כשלא מעט תיכוניסטים יושבים בבית וחורשים סיכומים כדי להתכונן למבחני הבגרות יש פרט אחד שטוב לדעת: משרד החינוך תכנן בעבר לבטל את ציוני ההגשה (מה שבד"כ מעלה את ציונם של התלמידים) ולהחשיב רק את הציון בבחינת הבגרות כציון סופי. לא צריך להתעצבן. מועצת התלמידים הצליחה במאבק חריף לבטל את רוע הגזירה. אה, ועוד דבר: זה היה ב-1960.
אז למה אני נזכר בזה עכשיו, ויותר גרוע: למה אני מזכיר את זה?
היום התקיימו בחירות לתפקיד יו"ר מועצת התלמידים הארצית. הפעם האחרונה שמועצת התלמידים עשתה מאבק כ"כ חריף שהוא נטו לטובת התלמידים וגם מעז לצאת נגד משרד החינוך הייתה לפני חמישים שנה. הפלא ופלא: התלמידים הצליחו להוכיח שהם קול שאי אפשר להתעלם ממנו ושינו את אחת ההחלטות המשמעותיות יותר במערכת החינוך. זה היה פעם.
בהפנינג הבחירות שנערך היום באחד ממבני משרד החינוך בפתח תקווה, אף אחד לא הזכיר את זה. במאה הנוכחית הגוף הזה בעיקר נראה כמו שיעור אזרחות מורחב לכמה עשרות תלמידים.
אל תבינו אותי לא נכון. יש שם אנשים נפלאים. ניר קטררו, היו"ר שעזב היום, הוא אחד התלמידים המבריקים יותר שפגשתי. אין הרבה י"בניקים כמוהו שיודעים לנתח את הפוליטיקות הקטנות והגדולות בתוך מערכת החינוך ולפעול בהתאם. כל שיחה איתו היא תמיד חוויה נעימה. בכל זאת, לא זכור לי מתי ביובל האחרון מועצת התלמידים יצאה במאבק נגד משרד החינוך. יודעים מה? אני לא מחפש מאבקים. מספיקה לי דעה עצמאית מול משרד החינוך, עמידה איתנה מול החלטות המשרד שפוגעות בתלמידים (ויש לא מעט כאלה), משהו.
היו לא מעט הזדמנויות להוכיח שהגוף הזה באמת הכרחי. ראשי המועצה יכלו להתערב ברפורמה שנחתמה עם הסתדרות המורים. אולי במקום הסכם עבודה משודרג, היינו מקבלים כאן תוכנית מקיפה שמטפלת יותר בתלמידים: שעות הוראה מלאות מול כיתה, התעקשות על מנגנון שיפקח על השעות שהמורים נותנים או לא. אפשר, רחמנא ליצלן, אפילו לנצל את חלון ההזדמנויות התקציבי כדי לנתב אל התלמידים מעט מהמיליארדים שזורמים למערכת. אבל התלמידים לא לחצו ונשארו מאחור. נראה לי שהם כבר התרגלו.
זה מרגיש קצת לא נעים. משרד החינוך סיפק כמה מכשירי מירס לתלמידים ומנע מעצמו כאב ראש. המסר שיוצא מהמשרד הוא שמקשיבים שם לתלמידים. אם מי שמעביר את המסר הזה לא היה מבטל את חלוקת פנקסי זכויות התלמיד (פנקס קטן שמספר לתלמידים מה מותר ומה אסור למורים שלהם לעשות), היה לי קל יותר לקנות את זה.