חסומים
אחד המאפיינים המובהקים של מערכות הבחירות האחרונות בישראל הוא המיאוס מהמערכת הפוליטית. אולי בגלל הבחירות החוזרות-ונשנות ללא שינוי משמעותי במסרים ובדמויות, ואולי סתם כתסכול מהמצב הלא-משהו, שוב ושוב חוזרות המנטרות 'אין למי להצביע', 'נמאס מפוליטיקאים', 'צריך משהו חדש' וכולי. התסכול המתגבר הזה מתבטא בירידה משמעותית באחוזי ההצבעה, אבל בניגוד למה שאפשר אולי לצפות, לא מוביל למסקנה המתבקשת, הלוא היא הצבעה בעד מפלגות חדשות ומועמדים חדשים.
ולא שחסרות אופציות: בשנים האחרונות רצו לבחירות (ונכשלו) הצעירים האידיאליסטיים וחדורי-ההתלהבות של 'ישראל אחרת'; עוזי דיין, איש 'נקי' ובעל עקרונות ממשפחה טובה, ומפלגתו 'תפנית'; 'הירוקים', מפלגה המיוצגת בפרלמנטים רבים בעולם, עם תשתית ברמה המקומית ואידיאולוגיה שרבים תומכים בה; ו'עלה ירוק', שהמסרים הסוציאל-אנרכיסטיים שלה (והתמיכה בלגליזציה) אמורים להתלבש מצוין על עמדותיהם של אלה שמאסו בפוליטיקה המקובלת.
אבל למרות המבחר הזה, ולמרות המיאוס מהמבחר הקיים, הכנסת מפלגה חדשה לכנסת ישראל היא עדיין משימה קשה במיוחד. עד הבחירות הקודמות, ההיגיון המקובל היה שכדי להכניס מפלגה חדשה לכנסת צריך להעמיד בראשה דמות ציבורית מוכרת; התזה הזו מתבססת על בחירות 1999, אז נכנסו לכנסת 'שינוי' של טומי לפיד, 'מפלגת המרכז' של יצחק מרדכי ו'ישראל ביתנו' של ליברמן. אבל התזה הזו התערערה כשעוזי דיין ופנינה רוזנבלום לא הצליחו להיכנס לכנסת, והתמוטטה סופית בבחירות הקודמות, כשהגימלאים הצליחו [1]. כחלופה, אני מציע את התזה הפרדוקסלית הבאה: 'מפלגה חדשה בישראל עוברת את אחוז החסימה אם ורק אם היא עוברת את אחוז החסימה'. המשפט הזה הוא חסר מובן, אבל כל מה שצריך כדי להפוך אותו לתזה מסודרת הוא להוסיף בסוף, בסוגריים, את המילה 'בסקרים'.
כי באקלים שבו נמאס מהפוליטיקאים, וכולם מחפשים אופציה אחרת, כל מה שצריך כדי להיכנס לכנסת הוא לגרום לאנשים להאמין שהם אינם זורקים את קולם לפח, ושהם חלק מהשינוי. סקר שקראתי מציין, למשל, ש-7% מהנשאלים אמרו שהיו מצביעים לתנועה הירוקה-מימד אם היו יודעים שהיא תעבור את אחוז החסימה. שבעה אחוזים זה יותר משמונה מנדטים, אבל זה בהחלט נשמע אמין: ברגע שהיתה תחושה ש'שינוי' עוברת את אחוז החסימה (בגלל גל תקשורתי בעקבות מינוי לפיד) היא זינקה לשישה מנדטים; ברגע שהיתה תחושה שהגמלאים עוברים - בגלל שני סקרים של הרגע האחרון - הם זינקו לשבעה. אני חושד שגם 'הירוקים', עוזי דיין ו'עלה ירוק' (בשיאם לפחות) היו זוכים לאחוז דומה של מצביעים - אם מישהו היה מבטיח למצביעים הפוטנציאליים שהמפלגה תעבור את אחוז החסימה.
התופעה הזו אינה חדשה, ומוכרת בכל מקום. אחוז החסימה האפקטיבי גבוה משמעותית מאחוז החסימה האמיתי. אלא שנראה לפי הנתונים הללו שאחוז החסימה האפקטיבי בישראל היום גבוה במיוחד, ועומד על כ- 7-8% - דווקא בתקופה שבה רבים משוועים לשינוי, לפוליטיקה חדשה. איך זה קרה?
שני גורמים חברו ליצירת אחוז החסימה האפקטיבי המאיים: העלאת אחוז החסימה, והסקרים.

