרבה ועם השלכות הרבה פחות הרות גורל.
ברוב הגדול של המקרים אני מתקפל. איכשהו מוצא את המקום שבו גם הצד השני קצת צודק, או מדמיין את התסריט הגרוע ביותר במקרה של מלחמה. והרי לא חסרים תסריטים-גרועים-ביותר בטלוויזיה, בעולם המושגים שלי, באזהרות של ספרי הטיולים (אל תסתבך, תן את הארנק בשקט). ההתקפלות היא מרגיזה, היא מתסכלת, היא חמוצה. אבל ההתעקשות גרועה ממנה. ההתעקשות כובלת אותי למאבק, כולת אותי לעמדה כמו בת-ים לסלע. המתח סביב מה יהיה, האם הצד השני יוותר או יעשה עוד שריר, עד לאן תגיע ההסלמה.... כל זה בוער לי, עושה לי שמות במגירות הרגש.
אפילו ניצחון לא מתקן את הרושם. כל ניצחון כזה גורם לי לראות את עצמי כרמאי, כבריון, כטוני סופרנו. זה ניצחון זה? זו הידרדות לחוקי הרחוב. אבל נדמה שהעולם פועל לפי חוקי הרחוב, וחוקי המדינה הם רק כלים שלהם. ואז בא הכעס, כי אם המערכת מכריחה אותי לרמות או לוותר, הרי שהמערכת דפוקה, ובני האדם דפוקים, ולמה בכלל ירדנו מהעצים.
האם זו הזדמנות ללמוד את העולם? לפתח עור פיל, למוסס נאיביות? זה נשמע כמו הזדמנות להפסיד, הזדמנות לפרק את עצמך. הזדמנות לשחק משחק שמעולם לא רצית להשתתף בו. אני לא מבין את הכללים, לא מבין את השחקנים, לא מבין את מוסר ההשכל. אני מחפש צדק מתחת לקוביות ולא מוצא.
האבולוציה מתפתחת ממאבק, אבל יכול להיות שאני מהענפים שלא היו עוברים בשלום את מבחן דארווין. כל מאבק כזה, המסתיים בניצחון או בהפסד, מותיר אותי מוכן פחות למאבק הבא, מוכן יותר לוותר. המשא ומתן הוא עבורי משא, ואין בו כל מתן. מי שאמר שאין ארוחות חינם מוזמן לבוא לאכול אצלי. אני מכין יופי של ולדורף.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/5/2008 00:34, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-9/5/2008 21:51

---