ברררררררררררררררר
אחרי עשרה ימים מושלגים, בא היום הגשם ושטף את הכל, אבל עדיין אפור להפליא, והרחובות מלאים איכס-שנשאר-אחרי-השלג. אנחנו מתנחמים בנסיעה הצפויה לארץ (פירוט בסוף הפוסט) ומנסים להתמודד עם עומס העבודה לקראת הנסיעה. זו גם אחת הסיבות שהפוסטים היו נדירים וקצרים בזמן האחרון. אבל זו גם הזדמנות לחזור למסורת הרשימות האהובה עלי כל-כך, ולהציג את עשרת חוויות-הקור הקשות ביותר שעברתי בחיי.
מה שמעניין בקור, זה שזוהי חוויה סובייקטיבית, שאינה קשורה בהכרח לטמפרטורה כפי שהיא מופיעה בתרמומטר. בנוסף למעלות עצמן, על תחושת הקור משפיעים גם גורמים סביבתיים כמו עוצמת הרוח, הלחות והיובש, גורמים אנושיים (כמו רעב, ביגוד, רטיבות וכד') ואפילו גורמים חברתיים.. על היחסיות של הקור יכולה להעיד גם העובדה שלמרות מגוריי באירופה, הרשימה לפניכם כוללת שלוש (!) חוויות בישראל... וחוויה אחת שאירעה באוגוסט. את הרשימה אגב, החלטתי לסדר לפי הסדר שהיא עלתה לי בראש, ולא לפי החומרה, המיקום, הזמן או הטמפרטורה.

1.
המקום: קמפטן, בוואריה, גרמניה
הזמן: דצמבר
הטמפרטורה: מינוס 8 עד מינוס 14
הסיטואציה: פסטיבל זמרה שאסנת שרה בו, אחרי ההופעה, אמצע הלילה. העיר מכוסה שלג שירד לפני שבוע ומשהו ומאז ממאן להפשיר (חוויה שלא הכרנו עד אז). אנחנו יוצאים מאולם החזרות ומחכים למונית שהזמנו. אחר-כך אנחנו מגלים שהטמפרטורה היתה אי-שם במינוסים הקיצוניים. המתנה זה אולי אחד הדברים הכי גרועים לעשות בקור - חוסר התנועה משתק תוך שניות את רוב האברים הקיצוניים. למרות שהיינו לבושים היטב, החוויה היתה לא נעימה.

2.
המקום: בסיס צבאי, קצת דרומה למצפה רמון, ישראל
הזמן: תחילת אפריל
הטמפרטורה: פלוס ארבע
בבסיס שבו קיבלנו את הציוד אמרו שקר בלילות והציעו לקחת חרמונית. ויתרתי. הדובון נראה לי מעל ומעבר, והרי באתי מאפריל של חולצות קצרות בתל אביב. בלילה הראשון קיבלתי את המשמרת של שתיים עד שש בבותקה בחוץ. היה שם מדחום, ולכן יכולתי לראות את הטמפרטורה יורדת ויורדת, עד שהתייצבה על ארבע מעלות. גם בשמירה לא זזים הרבה, והצבא אמנם מספק דובון - אבל לא כפפות.
פרפראה יפה היא שאותו שירות מילואים של שבועיים, שהחל בארבע מעלות, הגיע ביומו האחרון ללא פחות מ-40 מעלות, באותו תרמומטר, באותה עמדה. אין לזלזל במדבר בעונת המעבר.

3.
המקום: גבעות זארברוקן
הזמן: אוגוסט
הטמפטורה: בערך פלוס שש
כשעברנו לכאן, תכננו לבוא בקיץ. סוף אוגוסט. לקחנו אתנו אמנם ג'קט אחד לכל אחד, אבל את הבגדים החמים שלחנו במשלוח הימי. זארברוקן קידמה אותנו באוגוסט סוער, עם טמפרטורות-יום של סביבות 15 מעלות וגשם - לא נעים, אבל איכשהו סביל. הבעיה החלה בלילה, כשהטמפרטורה ירדה לשש מעלות, ואנדריאה - הגרמנייה שאצלה התארחנו - לא חשבה להדליק את ההסקה, כי הרי אוגוסט. יש משהו מייאש במיוחד בלשכב במיטה, עם פיג'מה, מתחת לשמיכה, ולהרגיש שקר לך ואין לך איך להתחמם. אני חושב שזה היה אחד הלילות הבודדים שישנו כל הלילה מחובקים.