העלאת אחוז החסימה - בשבילנו או בשבילם?
עד 1992 עמד אחוז החסימה בבחירות על אחוז אחד - קצת יותר מהמודד למנדט, אבל לא באמת משוכה קשה מדי. אחוז החסימה הנמוך גרם לכמה פאדיחות - בהם כניסתם של פלאטו שרון ושל מאיר כהנא לכנסת, ולקראת בחירות 1992 החליטו המפלגות הגדולות להעלותו. בין השאר, המטרה היתה למנוע רסיסי מפלגות שיוכלו לסחוט את המפלגות הגדולות תמורת מקום בקואליציה (זה כמובן לא עבד). באורח אירוני, מפלגת 'התחייה', שנמנתה עם התומכות הגדולות בשינוי, היתה הנפגעת הראשונה שלו, ולא עברה את אחוז החסימה.
כמו תמיד, יד שמאל לא ידעה מה יד ימין עושה, ובמקביל להעלאת אחוז החסימה הוכרזו בחירות ישירות לראשות הממלה, שהחלישו עוד יותר את המפלגות הגדולות. בניסיון אחרון לעצור את הסחף החליטו בשנת 2004 מפלגות הקואליציה דאז - הליכוד, שינוי, המפד"ל והאיחוד הלאומי - להעלות שוב את אחוז החסימה, מתוך אמונה שהדבר אינו פוגע בהם. במסגרת 'רבותי, האירוניה חוזרת', לא עברה שינוי את אחוז החסימה ב-2006, ואילו המפד"ל והאיחוד הלאומי עסוקות במאבק מתיש נגדו בבחירות הנוכחיות.
במלים אחרות, להעלאת אחוז החסימה אין שום קשר ישיר ליציבות שלטונית (נהפוך הוא, קצב הבחירות מאז שהועלה רק התגבר) אלא רק לרצונן של הגדולות להישאר גדולות, ולרצונם של אותם פוליטיקאים להישאר במקומם ולמנוע מתחושת המיאוס והמחאה להתבטא באמת בקלפי.

שקר הסקרים
ב-1984 נכנסה לכנסת מפלגה חדשה, שאף אחד לא הכיר, ואף אחד לא חזה את הצלחתה. אני זוכר היטב את השוק כשש"ס הגיע משומקום, זכתה בארבעה מנדטים ושינתה את מפת הפוליטיקה בישראל. אבל ב-1984 לא היו סקרים כל שני וחמישי, ולכן היה קל יחסית למפלגה לשכנע את קהל היעד שלה, 'המקופחים', ביכולתה לעבור את אחוז החסימה ולייצג אותם בכנסת.
אבל היום, כשרבים מצביעים לפי מה שהם קוראים בסקרים, נוצרת בעיה שמזכירה את עקרון אי-הוודאות של הייזנברג: עצם המדידה, עצם עריכת הסקר, משנה את התוצאות. גם אם למפלגה יש תמיכה יחסית גבוהה בציבור, היא לא תהפוך לאופציה סבירה עבור רבים מהמצביעים עד שסקר כלשהו (ועדיף כמה סקרים) יראה שהיא עוברת את אחוז החסימה. אבל כדי שזה יקרה, צריך ששני אחוז (!) יגידו בסקר שהם מצביעים למפלגה הזו (לא 'שוקלים להצביע', לא 'חושבים שהם נחמדים'. מצביעים!). ועם כל האידאולוגיה, קשה מאוד לשכנע שני אחוז מהמצביעים (שישים ומשהו אלף איש) להתחייב למפלגה שנראית (מבחינה ציבורית) כמו זריקה של הקול לפח.
את האפקט הבעייתי הזה מחדדות עוד כמה בעיות בסקרים, שאנשים לא מודעים להם. למשל העובדה שטווח השגיאה בדגימה של הצבעה למפלגות קטנות גדול בהרבה מאשר עבור מפלגות גדולות (מסיבות סטטיסטיות שלא אתעכב עליהם). או 'בעיית הסלולריים', שעלתה במהלך הקמפיין של אובאמה - העובדה שלצעירים רבים אין טלפונים קוויים, והם בדיוק המצביעים הפוטנציאליים למפלגות-מחאה חדשות. או העובדה שבסקרים רבים נותנים לנשאל רשימה סגורה של מפלגות, וכדי לבחור במפלגה אחרת עליו לנקוב בשמה באופן אקטיבי.
כל הבעיות האלה מעוותות את כוחן של מפלגות קטנות וחדשות בסקרים - וכתוצאה, מסיטות מהן קולות רבים של מצביעים רציונליים, שלא רוצם שקולם ייזרק. ואז, כ'נבואה שמגשימה את עצמה' מסתבר ש'הסקרים צדקו', והמפלגה החדשה לא עוברת. וכך נשכחת ונזנחת בצד הדרך העובדה שהסקרים הם שהובילו לכישלון (ההוכחה הטובה ביותר היא הפספוס של הסקרים לגבי הגמלאים בבחירות הקודמות).

