סאנקט ברנר
פעם היו מתייחסים לכל מה שקשור למחשבים בחרדת קודש. אני זוכר עוד את התקופה (שנות השמונים המוקדמות) שבה כדי להפעיל כל תוכנה שהיא היה צריך לטעון אותה מטייפ קסטות, שהשמיע יבבות של שועל מעונה, ולהחזיק אצבעות בתקווה שהתהליך יצליח ועל המסך יופיע ה-OK המיוחל. או הרבה מאוחר יותר, כשבכל התחברות לאינטרנט היה המודם משמיע צפצופים של חייזר במלכודת וכולם היו עוצרים את נשימתם. פעם, כשמחשבים היו מתקלקלים המון, פתאום ובלי סיבה נראית לעין, היו כללים מוסדרים לגיבוי: פעם בכמה זמן צריך להוריד הכל על דיסקטים. את הדברים החשובים ביותר עדיף גם לשמור בהארד קופי. או לכתוב על פתק.
הצירוף הזה, 'חרדת קודש', מכיל שני אלמנטים השלובים זה בזה, ומזינים זה את זה. החרדה - האימה שמטיל מכשיר מורכב ולא מוכר שמתנהג באופן בלתי צפוי שעלול להשפיע על גורלנו - גורמת ליצירת טקסים קבועים סביבו, לבניית כל מיני כלים שיצמצמו את הפגיעה, להרחקת גורמים מפריעים (כמו מים, קפה, בירה, אבק) מסביבתו. במלים אחרות - להתייחסות למחשב כגורם קדוש, שיש לטפל בתקשורת עמו בזהירות, ולנקוט כלפיו כל מיני התנהגויות שאנחנו אולי לא מבינים את ההיגיון מאחוריהן אבל עוקבים אחריהן לפרטים בכל זאת. נעשה ונשמע. אפילו נוצר מעמד של 'כוהנים', כאלה שמתמחים בתקשורת עם היישות הקדושה ויודעים להגיד לנו מה עשינו לא נכון ואיזו מנחה עשויה לפייס את האל הכועס.
כי הקודש - כמו שכתבתי פעם - מחזק בתורו את החרדה. הוצאתו של המחשב מעולם הרציונליה והכנסתו (לפחות גורמים מסוימים בו) למתחם האמונה הובילה (לפחות אצלי) לחרדה התמידית שמא עשיתי משהו לא נכון, הזנחתי את הטיפול בווירוסים, התקנתי משהו אסור על הרג'יסטרי, ניקיתי לא נכון את ההארד דיסק. ומתוך חרדת הקודש מתפתחת הוודאות שכל טעות כזו תוביל לעונש - מתישהו, אם לא עכשיו אז בזמן המתאים מבחינת היישות האלוהית.
אני מדבר על כל הקומפלקס הזה בזמן עבר, כי עם הזמן קרו כמה דברים שהחלישו אותו. ראשית, המחשבים נעשו יותר מהירים ואמינים, וכבר לא צריך לעשות טוטו כדי לנחש אם יצליחו במשימות הכי פשוטות. שנית, ציבור גדול יותר ויותר התחיל להשתמש במחשבים, מה שגרם לפישוט משמעותי של הממשקים וגם יצר מצב שבו אני אחד מ'היחסית מבינים' בתחום. במסגרת המטאפורה, אפשר לומר שסיימתי תואר בסמינר תיאולוגי, ויש לי הרבה יותר דרכים לנהל תקשורת ולהבין את דרכיה הנסתרות של האלוהות. כתוצאה, החרדה נחלשה מאוד, ואיתה גם הסייגים והגיבויים: כשהמחשב הפסיק להיות מקום קדוש, הרשיתי לעצמי להעביר אליו חלקים ניכרים מהחיים שלי - העבודה, הכתיבה, התקשורת עם אנשים ועוד. החול כבש את המחשב, והפחית את חרדת הקודש.
