מקלל בסינית
הסינים אוהבים לקלל ב'שיהיו לך חיים מעניינים', אבל אני חושב שאני יכול ללמד אותם כמה דברים על מימוש הקללה הזו. קחו את אתמול, למשל: לכאורה כל מה שהייתי צריך הוא לנסוע למשרד לענייני זרים כדי לדאוג שאישור התושבות יוטבע בדרכון החדש, ומשם לקחת את האופניים, לפגוש את אסנת ולדווש לפאתי העיר כדי לראות צימר שאנחנו רוצים להזמין לביקור המשפחתי הבא. ולמעשה, מבחינת התהליך זה כל מה שהיה: במשרד הזרים לא היה תור, ואפילו לא הזדמן לי לקרוא את גרוסמן שלקחתי אתי, והצימר היה ממש מוצלח. אבל. אבל. אבל.

הכל התחיל כשהגעתי למשרד הזרים ולא מצאתי את התור. המשרד נפתח תמיד ב-8:30 על השעון, אבל כבר בשמונה ורבע יש בדרך כלל תור קטן ליד הכניסה. ולא היה. די מהר התברר שהתור לא שם כי המשרד לא שם: פתק חביב הודיע שהמשרד עבר כבר בינואר למקום אחר. הכתובת החדשה לא נשמעה מוכרת, אבל באמצעות גוגל מאפס איתרנו אותה לא רחוק, ליד תחנת הרכבת, מרחק די משמעותי אבל סביר באופניים.
כשהגעתי היה בדיוק 8:30, וכבר בעשרה לתשע יצאתי, דרכוני המוחתם בידי. המהירות המפתיעה הותירה חלל די משמעותי עד הפגישה בצימר בעשר, ומאחר שכבר הייתי די רחוק קבעתי עם אסנת שלא אחזור הביתה אלא אקנה לי כריך וקפה בדרך ואפגוש אותה על הנהר. וכאן התחילו הסינים להתערב.
בבואי לשלם על הכרטיס, הצצתי בארנק וגיליתי לפתע שכרטיס הבנק שלי נעלם. ברשימת גורמי החרדה אצלי, זה נמצא בשלישייה המובילה, לצד כל מיני דברים שאני מפחד אפילו להעלות על הכתב מרוב אמונות טפלות. מיד ניסיתי לחשוב איפה יכולתי להשאיר את הכרטיס והגעתי למסקנה שזה ודאי היה במספרה, יום קודם. ונסעתי לשם, מהר ככל שיכולתי. הכרטיס לא היה שם.
נותרה רק אפשרות אחת, לפני הפנייה לבנק לדיווח על אובדן. כי בגלל שלקחתי אתי את גרוסמן, ובגלל שנסעתי באופניים (שאין להם סל) לקחתי אתי תיק צד ולא את הפאוץ' הרגיל שלי. ייתכן, כפי שאמרה אסנת בטלפון מהנקודה שבה קבענו להיפגש, שהחזרתי אתמול את הכרטיס לפאוץ' ולא לארנק, והוא נמצא בבית.
כמובן שלא יכולתי לוותר על הרצון לדעת, וטסתי באופניים הביתה; כמובן שהכרטיס היה שם והחרדה היתה סתם; כמובן שטסתי במהירות לנקודת המפגש עם אסנת אבל כבר היה מאוחר; וכמובן שהטלפון של בעלת הצימר היה תפוס כל הזמן ולא יכולנו להודיע על איחור.
הסינים הוסיפו פלפל למדורה כשהתחוור שהדרך לצימר אולי נראית קצרה, אבל כוללת בתוכה כמה עליות הגונות. התוצאה הסופית היתה שהגענו באיחור של 40 דקות, עייפים אך מותשים, רק כדי לגלות ש... הכל בסדר, בעלת הצימר בכלל לא דאגה, וכנראה שהטלפון שלהם היה לא תקין או מנותק משום מה.
בדרך חזרה כבר התחלנו להרגיש את הרגליים, אני במיוחד - נסיעות חרדתיות זו לא הדרך הנכונה לטפל באופניים ו/או בשרירים. חזרתי הביתה בתחושה של יום טרוף ומטורף, למרות שהכל הסתדר. ככה זה כשהחיים מעניינים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/6/2008 20:42, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, שחרור קיטור
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-16/6/2008 19:47

---