סיכום
אחוז החסימה בישראל אינו גבוה, עקרונית, אבל צריך לקחת בחשבון שבמדינות אחרות עם אחוז חסימה גבוה יחסית (גרמניה למשל) יש כל מיני מנגנונים אזוריים שעוקפים את אחוז החסימה ומאפשרים כניסה של כוחות חדשים. במצב של מיאוס הולך וגובר מהמערכת הפוליטית, אחוז החסימה - שחוסם את דרכם של כוחות חדשים אל הכנסת - מוביל לתסכול הולך וגובר בקרב שכבות הולכות ומתרחבות, לאובדן האמון בכנסת, לירידה באחוזי ההצבעה ובסופו של דבר - להידרדרותה של הדמוקרטיה בישראל.

[1] באופן אירוני, דווקא בבחירות הנוכחיות מנסים הגמלאים את הטריק הישן של הדמות המפורסמת, ומנסים להציל את מעמדם באמצעות גדעון רייכר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/2/2009 11:10, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, לפחות רוסיה
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-10/2/2009 00:11

---

בפריזר
אז נכון, היו אזהרות שלפנינו חורף קשה, אבל גם אז חשבנו שהכוונה רק לאורכו של החורף ולשלג מוקדם מהרגיל. אבל מזה כמעט שבועיים שולט בכל אירופה (ובפרט אצלנו) גל קור קוטבי של ממש, ששינה לגמרי את החיים בעיר, ומבלבל אפילו זארברוקנאים ותיקים.
הטמפרטורות הרגילות בחורף כאן מסתובבות סביב האפס - מינוס אחד בלילה, פלוס אחד ביום, משהו כזה. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שהיתה כאן בחורפים הקודמים היתה מינוס שמונה, וגם זה בשתיים בלילה, בלילה אחד ויחיד, ולמחרת כבר עלינו שוב למינוס אחת. אבל מזה שבועיים שהטמפרטורות בלילה צונחות לאזור המינו שלוש עשרה, וביום מטפסות (גם כן מטפסות) לסביבות מינוס חמש, במקרה הטוב. הקיפאון הסיבירי הזה גרם לסדרה של שינויים מצדנו בהתייחסות למושג 'חורף', ולהם מוקדש הפוסט הזה.

1. לבוש
בחורפים הקודמים סיגלנו לעצמנו פק"ל חורף יעיל, שעמד היטב בפרץ, גם כשצריך לעשות קניות באפס מעלות או טיול אופניים במינוס שתיים. הפק"ל שלי, מלמטה למעלה, מורכב מ:

1. שני זוגות גרביים, זוג אחד רגיל ואחד חם (צבאי או משהו כזה).
2. נעלי ספורט שחורות גבוהות (אם לא יורד גשם/שלג) או מגפיים (אם כן).
3. מכנסי קורדרוי (ג'ינס לא עומד בפרץ)
4. חולצה ארוכה+ סוודר + מעיל
5. כפפות
6. צעיף צמר שאסנת סרגה
7. כובע חורפי

נראה מספיק, נכון? אז זהו, שזה הספיק עד לחורף הנוכחי. מאז שהחל גל הקור האחרון, נאלצתי להוסיף עוד שלושה שדרוגים לפק"ל. ראשית, כפפות הבד ששירתו אותי היטב בחורפים הקודמים הוחלפו בכפפות עור חמות; שנית, מתחת לכובע החורפי נוספה מעין בנדנה שנועדה לחימום אוזניים (אחרת הן קופאות); ושלישית, למכנסי הקורדרוי נוספו גטקס לגיבוי.
התוצאה - בכל פעם שיוצאים, אחנו מרגישים כמו שלושת הדובים של עליסה, מתנודדים בתוך כל הבגדים האלה ונזהרים ששום פיסת עור לא תיחשף לאוויר, מעבר להכרחי. ואם כבר מדברים, הדבר העיקרי שחסר בפק"ל הזה הוא הגנה ללחיים; בפעם האחרונה שטיילנו בחוץ, המשפט שעלה לי לראש כשחזרנו הביתה היה even smiling makes my face ache.