אבל לא בכל מקום. חרדת הקודש פשוט הצטמצמה לאזורים שבהם המחשב המשיך להתנהג כמו אל נקמות בלתי צפוי. למשל, בעניין הצורב.
צריבה (באנגלית burning ובגרמנית brennen) היא אולי הפעולה הפיזית ביותר שהמחשב עושה, או לפחות כך זה נראה מבחוץ. לפני שנים, כשהתחלתי לצרוב דיסקים, גיליתי שכאן הטוטו עובד היטב: לפעמים, במיטב המסורת הוותיקה, המחשב מפסיק באמצע הצריבה, פולט באכזריות את הדיסק החוצה ומוציא הודעת שגיאה לא מובנת בעליל. מיד נכנסו לפעולה מנגנוני החרדה וטקסי הקידוש: אחרי התייעצות בכהן המשפחתי, נקבע שבעת הצריבה יש להימנע מכל פעולה אחרת במחשב ('לא לזוז לא לנשום'), לצרוב במהירות נמוכה יותר מהמקסימלית, לנקות את המדיה מסימני אבק ולהחזיק אצבעות חזק חזק (תוספת של המאמינים הבורים). וכך עבדה חלקת הקודש הקטנה כמה שנים.
אלא שלא לעולם חוסן. אחרי שעברנו לכאן והתחלתי להשתמש בצורב על בסיס יומיומי, גם הוא איבד עם הזמן את קדושתו. טיפין טיפין גיליתי שאפשר לשחרר את האצבעות, לצרוב קצת יותר מהר, ואפילו (רחמנא ליצלן) להפעיל במקביל אפליקציות שלא דורשות יותר מדי זיכרון. אולי היה זה שיפור באיכות הצורבים או בכמות הזיכרון במחשב; אינני יודע. אבל איכשהו נדמה היה שהקדוש ירד מגדולתו.
לפני כחודש השתנתה התמונה. צריבה יומיומית נכשלה לפתע. בהיותי אמון על כתבי הקודש, ביצעתי את הפעולות הנדרשות: צרבתי לאט יותר, התרחקתי מהמחשב, לא נשמתי. השגיאה חזרה על עצמה. החלפתי מדיה, הקטנתי את מהירות הצריבה, עברתי לסימולציה והמשכתי לא לנשום. הטעות הופיעה שוב, בשלב אחר של הצריבה ועם הודעה קריפטית אחרת. החרדה עלתה על גדותיה (ללא ספק, גם בשל המחסור בחמצן).
במצוקתי חיפשתי את הכהן המשפחתי, אבל הוא לא היה אונליין. גם בכתבי הקודש האינטרנטיים לא נמצאה תשובה. חרדת הקודש התגברה והתחדדה, ומיד התחלתי לפשפש במעשי, לבדוק מה התקנתי לאחרונה, לנסות לראות אם היו סימנים מקדימים ולקשר את האסון לאותות ומופתים שונים. למזלי חזר הכהן לג'מיל ומסר את עצתו: "החליפו מדיה, נסו לצרוב סי די ולא דויד, ואם זה לא הולך - כנראה שהלך הצורב".
כמאמינים נאמנים פעלנו כעצת הרב ואף הוספנו עליה משלנו. קנינו מדיה, קנינו דיסק ניקוי, ניסינו לצרוב דברים אחרים, במהירויות אחרות, בסגנונות שונים. לשווא. צורבים מתים בקול דממה דקה. לפחות התעודדנו לשמוע שזה טבעי; שנתיים וחצי הם זמן חיים סביר לצורב עסוק, כמו ששלנו היה. הפתרון גם הקל על חרדת הקודש: זה סך הכל משהו טבעי, בלאי של רכיב חשמלי, לא החלטה מגבוה או התעללות לא מוסברת של אל המחשב בנתיניו הרכים.