4.
המקום: האנטסוויל ובירמינגהם, אלבמה, ארה"ב
הזמן: חג ההודיה
הטמפרטורה: בסביבות אפס
האמת, לא הייתי מוכן. גדלתי באזורים חמימים (הקריות) ומשם עברנו לפלורידה הלוהטת. הייתי בן 13, ויצאנו לטיול הגדול הראשון שלנו באמריקה - מסע של ארבעה ימים למדינות השכנות ג'ורג'יה, טנסי ואלבמה. יצאנו למסע בבגדים קצרים, שהתאימו לחום ששרר, אבל לקחנו מעילים על כל מקרה. ביום הרביעי לטיול התעוררנו לטמפרטורה של סביבות אפס מעלות ורוח עזה; אני זוכר שבבירמינגהאם היינו אמורים לצאת למסע באיזה שביל בעקבות הדינוזאורים, והיה ברור שזה לא ילך; הסתפקנו רק בעמידה מול הרוח במעילינו המתנופפים, בתחילת השביל, לתצלום למזכרת.

5.
המקום: ירושלים, ישראל
הזמן: מתישהו בחורף
הטמפרטורה: לא ידועה, אבל בהחלט מעל האפס
הכל התחיל מזה שאני וחברתי דאז מ' הגענו למסקנה שאנחנו יותר מבלים בבית. אמנם היה לנו טוב בבית, ונהנינו מאוד זה בחברת זו, אבל לא רצינו להשתבלל יותר מדי ושנינו זכרנו בערגה את עברנו כמטיילים ברגל (היא בחוגי סיור, אני עם הורי באמריקה). וכך החלטנו שבשבת בבוקר נצא מוקדם-מוקדם לטיול רגלי באחד העמקים של ירושלים (אין לי מושג איפה). לא היה איכפת לנו שמזג האוויר קר וסגרירי, או שהשביל בעמק אבד לנו... באומץ פסענו בין העלים והעצים, אוספים טיפות טל למכנסינו הרטובים, שהפכו את ההליכה לסיוט. עד שהחלטנו לוותר וצעדנו את הדרך חזרה הביתה (שבת, ירושלים, אין אוטובוסים) כבר היו ירכינו במצב קפיאה מתקדם. זו היתה הפעם הראשונה שבה התברר לי שאם שופכים מים חמים מאוד על רגל קרה מאוד, התחושה הראשונית היא דווקא של קור עז.

6.
המקום: תחנת רכבת במינכן
הזמן: ינואר, שתיים וחצי בלילה
הטמפרטורה: מעל האפס, אבל לא הרבה
הרעיון נראה בהתחלה מושלם: במקום לנסוע ברכבת לפרנקפורט ולטוס לארץ, לטוס בטיסה זולה ממינכן, המתואמת יפה עם טיסה מזארברוקן למינכן. ראינו אמנם שבדרך חזרה נצטרך לנסוע ברכבת, אבל יש רכבת מהירה של 5-6 שעות וזה היה שווה. עד, כמובן, ש-TUI שינו את שעת הטיסה חזרה והכריחו אותנו לקחת רכבת לילה. הרכבת עצמה לא היתה בעייתית במיוחד, אבל כדי להגיע אליה היה עלינו לבלות שעה בתחנת רכבת הזויה במינכן, בין שתיים וחצי לשלוש וחצי. כשהגענו, גילינו בשמחה שהבורגר קינג עוד פתוח, וקנינו צ'יפס רק כדי לשבת שם בחום; אבל בשלוש גם הוא נסגר, ואת חצי השעה האחרונה בילינו אומללים וקפואים ברציף. לחכות בקור אחרי טיסה ארוכה, עם מזוודות ועוד שש שעות עד הבית זה בפירוש לא כיף.