2. החוץ
באופן מגוחך, נראה כי פועל איזה איזון מסתורי בצרות-החורף כאן. כשחמים יחסית - כלומר מעל האפס - נוטה זארברוקן להיות ערפילית ומעוננת, השמש לא נראית כלל והדיכאון שולט בכיפה. ואילו כשקרררררר (כמו בזמן האחרון) זורחת השמש במלוא עוזה, וכשמביטים מהחלון אפשר לרגע לחשוב שקיץ. מה שכן, השמש אמנם מטעה, אבל יש גם אמת בקסמיה: מינוס שתיים עם שמש זה הרבה יותר נעים מאותה טמפטורה בדיוק אחרי שהשמש שקעה. אחרי שהבנו את התופעה הזו על בוריה, התחלנו לפעול בשגרת חיים שמזכירה את מלחמת המפרץ הראשונה: עד השקיעה אפשר לצאת החוצה בצורה מבוקרת, אבל אחרי השקיעה - ביתינו הוא מבצרנו. וגם שותים המון מים. הידד לנחמן שי.

3. השלג
יש לציין שאי אפשר באמת - לפחות מזה שבוע - לחשוב שקיץ בחוץ, ולו בגלל שביום שני שעבר ירד קצת שלג. זה היה כל-כך מעט שלג שאפילו לא צילמנו - בפעם הראשונה מאז שאנחנו בזארברוקן. אבל גם בתחום זה צפן החורף הפתעה עבורנו.
ראינו כאן כבר שלג קל - כזה שמחזיק מעמד מהבוקר עד הצהריים - ושלג כבד, שיורד יום שלם ואז מחזיק עוד כמה ימים. בשלג הכבד האחרון כוסתה העיר בשכבה של כמעט עשרה סנטימטר. אבל הכל נעלם תוך ארבעה-חמישה ימים במקרה הטוב. עד כה, תמיד היתה אחרי השלג איזו תקופה שבה הטמפרטורה עלתה מעל האפס, ואז - די במהירות - השלג נמס. מצבורים נשארו רק במקום שבהם נבנו אנשים שלג, או שאנשים פינו אליהם גושי שלג גדולים; המדרכות והבתים היו חסרי-שלג תוך זמן קצר למדי.
אבל הפעם, כל הנחות היסוד נטרפו. למרות שהשלג היה קל ולא גבוה, הטמפטורה הנמוכה גרמה לכך שהוא פשוט לא נמס, וגם מה שנמס - קפא בלילה מחדש. כתוצאה, חלקי המדרכה שעליהם פוזר מלח (להמסת השלג) נותרו נקיים, אבל לצדם נותר עוד שלג - או שלג שהפשיר וקפא מחדש כקרח - למשך עוד יום, ועוד יום, ועוד... ועכשיו עדיין מכוסה כל החצר האחורית שלנו, למשל, בשלג בן שמונה ימים. ממש נס כד השלג.

4. הנהר
את הדבר המדהים ביותר שמרתי לסוף, וכאן אין ספק שתמונה שווה יותר מאלף מלים:





כן, זהו נהר הזאר, הנהר המקומי שלנו, והדבר הזה שנראה כאילו הוא צף עליו הוא סלע ענקי. והוא לא צף, הוא עומד על שכבת הקרח שנוצרה על הנהר. הנה עוד כמה תמונות להמחשה:






(הקו בין שכבת הקרח לבין המים)





זה לא סתם שדרה עם שלג; זה קטע מהנהר, מקום שבו יש בדרך כלל מרינה קטנה עם סירות פדלים. עכשיו אנשים גולשים שם על הקרח, וגם אנחנו אזרנו אומץ ועלינו.





מפחיד עד מטורף להפליא.