על הליך הקנייה (אי-ביי) והמשלוח (די.אייץ'.אל.) הייתי יכול לכתוב סאגה שלמה; די לומר שהם היו מלאים התערבויות מעצבנות של חוקי מרפי ולכן מתחו את זמן ההמתנה כמו מסטיק. אבל דווקא כשהקופסא החדשה כבר נחתה בביתנו, הגיעה החרדה שלי למקסימום. כי החלפת הצורב הישן בחדש כללה פעולה שמבחינתי מוגבלת לכהנים בלבד - פירוק המחשב וחיטוט בקרביו.
כאן באה לידי ביטוי חרדת הקודש הישנה, ה'אל תחקור במופלא ממך', כשהיא מוכפלת עשרות מונים דווקא בעקבות ההסתמכות היומיומית על המחשב, דווקא בגלל שמרוב ביטחון וימי חול הזנחתי את מלאכת הגיבוי הקדושה, והעמסתי יותר ויותר דברים-שאין-להם-תחליף על האל שבתוך המכונה. ועכשיו לכבות אותו, לפתוח את קרביו, לגעת באצבעותי המשומנות בחוטים האוצרים בקרבם את כל הידע? לאוזני החרדות זה נשמע כמו חילול של קודש הקודשים.
לרוע המזל, האח הכהן גר כיום מעבר לאוקיינוס, ולא צפוי לבקר בקרוב. קול הרציונליות ניצח, ונקבע זמן לטקס. לפני השעה היעודה ביצעתי את כל ההכנות, גיביתי את המסמכים החשובים אצל ג'מיל ובדיסק המפתח, אמרתי שלוש פעמים 'הייל אינטל' וקראתי מחדש את הפרק המתאים ב'הלכות פתיחת מחשב'. או-אז, בנשימה עצורה, ביצעתי את השלבים שזכרתי במעורפל מפעולותיו של הכהן: כיבוי. הוצאת כל החוטים (החשמל ראשון). הוצאת המחשב למרכז החדר. ניקיון האזור (אם כבר אז כבר). פירוק שני ברגים קטנים מכל צד (לא לאבד! הוסיפו אינסוף לרמת החרדה). משיכת הכיסוי מעל קודש הקודשים (והתעטשות בגלל כל האבק שהצטבר שם). ניקוי האבק (במטלית יבשה, ללא מים לא-קדושים). פירוק ארבעה ברגים ושני חוטים המחזיקים את הצורב הגוסס. הכנסת החדש. ושוב לאחור, בסימטריה מוחלטת: החזרת הברגים, החוטים, הכיסוי, הברגים-של-הכיסוי. חיבור החוטים (לא לטעות ביניהם. החשמל אחרון). הדלקה.

חרדת הקודש נמשכה עוד דקות ארוכות, ונרגעה רק בשלבים. נראה שמנחתנו ריצתה את אל הנקמות: הוא העלה את החלונות בקצב הרגיל, טען את התוכנות, זיהה את הצורב החדש. לפחות לא הרענו, פרימום נון נוצ'רה. ואז: הבדיקה גדושת המתח של הצריבה עצמה. כל הטקסים, כל הוויה דולורוזה שעברנו, מוליכים לנקודה הזו. הדיסק. התוכנה. האצבעות הקפוצות. והנה מתחילה הצריבה עצמה. לאט לאט, כמו חול על האצבעות. צופה, מצפה, חרד מטעות. בכל שלב נמלטת אנחת רווחה קטנה. הנה הבשר הופך ללחם, הדם ליין, הצריבה הושלמה בהצלחה. עכשיו לוודא את החומר הכתוב. וידוא כמו וידוי, כל הלחצים עולים על פני השטח. אבל הנה, זה זה. הצרוב. עכשיו יש לנו אלפיים שנה ליהנות ממנו, לעשות ממנו סרטים, לקרוא על שמו כנסיות. מנחתנו נתקבלה, אפשר לחזור לשגרה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/6/2008 10:34, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, סטיות אישיות, שחרור קיטור
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/6/2008 22:28

---