כבר שנים שאצל רופא השיניים שלי תלוי שלט: "טעמה המר של האיכות הירודה נשאר זמן רב לאחר שחלף טעמו המתוק של המחיר הזול". הדיל ברור: הרופא גובה את המחירים שהוא גובה. הפאציינט מצד שני, נהנה מפה ללא סתימות. מנכ"לית משרד החינוך כנראה לא מכירה את הרופא שלי. בזמן שהוא מצדיק את התעריף שלו, היא מצדיקה את הבושות שתלמידי ישראל עושים במבחנים הבינלאומיים. היום היא הסבירה לאנשי עסקים ש"ההשקעה בחינוך לנפש בישראל היא מהנמוכים בעולם המערבי".

 

על פניו זה נשמע הגיוני, כשתלמידי ישראל מצויידים באוטוביאנקי מודל 83' ותלמידי פינלנד נהנים מפרארי חדישה, לא קשה לנחש מי יגיע ראשון אל קו הגמר ולמי ייגמר המנוע בדרך. המסקנהשל משרד החינוך ברורה: "רוצים לראות את התלמידים משתפרים? תנו לנו עוד כסף". אבל לפני שאנחנו קופצים למסקנות ופותחים את הארנק, שווה אולי לבדוק את החישובים: רמת המחייה בישראל שונה מרמת המחייה בדנמרק, פינלנד או כל מדינה אירופית אחרת. כל סטודנט לכלכלה יודע שכשמשווים בין מדינות, צריך לקחת בחשבון גם את התוצר לנפש (את החישוב הזה משרד החינוך חסך לעצמו). נכון שדנמרק משקיעה יותר בחינוך, אבל השקעה בחינוך פירושה: משכורות, בניית בתי ספר ורכישת שירותים שונים שמושפעים מרמת המחייה במדינה שהיא גבוהה יותר ולכן גם המחירים גבוהים יותר. בישראל כמובן, לשירותים האלה יש מחירים שונים (דרך החישוב היא יחסית פשוטה, בגדול אמורים לקחת את ההשקעה בחינוך לנרמל אותה לפי התוצר לנפש ולחלק בכמות התלמידים, אבל לא נכנס עכשיו לשיעור במאקרו כלכלה א').

 

פה מגיעה ההפתעה: אם מחשבים את ההשקעה בחינוך בישראל לעומת המדינות המפותחות, אנחנו ממש לא במקום האחרון. למעשה: במקרה הרע, אנחנו עומדים על הממוצע. עכשיו במקום לשחק בנתונים פשוטים, יהיה נחמד לשמוע איך זה שאנחנו משקיעים בחינוך כמו מדינה מפותחת ממוצעת, אבל כשמגיעות תוצאות המבחנים הבינלאומיים, אנחנו שוב ושוב מוצאים את עצמנו בתחתית.