7.
המקום: זארברוקן
הזמן: דצמבר שעבר
הטמפרטורה: סביבות מינוס 8
על גל הקור של החורף שעבר, זה שבו קפא הנהר, כבר סיפרתי כאן. לקראת סופו של הגל, כהשטמפרטורות עלו ממינוס 13 לסביבות מינוס 8, יצאנו לסיבוב קצר של הליכה על הנהר הקפוא וסשן תמונות. היינו פחות משעה בחוץ, יותר מזה לא היה ביכולתנו, ומשום שהיינו עטופים במיטב בגדינו, כמעט ולא קפאנו - אבל בדרך הביתה הבנו מאוד את המשפט ממופע הקולנוע של רוקי, even smiling makes my face ache.

8.
המקום: פראג
הזמן: נובמבר
הטמפרטורה: קצת מעל האפס
דיל חלומי לפראג, לא ניסע? אז מה אם נובמבר ואמור להיות קצת קר. לא שאני מתחרט על הנסיעה - היא היתה כייפית להפליא - אבל אז לא היינו ערוכים לחורף האירופי, הכפפות לא עמדו בסטנדרט והכובע-צמר לא היה שם כלל. כך שהחזרה מהמרכז למלון בסביבות חצות, אחרי רקוויאם של מוצרט שנוגן מהר מדי, לא היתה נעימה - אפילו לפני ששתי מסוממות ניגשו אלינו במטרה להשיג קצת כסף למנה הבאה.

9.
המקום: ירושלים
הזמן: מרץ
הטמפרטורה: נדמה לי ש- 4-5 מעלות
יש שורה בשיר של 'שפיות זמנית', שאומרת 'ובגשם קר להיות ביחד'. גשם קר זה אולי רומנטי, אבל זה גם אחד הצירופים הכי לא-נעימים שיש, כפי שגיליתי באותו ערב. אחרי הקרנה מאוחרת של 'מופע הקולנוע של רוקי', כשהבנו שאין מספיק מכוניות לקחת את כולם לאפטר-פארטי, התנדבנו - אני ועוד כמה - ללכת ברגל. מרחק של עשרים דקות, לא בעיה בכלל.
אלא שזו כן בעיה, כשמתחיל לרדת גשם זלעפות, כשהקור הוא ירושלמי והבגדים מתאימים לתל אביב. וזו בעיה, כשצריך להמשיך להתקדם, בלי לדעת כמה עוד נשאר, אבל הגוף רק רוצה לעצור ולקרוס איפשהו. מזל שהחבר'ה האחרים לפנינו הבינו שאנחנו הולכים להגיע הרוסים, וארגנו בגדים יבשים, מגבות והרבה חיכוך.

10.
המקום: זארברוקן
הזמן: יום שבת האחרון
הטמפרטורה: מינוס 17, שיא של כל הזמנים
גל הקור שהיכה באירופה השבוע היה נדיר בכל המובנים. זקני פרנקפורט לא זוכרים קור כזה, ובדרום צרפת נגרמו נזקים אדירים. בדרך כלל לא קר כל-כך או מושלג כאן בסביבות חג המולד (הקור והשלג נשמרים לינואר-פברואר). אפשר לחשוב שצריך להיות מטורף אמיתי כדי לצאת מהבית במצב כזה, אבל יש לנו תירוץ טוב - אורחים מצרפת, שבאו במיוחד כדי לראות את שוק חג-המולד בעיר, ורצון עז לחוות בעצמנו אותה חוויית חג-מולד-מושלג מהאגדות. חוצמזה, לא ידענו עד כמה באמת קרררר.
יחד אתנו יצאו לרחובות המוני בית זארברוקן, והם חיממו מעט את האווירה והקלו קצת על החוויה - אבל ללכת במגפיים על שלג-קרח קפוא זה בהחלט לא נעים. מה שכן, כאן פעלו הגורמים הסביבתיים והחברתיים לטובתנו: יין חם חימם את ליבנו, לביבות (עם רסק תפוחים קפוא) ונקניקיות מסורתיות (בלי חרדל, המכונה קפאה) מילאו את בטננו, האורחים היו מקסימים ובכל פינה היו חנויות פתוחות, שבהן יכולנו להמיר את הקור העז בחימום נעים ובכל טוב של הקפיטליזם. רק מה, כשצעדנו חזרה הביתה ויצאנו ממרכז העיר, לא הצליחו אפילו בגדינו הסיביריים ביותר להפיג את תחושת הקור (האובייקטיבית לחלוטין במקרה זה); מזל שבמהרה שבנו לביתינו החם.

