זו עם הסרט האדום על הצוואר
אחרי שזכיתי לכבוד אפלטוני (שזה בטח יותר טוב מאהבה אפלטונית), קלטתי שבמקרה דווקא הפוסטים האחרונים עוסקים בכל מיני מיני עניינים ושירים וטריילרים, אבל לאו דווקא משופעים בתובנות על גרמניה ובכלל. ובמקרה, בדיוק כדי להשלים את החסר, הזדמנה לנו אתמול בערב מסיבה גדולה - אולי הגדולה ביותר שהיינו בה מאז המעבר - אצל ידידנו הפסנתרן הגי'נג'י סבסטיאן. אם נדייק, זו בעצם היתה המסיבה הראשונה שלנו פה פרט לשני סילבסטרים (שבהם העיקר היה הזיקוקים) ולכמה מסיבות יום הולדת שהיו בעצם ארוחות ערב מורחבות. וגם בזה אין הרבה חדש, כי גם בשנים האחרונות שלנו בתל אביב לא היינו הולכים הרבה למסיבות; החל מנקודה מסוימת (אני חושב שזה היה בסביבות החתונה, אולי קצת לפני) התרבות של 'חיים ממסיבה למסיבה' התרחקה מאתנו, החבר'ה שהיו מגובשים להפליא התפרקו, ומי שנשארו העדיפו מפגשים קטנים ואינטימיים בהרכב של 2-3 זוגות פלוס איזה גלגל חמישי או שביעי, ולא מסיבות המוניות, פרועות יותר או פחות.
[כל זה מעלה כמובן את השאלה, 'למה?', וזו באמת שאלה מעניינת, אבל אם אתחיל להתחבט בה לא אגיע לסבסטיאן וחבל. אז אולי נשאיר את זה כשאלה פתוחה לתגובות - למה אנשים בגיל מסוים מפסיקים ללכת למסיבות?]

בכל אופן, סבסטיאן הוא עדיין מהסוג שהולך למסיבות, וכמעט כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מתעקש לספר חוויות ולהראות קליפים ממסיבות פרועות שנכח בהם בפרייבורג ובכלל. והוא זה שהחליט - לפני כחודש - שהגיע הזמן לעשות מסיבה כזו אצלו. ההזמנה נשלחה כמובן באימייל (מה היינו עושים בלעדיו? אה, שולחים בדואר. עשינו את זה פעם) ואליה צורף קטע מוזיקלי שאמור היה לייצג את אופייה של המסיבה ואף העניק לה את שמה - Die mit dem roten Halsband (זו עם סרט-הצוואר האדום). מדובר בקטע אהוב על סבסטיאן בגלל המופרכות המושלמת שלו - מעין פרומו פארודי בסגנון ערוץ הקניות על סרטי פורנו משנות ה-70. ראו כאן (לא לילדים!). במסגרת הנושא, נדרשו כל המוזמנים לבוא עם משהו אדום על הצוואר - צעיף, מחרוזת, סרט או מה לא. הזוג הישראלי הנוסף, שקיבלו גם הם את ההזמנה, מכירים פחות את סבסטיאן ולכן ברגע הראשון נחרדו מהאפשרות שמזמינים אותם לאורגיה המונית. הרגענו אותם (שהרי מדובר בכל זאת בגרמנית) אבל בהחלט היינו במתח לראות מה מסתתר מאחורי ההזמנה. בנוסף, תהינו איך תיראה מסיבה גרמנית ומה מייחד אותה לעומת מה שאנחנו מכירים מהארץ.

