הרפתקה באגמים
כהרגלנו בקודש, גם ביום א' האחרון יצאנו לטיול אופניים. אלא שהפעם, בניגוד לטיולי הפיקצ'ר-פרפקט מהשבועים שלפני כן, נכונה לנו הרפתקה מהסוג שמאוד כיף לספר עליה אחרי, אבל לא בהכרח לחוות אותה תוך כדי.

לצורך העניין הצטרפו אלינו לא רק האופה ואשתו, אלא גם חלילנית ישראלית שבאה לעשות כמה אודיציות בגרמניה ובדרך התארחה אצלנו. מאחר שלא רצינו לוותר על טיול יום א', הפתרון היחיד היה לכלול אותה בחבורה. את הצורך בזוג אופניים נוסף פתרה נינה, ידידתנו מרוסיה, שהסתבר כי אינה משתמשת כמעט באופניים האדומים החדשים הממתינים אצלה במרתף. החלילנית אמנם הצהירה שהיא לא בכושר כמונו, אבל ברוח ספורטיבית הסכימה לצאת למסלול מעגלי של 29 ק"מ ושבעה אגמים, שהיה בתוכניות כבר זמן רב.
עוד לפני שיצאנו כבר הושלכו על הטיול כל מיני אילוצים. כך התברר למשל שהאופה חייב לחזור הביתה עד 15:00 (יש לו חזרה ב-16:00), ולכן נאלצנו להתחיל את הטיול בשעות שמוקדשות בדרך כלל להתהפכות במיטה. כמו כן התברר שהאופניים האדומים אמנם חדשים ומבריקים, אבל קצת הרבה יותר מדי גבוהים בשביל החלילנית; כדי לסדר את המושב היה צורך במפתח אלן, שהאופה הבטיח להביא אתו בבוקר. עד אז הכריזה החלילנית שהיא לא מתכננת לעצור על האופניים אלא במקרים חיוניים (שכן היא לא מגיעה לרצפה, וכל עצירה מחייבת אותה לקפוץ מהאופניים או ליפול מהם. מפחיד).
כדי לאפשר יציאה בשעה מוקדמת, הכנו את רוב האוכל יום קודם וכיוונו שעון לשבע וחצי בבוקר, שעה שלא באמת קיימת ביום א', אבל לצורך העניין המצאנו אותה. אני אפילו גחתי החוצה בסביבות השעה הזו כדי לקנות בגטרי (וגיליתי שבמאפייה השכונתית החלו למכור גם בקבוקי חלב, אפרופו הפוסט על יום המנוחה). לרוע המזל, השעה המוקדמת והצורך בהתארגנות מהירה גרמו לחיכוכים צפויים, ועד שהגענו לתחנת הרכבת היו כבר שני הזוגות בסטטוס של שלום קר. את האווירה העכירה עוד יותר העובדה שהאופה כנראה לא מכיר מספיק עברית, והצליח לא להבין את ההתייחסות ל'מפתח אלן' ולהביא את המפתח הלא נכון, מה שהבטיח קשיי עצירה ניכרים והעיב עוד יותר על האווירה.
כשהרכבת הגיעה לסאנקט אינגברט, נקודת המוצא והסיום של המסלול, בזבזנו עוד כמה דקות במציאת המסלול ובניווט עירוני; אחרי שהתרגלנו לשילוט מצוין במסלולים קודמים, הסתבר שבמסלול האגמים השילוט הרבה פחות טוב (גם אם משעשע: סמל המסלול היה צפרדע, מה שהוביל לשירה אדירה של 'טנגו צפרדעים' בהמשך המסלול). לכן נשמנו לרווחה כשהמסלול נטש את רחובות העיר ויצא לשטח פתוח; אלא ששם גילינו שמסלול האגמים ללא ספק לא מיועד למתחילים.
האתגר הראשון היה הדרך עצמה. ברוב חלקיה התחלף האספלט הידידותי-לגלגלים בשבילי בוץ, עפר ואבנים, שהיקשו מאוד על התנועה, במיוחד עבור אסנת והאופה, המתניידים באופני-עיר שהטיירים שלהם רזים עד בלתי נראים.לדרך הקשוחה שהאטה את התקדמותנו נוספו גם עליות (אתגר לשרירי הרגליים) וירידות (אתגר לשרירי הברקס ולמיתרי הקול), אבל הנוף והאתגרים שחררו לפחות את המתחים הזוגיים, וכולם הצליחו להתעודד (במיוחד הודות למזג האוויר הנפלא - 22 מעלות ומעונן חלקית - ולעובדה שהגענו לאגם הראשון ועשינו הפסקת אוכל עם פירושקי נפלאים של האופה).
אבל הדרך לא הפסיקה להפתיע. בקילומטרים הבאים פגשנו שיחי פטל עמוסי פירות וחבורות של רוכבים מקצועניים שחלפו על פנינו במהירות עצומה (חשבנו לבקש מהם מפתח לכיסא של החלילנית, אבל הם גם מיהרו וגם לא ידענו איך קוראים לזה בגרמנית); מצד שני, חווינו נפילות כואבות (אשת האופה) וכמעט-התנגשויות (אסנת, כשניסתה להחזיק ביד את פירות הפטל תוך כדי נהיגה). באחת העליות הקשות ביותר פגשנו בגרמני מבוגר שירד (כמונו) מהאופניים ודחף אותם במעלה ההר; אחרי היסוסים הצלחנו להסביר לו מה אנחנו צריכים, וגילינו שבגרמנית קוראים לזה Inbus. זה בהחלט היה חיוני בהתחשב בירידה המטורפת שציפתה לנו אחרי העלייה, בשבילים לא-סלולים וצרים בלב יער עבות.
עייפים אך משולהבים הגענו לסביבות אמצע הדרך, שם התפצל המסלול ואפשר לנו לבחור דרך קיצור שקוצצת חמישה ק"מ מה-29 (אבל גם מורידה שני אגמים). בהתחשב בלחץ הזמן ובכל הגורמים המאטים, החלטנו (בחוכמה) להשאיר את שני האגמונים הנ"ל לפעם אחרת. אבל לא יכולנו שלא לעצור כשראינו בצד הדרך ים של שיבולים, ממש כמו בשירים:





גם התמונה השלווה הזו לא עברה חלק (מסלול אתגרי או לא?), כי מיד אחרי הקליק הופיע במורד השביל הסלול חוואי על טנדר, וצעק בזארלנדית שאסור לעלות על השדה (הוא כנראה כעס כי באותו אזור היה שטח שלם של שיבולים ששוטח, כנראה, בידי בוני אוהלים חסרי-אחריות). התנצלנו ודיוושנו במהירות מהמקום.
בשלב הזה כבר הרגישה הבטן תשוקה עזה לארוחת צהריים, וגם השרירים כבר שיוועו למנוחה; לרוע המזל בדיוק מצאנו את עצמנו בתוך פרבר כפרי של סאנקט אינגברט, ולא הרגשנו נעים לפרוש שמיכה מול אפם של התושבים. כשהצלחנו לצאת מטווח הפרבר, התפשרנו על גן משחקים מגודר לילדים, שמוקם משום מה במרכז השטח הפתוח שבין הכפר-פרבר לכפר-פרבר הבא. שם פרשנו את שמיכתנו ושלפנו בקבוק יין, חבילת פירושקי אקסטרה לארג', סלט ואלדורף (שהכנתי בעצמי) ואת הבגט מהבוקר, עם מגוון גבינות. פיקניק כהלכתו.
ואיפה ההרפתקה, תשאלו? לא איחרה לבוא. בעוד אנחנו מנשנשים על קצות הבגט ומתכוננים לשלאף-שטונדה שאחרי הפיקניק, שמנו פתאום לב שאחד העננים-חלקית נראה שחור מהאחרים. בהתחלה עוד חשבנו שטפטוף יהיה חוויה נעימה, אבל תוך דקות ספורות החל גשם של ממש, וגם הטמפרטורה ירדה משמעותית. כל האירוע תפס אותנו לא מוכנים: התחזית דיברה על גשם אחר הצהריים ובערב, לא באמצע הטיול, וכולנו התלבשנו לקיץ, כולל מכנסיים קצרים וגופיות. למזלנו הרב, גני משחקים מכילים לא מעט מקומות מסתור מן הגשם, וכך ארזנו במהירות את תיקינו ותפסנו מחסה:





למזלנו, גשם בזארלאנד זה בהרבה מקרים משהו שנמשך בערך רבע שעה, ודי מהר יכולנו לשוב ולדווש. בשלב הזה כבר היה ברור שהטיול הזה אינו סתם טיול שלוותי בפארק, אלא הרפתקה; אבל ההפתעה האחרונה נחתה עלינו אחרי הירידות הגדולות, כשכבר מצאנו את עצמנו בתוך סאנקט אינגברט, שני ק"מ וחצי מהיעד. שם, כשעצרנו אחרי אחת מירידות ה'יוהוהוהוהו!!!!', גילה האופה שאופני העיר שלו לא עמדו בפרץ, ויש לו פנצ'ר. מכיוון שביישוב הפצפון אין (מסתבר) אוטובוסים ביום ראשון, נאלץ הבחור לרוץ לצד האופניים, בעקבות חבורתנו המדוושת, את האלפיים-פלוס מטר עד לתחנת הרכבת. מזל שהוא בכושר. בתחנה גילינו שהגענו בדיוק בזמן לרכבת של שתיים ורבע, ואפילו קרב קטן עם מכונת הכרטיסים הסתיים בנצחוננו, מה שהפך את כל האירוע מסיוט להרפתקה (למרות השרירים הדואבים).
מה שכן, יש יתרון לטיול שמסתיים בצהריים: אחרי המקלחת-שאחרי והתנומה-שאחרי-המקלחת יש אפילו עוד זמן להכין פיצה, לראות סרט ובאופן כללי לבלות יום א' נעים. אולי כדאי לאמץ את השיטה בפעמים הבאות (מצד שני, לקום שוב בשבע ביום המנוחה? מה, אנחנו מטורפים?).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/7/2008 21:22, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, תמונות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/7/2008 21:18

---