אחרי כל הקור הזה, אנחנו בהחלט מקדמים בברכה את הנסיעה השנתית לארץ, החל ממחר (ה-24/12) ועד ה-6/1. הבלוג, כרגיל, יהיה בשימוש מאוד מינימלי בתקופה זו -ן היו שלום, ותודה על השלגים.

(לפחות ברוסיה יותר קר)






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/12/2009 13:25, ושייך לקטגוריות עונות השנה, לפחות רוסיה, סטיות אישיות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מעין ב-26/12/2009 22:45

---

תקווה היא דבר עם נוצות
אני אישית אוהב יותר שירים עצובים משירים שמחים. הם בדרך כלל טוב יותר, מרגשים יותר, אמיתיים יותר. כשאני מצטנף ופגוע בפינה לא תמצאו אותי רוקד לקצבם של נערי חנות חיות השעשועים; רוב הסיכויים שאפזם לעצמי איזה שיר של יום הזיכרון או בלדת רוק כבד קורעת-לב.
הבעיה בשירים העצובים האלה היא עצם היותם... אהמ... עצובים. וכמה שכיף להתענג על המלודיות הנפלאות והרגשות העצומים בתוכם, קשה מאוד להשתמש בהם כדי לצאת מאיזו פינה לא-נעימה, לעמוד שוב על הרגליים ולחזור לעבודת היומיום. שירים סופר-עצובים מלאים פאתוס, מוות, אובדן, נצח. אין בהם פתח לתקווה.
ולכן אני שומר ונוצר קרוב ללב את השירים המעטים שהם גם עצובים ויפים להפליא מצד אחד, וגם משאירים איזה פתח לתקווה מצד אחר, כמו שמש דרך העננים (השבוע התברר לי שהמוטיב הזה הוא סמלה של עיר בינונית באזור, שנקראה על שם לואי מלך צרפת).

הראשון ביניהם הוא החד-משמעי ביותר מבחינת המלים: 'יש לי סיכוי להינצל, אני יודע/ אני אוכל להתעורר, להתפכח'.



השני הרבה פחות ברור (בייחוד בגרסת ההופעה שהיא משום מה היחידה ביויטיוב) אבל מה שהם שרים שם היה המנון שלי כבר הרבה שנים:

(תמיד העדפתי את הגרסה הזו, עם 'מגע של אפור', על גרסת הנצנצים של האמירה הזו)



לשלישי יש חיסרון אחד, והוא שהתקווה לא באה מבפנים אלא ממקור חיצוני; אבל פרט לכך הוא מושלם.



(אם תרצו פעם לשמח אותי ולהקדיש לי שיר, זו הבחירה הנכונה)

הרביעי בכלל לא היה בתוכנית, אבל ברגע שסיימון וגרפונקל התחילו להתנגן, הוא קפץ ודרש להצטרף. ולא בכדי - גם הוא שיר על חברות ועל תקווה נצחית, למרות התנאים הבעייתיים. 'כשישאלו אותך אם הכרת אותי, תחייך ותאמר שהיית חבר שלי'



ולמה בכלל התחלתי עם כל זה? כי בשבועות האחרונים הזדחל-התגנב לרשימה הזו שיר חדש, ממקור בלתי צפוי בעליל (גלגל"צ) ושל להקה בלתי צפויה לחלוטין (דפש מוד, שמועלו לא היו כוס המיץ שלי). לא, זה לא ממש שיר עצוב, והוא בטח לא בקלאסה של ארבעת הגדולים שהיו כאן קודם, אבל הוא בהחלט מביע אותה תקווה - שגם עם עכשיו הכל נראה אפור עד שחור כהה, מתישהו 'השלום יבוא אלי'.