כדי להתאים את עצמנו לכל אפשרות, הלכנו על חגורות-צוואר קינקיות שקנינו בזול בחנות בפסז', התלבשנו בהתאם (שחור-לבן-אדום) והבאנו קורנפלקס עם שוקולד על כל צרה שלא תבוא. פחות מדקה מכניסתנו לדירה, מיד הזדקר לעין מאפיין גרמני מס' 1, ובידי הימנית הופיע יש מאין בקבוק בירה. בהמשך הערב נצפה במסיבה אותו קסם אופייני שחווינו לראשונה בפאב בפראג - מספיק היה להזכיר את המילה 'בירה' או להחזיק את היד פרושה קדימה, ועוד בקבוק הופיע, פתוח ומוכן לשתייה. כולם שתו, פרט לבחורה אחת שטענה שהיא נוהגת, ואני חשבתי שזה בהחלט מפשט את העניינים: בעוד שבארץ קונים כל מיני טקילה, וודקה וויסקי ושאר מיני אלכוהול, כאן כל מה שצריך הוא לדאוג לכמה ארגזים של בירה. הבחירה היחידה היתה בין הסוגים (שלושה).
עם הבירה ביד חציתי את חדר האוכל והצטרפתי לכולם במרפסת. מאפיין גרמני מס' 2: משום מה, בעל הבית חשב שערב סגרירי בטמפרטורה של 16 מעלות הוא הזמן האידיאלי למסיבת-קיץ במרפסת הפתוחה. לא נותר לנו אלא להישאר עם הז'קטים ו/או להתחמק כמה שיותר פנימה, לחדר המחומם בו היה ערוך המזנון. המזנון, אגב, היה מאפיין גרמני מס' 3, אותו ניתן לתמצת במשפט 'אוכל הוא בסך הכל תוספת לבירה'. בעוד שבארץ תמיד אפשר לדעת כמה המארחים עשירים/בשלנים ע"י בחינת החטיפים (נתחי סושי או ביסלי? בגטים עם סלמון או ערגליות?), אצל סבסטיאן כיכבו נקניקיות קטנות, נתחי גבינת אמנטל על קסמים בצורת דגלים קטנים, מלפפונים חמוצים ומקלות גריסיני - שומני ומלוח, מה שהולך הכי טוב עם אלכוהול. בגזרת המתוקים היה פופקורן (מאפיין גרמני מס' 4, שכבר עמדנו עליו כשיצאנו לקולנוע: הפופקורן תמיד מתוק).
ומה לגבי המסיבה הפרועה שהובטחה? אה... בערך. את גווארדיית ההשתוללות הוביל מקס, מתופף פרוע וידידו הטוב ביותר של סבסטיאן, שהתחבר באורח מושלם להומור הנונסנס שלי ולאנרגיה הבלתי נדלית של האופה (ידידנו הישראלי). וכך התעסקנו ארוכות בסכנות הנשקפות לעולם מצריכה מוגברת של מים; ניהלנו קרב אגרוף תוך שימוש בבקבוקי בירה ככפפות; הקמנו דת חדשה, הסוגדת ל'זו עם הסרט האדום על הצוואר'; ובשיא המסיבה, אחרי שהסתבר שמוסיקה אמריקנית היא המכנה המשותף הטוב ביותר לישראלים ולגרמנים, לימדנו את כל החבר'ה לצעוק 'אבטיח בשקל' בקטעי השיא של killing in the name of (לא לרגישים לווליום!) - מסורת ותיקה מהחורבה שהרוקיסט המקומי גילה בה עניין רב.
אבל למרות כל זאת, היו במסיבה הרבה יותר מדי רגעים מתים, שבהם כולם עמדו עם בירה ביד במרפסת, פטפטו וחיכו שמשהו יקרה. כפי שאסנת אמרה, מזלם שבאנו ועשינו להם שמח. במסיבות שלנו (אלה שהיינו הוגים, מתכננים ומארגנים בקפידה לפני שנים) זה לא היה קורה. לפחות ניצלנו את ההזדמנות ללמד את סבסטיאן להגיד בעברית "שעות אני מחפש פה את הים. לא יכלו לשים שלט קטן: ים?" תודו שזה קריטי.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/5/2008 23:06, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, הומור, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-27/5/2008 21:00

---