בינתיים התחזית צופה שמחר יחזור שוב ינואר להתנהגותו הרגילה (אפס פלוס מינוס) ואנחנו נצא מהקיפאון. עד אז, איזה מזל שכאן לא מחממים בגז מרוסיה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/1/2009 00:09, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, לפחות רוסיה, עונות השנה
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/1/2009 13:57

---

סנובום גודום!
מיליוני רוסים לקחו יום חופש אתמול. גם אנחנו.
זה בדרך כלל מאוד מבלבל להחליט אלה חגים אני לוקח כחופש ומה לא. במצב סביר, אני יכול להרשות לעצמי מדי פעם לקחת קצת חופש (אם כי יש לציין שהעבודה כפרילנסר, עם המשכורת שתלויה ישירות בכמות העבודה, מפעילה לחץ אדיר לא לקחת חופש בכלל). השאלה היא אם לעשות זאת בחגים היהודיים - שחלקם לא אומרים לי הרבה ושאין שום סממן שלהם בחוץ - או בנוצריים, שבהם הכל שקט ומפתה בחוץ ולאסנת אין שום פעילות מתוכננת, אבל לי ממש אין מושג מה מריה או ישו עשו כדי להצדיק את החופש הזה.
השנה, בראש השנה האזרחית, ידידינו הישראלים-רוסים פתרו לנו את הדילמה. מסתבר שהשלטון הקומוניסטי ברוסיה, שרצה לבטל את כל הסממנים הדתיים אבל עדיין נדרש לחלק איזה אופיום משלו להמונים, איחד את חג המולד ואת חגיגות השנה החדשה לחג אחד, בלי ישו ומריה וניקולס הקדוש אבל עם עץ אשוח, מתנות ו'סבא חורף' (שזה כמו סנטה קלאוס, רק בכחול). בראש השנה הרוסי אין זיקוקים (ממילא קר מדי לצפות בהם) אלא נשארים בבית עם המשפחה ו/או חברים, אוכלים ושותים בכמויות בלתי סבירות, ומלווים את השנה הישנה מחוץ לדלת ואת החדשה פנימה.
השלטון הקומוניסטי ברוסיה הוא כבר היסטוריה מזה כמעט עשרים שנה, אבל החג נשאר. והשנה, בהתחשב בכך שעמידה של חצי שעה בחוץ לראות זיקוקים לא נשמעה כמו כיף גדול, הצטרפנו גם אנחנו. בשל הפיזור המשפחתי ברחבי אירופה והעולם, ומכיוון שלידידנו הרוסי (הידוע גם כזמר האופה) היה קונצרט למחרת, החגיגה הוקדמה במקצת, וכך הגענו בתשע, חגגנו את בוא השנה החדשה ברוסיה בעשר, את בואה בישראל באחת-עשרה ואת בואה בגרמניה בחצות. סנוֹבוּם גוֹדוּם (בשני המקרים בהדגשת ההברה הראשונה, כך שהמילה השנייה נשמעת קצת כמו גות'ם סיטי של באטמן) היא הברכה הקבועה של הרוסים לשנה החדשה, ואליה צירפנו 'שנה טובה', 'פרוֹאֶס נוֹיֶיס יאר', 'הפי ניו ייר' ועוד כל מיני גרסאות בשפות שונות ככל שהתקדם הערב, עלתה רמת האלכוהול בדם והתגוונו החברים מרחבי העולם שיצרו קשר בסקייפ (בעולם הרוסי - יש אינטרנט).
האופה ואשתו התעלו על עצמם מבחינה קולינרית, ויצרו ארוחת-טעימות בסגנון פיוז'ן רוסי, שהוגשה בהתאם לשעות כניסת השנה (סליחה על הסגנון, אני מתרגם את פרקי המסעדות של ברצלונה עכשיו). לקראת עשר הוגשה מנה ראשונה: סלט אוליבייה מסורתי, מאפה בצק עלים וגבינת עזים עם רוטב דובדבנים ומגוון מטעמים רוסיים (עגבניות חמוצות, פרוסות עם קוויאר, חמוצונים) וכלל-עולמיים (אננס וזיתים שחורים). לקראת אחת-עשרה נחגגה העיקרית - סלמון טרי, מוקפץ בחמאה, עם רוטב נפלא ופסטה ירוקה תוצרת בית. ובחצות הובאו הקינוחים - פנקוטה שכבר רטטה מרוב התלהבות להיאכל (תרגום ישיר של שורה שמישהו כתב בלונלי פלנט), כדורי שוקולד ועוגיות סנדביץ' בסגנון OREO אמריקניות, שהיו התרומה שלנו לארוחה; אסנת הכינה את הבצק מראש ואת המליות באותו יום, ובגלל שהכינה בטעות יותר מדי מלית שוקולד נאלצנו להכין עוד כל מיני ממתקים לבית. לא נורא, היה לנו מה לאכול ביום ההתאוששות (אתמול).