ועד שהשלום יבוא, לפחות האייתלות לא דרשו ממני לפרק את ההפגנה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/6/2009 02:31, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, לפחות רוסיה, סטיות אישיות
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ציפ ב-27/6/2009 23:03

---

תענית שתיקה
עוד במהלך הביקור המשפחתי בשבוע שעבר (שבעקבותיו נעלמתי כמעט לגמרי מהבלוגייה) הרשגתי עייפות ועקצוצים משונים באוזן; אבל רק אחרי שהביקור הסתיים וארובות השמיים נפתחו (גשם בקיץ זו חוויה שקשה להתרגל אליה) מצאתי את עצמי אתמול בערב קורס על הספה מול הטלוויזיה עם כאב אף-אוזן-גרון משולב וחוסר רצון להזיז את עצמי לשום מקום.
מיד, לפני שהספקתי להניד עפעף (כאילו שיכולתי), יצאה לפעולה מכונת הטיפול-בחולים מבית היוצר של אשתי היקרה, ואני מצאתי את עצמי במיטה, מוקף כדורים, מיצי תפוזים ותה. כל הקומפלקס הזה עבד היטב, ולמחרת (כלומר היום) הרגשתי טוב מספיק כדי לצאת מהמיטה ואף לשבת לעבוד קצת; אבל כשפתחתי את פי להודות על העזרה יצא ממנו קול של טרומבון חלוד, ואסנת הודיעה לי באופן שלא משתמע לשתי פנים שהיום אני מדבר כמה שפחות (ורצוי לא בכלל).
ואכן, מהבוקר השמעתי מעט מאוד מלים (יחסית). זה לא היה נורא, כי כמה כבר תקשורת צריך מי ששוכב במיטה ולוגם תה (אבל גם המעט הזה עייף מאוד את ידי הכותבת וחיסל חמישה דפי טיוטה עם מפות של הדרך ללוכסמבורג); וכשיצאתי מהמיטה וחזרתי לעבוד, באה הטכנולוגיה לעזרי ויכולתי לנהל שיחות ארוכות עם אסנת, שישבה ליד המחשב שלה בצדו האחר של החדר, באמצעות הצ'אט של ג'ימייל. איך באמת אנשים הסתדרו לפני שהיה אינטרנט?
מה שכן, חוסר היכולת לדבר (פרט למקרי חירום) שינה במקצת את הרגלי התקשורת שלי. כשצריך להקליד כל משפט שאתה רוצה להגיד, חלקם מתבררים כלא שווים את ההשקעה, ואחרים נראים מטופשים להפליא עוד לפני שלוחצים על אנטר. נראה שתענית שתיקה מהסוג שנגזר עלי היא כלי טוב להימנע מעימותים - כל מיני דברים שנאמרים בלהט הרגע פשוט לא נאמרים כשצריך לכתוב/להקליד/לומר אותם בפנטומימה.

מה שכן, המצב הזה לא מדמה למעשה אף נכות מוכרת - יש הרבה חרשים או עוורים, אבל מעטים האנשים שאיבדו את כושר הדיבור אבל עדיין שומעים, ואין להם ממש איגוד משלהם, כך שקשה לומר שהזדהיתי עם פלג אוכלוסייה מסוים.

