עוד על פרסום.
מתישהו במהלך השבוע הבא בטח אעלה לכאן פוסט תמונות מטיול היער האחרון שלנו, שהיה פחות טיול ויותר קטיף פטריות. אבל לפני זה, משהו אחר.

השאיפה להיות מפורסם מלווה אותי מגיל צעיר. עוד כשלמדתי מתמטיקה ופיזיקה בתיכון, תכננתי לזכות בפרס נובל, או להמציא משהו שישנה את העולם. כשהצטרפתי בצליעה לכמה תנועות פוליטיות, כבר דמיינתי את עצמי בכנסת, וכשהתחלתי לכתוב - סיפורים, שירים, מאמרים, מה לא - כבר ראיתי את עצמי כותב רב-מכר עצום או זוכה בפרס פוליצר.

ביני לבין רודפי-פרסום מובהקים, מהסוג שרואים בתוכניות הריאליטי של ערוץ 2, יש שני הבדלים עיקריים: ראשית, כשאני גדלתי עוד לא היו תוכניות ריאליטי; ושנית, יש איזשהו סוג של דחף שאין לי, סוג של קילר אינסטינקט של מי שמוכן לעשות הכל כדי להתפרסם וגם יודע מתי כדאי לעשות מה כדי שדווקא אותך יהפכו לסלב אינסטנט.

ובכל זאת, נותרה הפנטזיה, זו שרואה את הפרסום כסוג של שינוי חדפעמי, ולא מוניטין הנצברים אט אט. זו שלא מעריכה את ההצטברות האיטית של קורא-אחר-קורא, ורוצה לפרוץ לקהל ההמונים. היא מנוגדת להיגיון, מנוגדת אפילו לקנאות שלי לפרטיות ולעצמאות. ובכל זאת, קיימת.

והיא מתעקשת לטעון שיש נוסחה סודית, מתכון לכתיבת השיר השולט במצעדים. מעקב אחרי להיטי הרדיו מגלה שמצד אחד, יש בוודאי מערכת גדולה ומשומנת של פרסום מאחורי סינגל ש'פתאום' כל המדינה מזמזמת; מצד שני, במקרים רבים לא ברור למה דווקא שיר אחד, אמן לא מוכר אחד (ולא מכוכב נולד) פת-אום מתפוצץ ומצליח. האם הכל תלוי בהתחבבות על אדם אחד או שניים (איש חברת התקליטים, זה שקובע את הפלייליסט, מי לא?). בכלל, כל הנושא הזה מורכב וראוי לפוסט משלו.

יהיה אשר יהיה המכניזם של הפריצה הזו לתודעה, יש משהו מרטיט ברגע הזה. משהו מדהים במעבר המהיר-כל-כך מאנונימי (חסר-שם) למפורסם (בעל שם). ואולי הרטט הזה, ולא ההגעה, הוא שגורם לי כל-כך לרצות להיות שָם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/9/2008 00:54, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
33 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מסק_ ב-18/9/2008 11:12

---