כל סיבוב לווה כמובן בשתיית יין נתזים. כאמנים עניים לא היה לנו כסף לשמפניה אמיתית, והסתפקנו בקאבָה מספרד וקרֶמאן מצרפת. ונדמה לי שהמארחים רמזו שיש להם עוד בקבוק שאפילו לא נפתח. אבל גם מה שהיה הספיק כדי ליצור אווירה משועשעת למדי סביב השולחן, וגם הקל עלינו להתמודד עם החוויה ההזויה הצפויה לנו בדרך הביתה - מסע משונה שכלל בומים מפתיעים, קריאות 'אללה הוא אכבר' ופּוּף.
איך זה קרה? אז ככה.
אחרי שהתבסמנו כדבעי, קיבלנו את השנה החדשה, השקנו כוסיות אי-אלו פעמים וצפינו בזיקוקים מחלונות הבית (עמדה נהדרת מעל העיר. לא החמצנו כלום), הגיע הזמן ללכת. מראש ביררנו שהאוטובוס שלנו יוצא מראש הגבעה בדיוק בחצות וחצי, ויצאנו בזמן כדי להספיק.
בחוץ קידמו את פנינו קור כלבים, קולות פיצוץ, ריח של זיקוקים וקרח על המדרכות. הלכנו בזהירות רבה ברחובות שנראו שקטים, ובצדק: אחרי כמה צעדים נשמע מלפנים קול נפץ עז וזיקוק טיפס אל השמיים. בגרמניה, בנוסף למוקדי הזיקוקים הרשמיים, יש כמעט בכל פינת רחוב חבורה של נערים/ילדים/מבוגרים שהוציאו הון תועפות על נפצים וזיקוקים מכל הסוגים ושולחים אותם לחלל מחצות ועד בכלל. למהומה נוספו גם צעקות וקריאות קצובות שהחלו להישמע מכיוון בית הסוהר המקומי (מדובר בבית סוהר minimum security, השוכן בלב שכונת מגורים). תחילה חשבנו שהסוהרים עושים לעצמם ערב כיף לראש השנה, אבל ככל שהתקדמנו זיהינו בין הטקסטים הנצעקים גם קריאות 'אללה הוא אכבר' ו'פאק דה פוליס' שהבהירו לנו שמדובר באסירים מוסלמים שמביעים את מחאתם ומשום מה לא מושלכים לצינוק.
בין הצעקות לזיקוקים הצלחנו איכשהו להגיע לתחנה שלוש דקות לפני הזמן - וחיכינו. בצומת הסמוך לתחנה ירו כמה נערים זיקוקים ממש מקסימים, מה שניחם אותנו כשהמתנו לאוטובוס עשר דקות, וזה לא בא. קפואים ואומללים החלטנו ללכת ברגל לאט במורד הגבעה ולחפש סימנים לאוטובוסים אחרים או למוניות. הספקנו להגיע בדיוק עד לנקודה שבה ירדנו מהמונית בדרך למפגש, ושם - באורח שנראה כמו נס בלתי הגיוני - עמדה וחיכתה מונית. מונית פנויה היא כמובן דבר לא הגיוני בעליל בערב השנה החדשה, ואכן כבר כשהתקרבנו יצאו מהבניין אלה שהזמינו את המונית, אבל אסנת ביקשה במחשבה מהירה מהנהג שיזמין לנו מונית נוספת מהתחנה, ונעמדנו לחכות לה.
וכאן נכנס החלק ההזוי ביותר בסיפור. כי ממש במקום שבו עמדנו, על המדרכה מחוץ לבניין, הוציא מישהו כל מיני חפצים שכנראה כבר לא היה לו חפץ בהם. וביניהם אתרו עיני הנץ של אסנת פּוּף בצורת גליל נמוך, אדום-שחור ובמצב מצוין, ותהתה למה שלא בעצם ניקח אותו אתנו. ובדיוק ברגע שהרמתי (בספק רב) את המציאה, הגיעה המונית ושנינו קפצנו לתוכה בשמחה. את הערב המשכנו בבית (בזכות האלכוהול) ובבוקר התעוררנו מאוחר וגילינו - פוף!
וכך התחילה עבורנו 2009, והסנובום הצטרף לגודום, ואת שאר היום העברנו בנעימים (טלוויזיה, סרטים בדי וי די וכו') ובקיטורים על האינטרנט (אנחנו עדיין עם הגיבוי המקרטע, ואפילו שיחה מלאת כעס עם נציגת השירות של קאבל דויטשלאנד לא עזרה). והיום אפילו הרוסים חייבים לחזור לעבודה, וגם אני. אז שנה טובה לכולם!
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/1/2009 11:41, ושייך לקטגוריות לפחות רוסיה, מעברים 10-20-30, עונות השנה, אופטימי
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-5/1/2009 16:45