ומעל הכל, הטבעיות של השיחה באמצעות הצ'אט גרמה לי להבין עד כמה אני כבר מזמן רואה את הכתיבה באינטרנט כדיבור, ויש לי אפילו 'קול' שאני שומע כשאני מקליד את הפוסטים או מדבר בצ'אט. המסרים המוקלדים הם חלק מהקול שלי, גם אם מיתרי הקול מסרבים זמנית לשתף פעולה. בינתיים אני חוזר למיטה ולתה.

לפחות אחמדניג'אד לא מדכא את ההפגנות שלי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/6/2009 00:21, ושייך לקטגוריות אסנת, סטיות אישיות, לפחות רוסיה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של eln ב-19/6/2009 10:43

---

אימונים נגד אוטו-אימוניות; מחאה נגד הגירוש מגן עדן
לא שמתי לב, והנה העליתי שני פוסטים פוליטיים ברצף, וזה בכלל לא בלוג פוליטי.

אתמול הייתי חולה, ואז בערב המחשב שלי הראה כמה סימפטומים לא-חיוביים (טפו טפו!), והלילה התהפכתי על משכבי (ליטרלי) כאשר החרדה המחשבית (המוכרת כבר לקוראים הוותיקים של הבלוג) והמחלה טרטרו לי את השכל וגרמו לי לחלום על השתלטות עוינת של המכונות על המחשב שלי, על הזהות שלי ועל העולם, בסדר זה. אולי זה היה גם בגלל שבבוקר לא יכולתי לצאת לריצת-הבוקר הקבועה שלי, כי ירד *שלג* (כן, שלג במרץ. ואומרים שכבר הגיע האביב). הריצה מאפשרת לי לסדר את המחשבות ובמקביל לשחרר את המתחים, שאחרת מחליפים כיוון ותוקפים את הגוף עצמו. זהקצת כמו במחלות אוטו-אימוניות: האדרנלין שמגויס כדי 'לטפל בבעיה', כדי להגיב בתגובת פייט-אור-פלייט, מגלה שאין לו הרבה מה לעשות כשהאנטי-וירוס רץ שעה שלמה, ומאחר שאין לו מה לעשות הוא חוזר פנימה, מוצא דברים להילחץ מהם, כששום פעולה אמיתית לא יכולה להרגיע את החרדה (כי היא כבר בפנים, ועכשיו לך תרגיע אותה).

שלא לדבר על זה שבזמן האחרון אני מוצא את עצמי בסוג של מחאה קיומית. לא רק, נניח, נגד מערכת הציפיות המקובלת, או אפילו נגד הקפיטליזם, אלא נגד העיקרון הבסיסי שנוסח כבר בספר בראשית, 'בזעת אפיך תאכל לחם'. מרגיז אותי שאותו עולם עתידי שבו אין צורך יותר בעבודה (כי רובוטים עושים הכל) נראה רחוק מתמיד. מ'קרית חשמל', עיר העתיד של אריך קסטנר ב'35 במאי', ועד החברות החלליות שתיאר אסימוב בסדרת הרובוטים שלו, המד"ב מלא וגדוש ברעיון שהטכנולוגיה תבטל סופית את 'בזעת אפיך'. ובצדק, לפחות מנקודת המבט שלי. נראה לי לא הוגן להצטרך להקדיש חלק ניכר מחייך לדבר אחד, שהוא ה'עבודה', ה'קריירה' הקדושה, ועוד להצטרך להתחשב בשיקולים חיצוניים (כמו 'כמה משלמים' ו'האם יש בכלל עבודה כזו') בבחירת הדבר הזה. וכן, אני יודע שזה ילדותי, וזה לא שאני הולך לגור עכשיו בחבית ולהתקיים ממים ומלח. אני כותב כאן אחרי שסיימתי יום עבודה מלא, אפילו מלא-פלוס כדי לפצות על המחלה של אתמול. עובד ועובד ועובד, וכל הזמן משתוקק לעבור לקרית חשמל, או למונקו.

לפחות רוסיה לא פולשת לי למחוזות בדלניים, וישראל לא מפציצה לי שיירות נשק.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/3/2009 21:13, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, לפחות רוסיה
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-30/3/2009 22:31

---