עוד ארון אחד
הפוסט הבא מכיל ספוילרים (פרטי מידע חשובים) לכל חמש העונות של הסדרה 'עמוק באדמה' (Six Feet Under) ולכן מומלץ לא לקרוא אותו אם לא ראיתם את כל פרקי הסדרה. במקום זאת, יש להשיג את הסדרה ולצפות בה מוקדם ככל האפשר. למתעקשים, אפשר לקרוא עד שמופיעה המילה 'ספוילר' בגדול, ואז להפסיק.




יש נטייה מקובלת להתייחס לטלוויזיה כ'אמנות נמוכה', יחסית נניח לספרות, לתיאטרון או לאופרה. אפילו הקולנוע מזלזל לפעמים בקופסה הקטנה. אחרי שרואים סדרה כמו 'עמוק באדמה' אפשר לחשוב שהזלזול אמור להיות הפוך: הרי קל יותר לרגש, לטלטל ולהשפיע כשהצופים שבויים למשך שעה וחצי (סרט) או חמש שעות (אופרה של וגנר) באולם חשוך, גדול, עם מערכת סאונד מצוינת ושום גרויים חיצוניים משמעותיים פרט למה שקורה על הבמה/מסך. אבל לעשות מהצופים קווץ' ומהעיניים שלהם מזרקה של אגם, כשיש לך 45-50 דקות והם יושבים ומסתכלים בקופסה קטנה, בלי סאונד מי יודע מה, בסלון הביתי, כשמדי פעם מפריעים השכנים, החתול, ארוחת הערב ששמנו להתחמם במיקרו, טלפונים מהארץ ומה לא, זה הישג הרבה יותר מרשים.
וזה בדיוק מה שעשתה לנו 'עמוק באדמה' (בשמה המקורי Six Feet Under ובגרמנית Sterben wird immer), סדרה מושלמת - מהדקה הראשונה של הפיילוט ועד הסוף המרשים. צפינו בחמש העונות לאורך כשנה וחצי - זמן איטי להחריד בהתחשב בכך ששבע עונות באפי + חמש עונות אנג'ל שאבנו בפחות משנה. הסדרה כופה קצב צפייה איטי, עם הפסקות של ימים בין פרקים ושל תקופות ארוכות בין עונות - פשוט כי זה קצב החיים של הדמויות, ובמעבר מפרק לפרק ומעונה לעונה לא מהססים לדלג שלבים, לקפוץ על חלקים מתים ולהגיע שוב למקום המעניין. כמו בסרט, שיכול לעבור בשעה וחצי על חיים שלמים.

ספוילרים מכאן והלאה - ראו הוזהרתם!