---

שקרים (פוסט חולה צטטת)
"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול...

היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת."

(דוד אבידן)

הברור-מאליו של אבידן הוא בעצם אמירה חד משמעית, אקזיסטנציאליסטית במובהק. אין לאן ללכת, כלומר אי אפשר לוותר, כלומר הוויתור הוא לא אופציה. כמו ב'הישרדות': גם אם הסוף יכול לבוא בכל רגע, באופן שרירותי לגמרי, הוא גם יכול לא לבוא. הוויתור, ה-quit, הוא מאורע נדיר (גם אם בניגוד לדברי אבידן, בהישרדות זו דווקא כן אופציה).

"1. אתה לא יכול לנצח.
2. אתה לא יכול לצאת תיקו.
3. אתה לא יכול לצאת מהמשחק."

(התיאורמות של גינסברג)

גם גינסברג - בעקבות מרפי - טוען שאין לנו לאן ללכת. הוא גם מסביר מאין הבדידות והייאוש הגדול - משני החוקים הראשונים. אחת מטענות ההמשך לגינסברג היא שכל האידיאולוגיות הגדולות מבוססות על סתירה לאחד החוקים האלה: הקפיטליזם מתבסס על ההנחה שאפשר לנצח, הקומוניזם על כך שאפשר לצאת תיקו, והמיסטיקה על כך שאפשר לצאת מהמשחק. שלושת השקרים הגדולים.

"אתה אמרת, החיים
הם הולכים ומתארכים
כשחיפשת את הקיצור
אז נפלת, זה הסיפור"

(משינה, "דני")

לא סתם: השקר הקפיטליסטי לא רק טוען שאפשר לנצח, אלא שאפשר לעשות את זה מהר, בקלות, ובלי השקעה ראשונית. וכולם. ותמיד. ובלי סיכון. פרפטואום מובילה. אפשר למצוא את הקיצור, אפשר לחתוך פינות, והעשירים הם אלה שעשו את זה. משום מה נראה לי שאיכשהו כל זה נכון עד שמתפתים אליו, ואז יש מי שנופל, וזה הסיפור (ואם הוא עשיר מספיק או חשוב מספיק אז הממשלה הפדרלית מצילה אותו).

"דמיינו את כל האנשים
חיים בשלווה"

(לנון)

צדקו כמובן כל מי שהגיבו לפוסט הלאומים: החלום של לנון הוא השקר השני, שקר האחווה, שקר שמחזיק מעמד במקרה הטוב באוכלוסייה של שניים. יותר מזה - יותר מדי. גם רק בשניים זה קשה. ובפחות? "הבדידות, הייאוש הגדול."

"תבינו, אנחנו משלבים יד ביד
אבל נלך לבד בפחד.
לאן הולכים מכאן?"

(עוד פעם, ברגש)

בלי אחווה, אדם לאדם זאב. הפחד הוא הרגש השולט. אולי כמו שצריך להיות: את ההחלטה לא לוותר, לא לסובב את הגב, צריך כל אחד לעשות לעצמו. לשקול את האפשרות לצאת מהמשחק ולהבין, כמו אבידן, שמבחינתו או מבחינתה זו לא אופציה. אין לאן ללכת. וזה מה שמצדיק את המשך המאמץ התמידי בעלייה. זה, ולא שקרי הניצחון והתיקו.

אז קדימה. החוצה. חזרה למשחק. חזרה לתבוסה הידועה מראש.

לפחות רוסיה לא פולשת לי למחוזות בדלניים.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/9/2008 00:10, ושייך לקטגוריות לפחות רוסיה, קוהרנטיות זה פאסה, טלוויזיה וקולנוע
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-13/9/2008 11:29

---