אחד הדברים המעניינים ביותר ב'סיקס פיט', הוא הדרך שבה הסדרה התמודדה עם היותה סדרה. השם 'סדרה', שמכיל את המילה 'סדר', מתייחס למשהו אופייני מאוד לסדרות טלוויזיה: מבנה קבוע, שיחידות הבנייה שלו הן הפרק והעונה. האתגר של סדרת טלוויזיה הוא כפול: מצד אחד למשוך צופים לפרק הנוכחי, ולתת להם סיפוק מיידי - ולכך נועדו עלילות-באורך-פרק; מצד שני, למשוך את הצופים לפרק הבא - ולכך נועדו עלילות שנמשכות לאורך העונה והסדרה כולה. אחד הפתרונות המקובלים הוא ליצור מבנה קבוע לפרק, וסוג מסוים של עלילות - בדרך כלל חיצוניות לגיבורים הראשיים - שמתחיל ונגמר באותו פרק; ומצד שני, עלילה איטית יותר שנפרשת לאורך כל העונה. זה הפתרון שננקט גם כאן: בכל פרק מת מישהו מיד אחרי כותרות הפתיחה; מופיע המסך הלבן המפורסם; והפרק עוסק בטקס הלוויה ובהשלכתו על משפחת פישר.
הבעיה העיקרית שיוצר מבנה פרקים קבוע היא של שעמום. בשלב מסוים, דמויות הסדרה נעשות מעניינות הרבה יותר, והעלילות החיצוניות הופכות לסרח עודף; מצד שני, קשה לוותר על המבנה הזה, כי הוא מה שמגדיר את הסדרה, ופירוקו עלול לפזר את הסדרה לחלוטין (אותה דילמה, אגב, עומדת עכשיו בפני יוצרי 'האוס' ו'לוסט'). ב'סיקס פיט' פתרו את העניין באלגנטיות - המבנה הכללי נשמר לאורך כל הסדרה, עד לפרק האחרון (כמעט), אבל ההשפעה שלו על בני המשפחה לא היתה קבועה. היו פרקים שבהם המת החיצוני כמעט ולא הוזכר, ונותר רקע שולי לאירועים; היו מקרים שבהם המת היה מרכז הפרק; והיה כל דבר in between. כך הצליחה הסדרה לזרום ולשמור על מבנה קבוע עד לשני הפרקים האחרונים, ששברו את הרצף בשתי דרכים מרתקות: ראשית, מותו של נייט (שהוכרז בסוף הפרק הקודם, בדיוק כמו מותה של ליסה שתי עונות קודם) ושנית, בפרק האחרון, כשהמוות בתחילת הפרק התחלף בלידה, באורח שלרגע הותיר את הספק - האם נצפה במותה האכזרי של תינוקת שטרם באה לעולם, או שמא לפנינו 'ההפך ממוות'; ומה זה אומר.

ההיפוך של הפרק האחרון, לצד הקולאז' המטורף בסיום הסדרה, מתמצת בעיני את ה'מסר', אם יש כזה. יש משפט באנגלית, אני לא זוכר מאיפה - get busy living or get busy dying. המשפט הזה יכול לשמש מסר מובהק לסדרה. המוות מלווה את שלושת ילדי משפחת פישר - כעבודה עבור דייויד, כמשהו ש'פתאום קרה' לנייט, כצל שאי-אפשר להשתחרר ממנו לקלייר. אבל מולו מוצגות שוב ושוב האופציות לבחור בחיים, שמולם מגלים הפישרים חרדה בלתי מוסברת. נייט מסתבך כל הזמן בשאלת ה'מה אני רוצה', אבל הבחירות הגדולות ביותר שלו מתבצעות מכוח האינרציה. דייוויד נתקל תמיד בחרדה, שגורמת לו להיכנע לרצון החזק יותר של קית' (ממש עד סוף הסדרה). וקלייר מחפשת כל הזמן משהו שיניע אותה, מישהו שיגיד לה מי היא כדי שהיא תוכל להשתחרר מהבית ולהתחיל לחיות, בלי להבין שהיא צריכה להחליט על כך בעצמה (מה שקורה בסוף).
עבור רות', המוות הוא משהו מורכב יותר: מות בעלה בתחילת הסדרה הוא למעשה חוויה משחררת, שמאפשרת לה להתחיל סוף סוף את החיים; מותו של נייט לקראת סוף הסדרה נראה כסותם את הגולל על התקופה הזו של השחרור, עד שהיא מבינה - ממש בפרק האחרון - שזו ההזדמנות שלה להשתחרר באמת - לשלוח את קלייר לניו יורק, את דייויד למשפחתו, את ג'ורג' לדירה הפרטית שלו.

ומעבר לכל זה, ברמה האישית, מצאתי את עצמי שוב ושוב מזדהה עם הקונפליקטים הבסיסיים של הדמויות בסדרה. מחויבות משפחתית או חופש אישי? (נייט) אמנות חסרת-פשרות או חיים מסודרים? (קלייר) קבלה של החיים כמו שהם או עמידה על שלך, עד כדי התפרצות כעס? (דייויד וקית'). איכשהו, למרות שהם במקומות שונים בחיים, הבעיות של בני משפחת פישר היו גם הבעיות שלי. הם יחסרו לי מאוד.שמור   בטל