חסרת מנוחה

4 השעות האחרונות של השבת עברו עלי בחוסר מנוחה קיצוני. לא הצלחתי לנוח (פעילות חביבה עלי בשבת בצהרים), ולא הצלחתי להתרכז בקריאת ספר, ואפילו את העיתונים קראתי מלמעלה. בסופו של דבר לקחתי את הנסיכה הקטנה וירדנו לשחק בגינה. ליתר דיוק היא שיחקה, ואני הקשבתי לבומים שבאו מרחוק וניסיתי לנחש לאן הם ייועדו. כמו בסוף יום צום, הסתכלתי כל כמה דקות על השעון ובדקתי מתי כבר תצא השבת. הניתוק מהעולם שאני כ"כ אוהבת בשבת, הופך לקשה מנשוא בימות מלחמה.

פעם זה לא היה ככה. פעם (כמו שאהוד מנור כתב) חבר היה חבר ושכן היה שכן. פעם תמיד היה מי שיעדכן. אחד המתפללים בבית הכנסת שבו התפלל אבי כשהייתי ילדה, היה אביו של הרמטכ"ל הנוכחי. לרוב הוא הגיע בחגים, אבל כשהיו חדשות חשובות, הוא הגיע גם בשבת רגילה ודיווח בפרוטרוט לכל המתפללים מה בדיוק קרה. זה שכן. במקום להשמיע לי מוזיקת טראנס מעצבנת במהלך שבת, יכל השכן מהדירה הצמודה להשמיע לי קצת חדשות. אולי זה היה חוסך ממני להתהלך בחוסר מנוחה עד לצאת השבת.

אנחנו מספיק קרובים כדי לשמוע את פיצוצי היירוטים, אבל מספיק רחוקים כדי לא לסבול מאזעקות. מצד אחד יש לנו שקט ויש שיגרה. מצד שני, יש תזכורת קבועה למה שמתרחש 5 ק"מ דרומית לנו. וגם השיגרה היא שיגרה מתוחה. כל יציאה של הילדים מהבית מלווה בתזכורת קבועה: "אם יש אזעקה, תזכרו: להישכב על הרצפה ולהניח ידיים על הראש. זוכרים?" כן, הם זוכרים. היום שמעתי אותם משחקים עם אחותם הקטנה במשחק מי מגיע ראשון למקלט. הקטנטנה אפילו חיברה שיר לכבוד המשחק: "למקלט, למקלט, אני הולכת למקלט". ולנו בכלל יש ממ"ד.

אחת הסצינות קורעות הלב בסרט "כנר על הגג" היא לקראת הסוף, כשאחרי פוגרום יהודי העיירה מעמיסים את מעט הרכוש שלהם על עגלה מסכנה (שאותה מושך בידיו טוביה החולב), ועוברים הלאה, למקום אחר. היהודי הנודד. האם גם אנחנו צריכים לזנוח את חבל הארץ המדמם הזה ולנדוד הלאה למקום שקט אחר, או שגם שם ירדפו אותנו? האם זה המקום השקט שעליו חלמו דורות של יהודים בגלות? לא יודעת. בין מלחמה למלחמה יחסית טוב ושקט פה, אבל לפעמים הספק עולה.

עוד ליל שישי שיגרתי

החיים שלי משעממים. מוזר, דווקא תמיד חשבתי שההיפך. תמיד הייתה לי תחושה שמרוב ריצות מפה לשם עם הילדים, שיעמום זו המילה האחרונה שבה אפשר להגדיר את החיים שלי. אבל כנראה שלאחר שהילדים גדלו, והחיים מתנהלים בשיגרה מסויימת, הם כבר לא מלאי סערות ודרמות, אלא רק מלאים בתזכורות יומן מתסכלות ובחישובי תקציב מיאשים.

ההכרה בעובדה שהחיים שלי משעממים היכתה בי בליל אמש. 1:15 בלילה שבין שישי לשבת, ואני שקועה באיזה חלום לא מרתק במיוחד. פתאום צעקות מבחוץ העירו אותי. הנחתי ששוב מדובר בחבורת בני הנוער המשועממים שאוהבים לעשן נרגילות ולצחקק בגינה שליד הבית. אבל הפעם זה היה שונה. במקום הציחקוקים הרגילים, שמעתי מישהי צורחת: "אמאל'ה! זה נשרף! הכול נשרף! שמישהו יבוא! תקראו למכבי אש!" זינקתי מהר מהמיטה כדי לראות איזה בית נשרף, אבל כל מה שראיתי זו שכנה היסטרית עומדת בחנייה וצורחת, והאוטו שלה מעלה עשן. 2 שכנים נחמדים הודיעו לה שקראו למכבי אש, ושכן ריאלי אחד ניסה להרגיע אותה (בפעם הבאה נסה סטירה. זה עובד מצויין על אנשים היסטריים). השכנה מעלי ניסתה להסביר לה שמדובר רק בעשן, אבל בינתיים התחילו לראות להבות אש מרצדות מתחת למכסה המנוע. השכנה ההיסטרית צעקה שהאוטו עוד מעט יתפוצץ, ושיקראו לשכנים שחונים ליד הרכב שלה כדי שיזיזו את המכוניות שלהם. במקום להיות מודאגת מהעובדה שבין האוטו שלי לאוטו שלה יש רק מקום חניה ריק אחד, הייתי עסוקה בלבחון בעניין את כל ההמולה למטה ולבהות במבט מרותק בלהבות האש שהציצו מדי פעם מתחת למכסה המנוע,  תוך שאני תוהה כמה זמן יקח לאש עד שתגיע למיכל הדלק (אוטו קטן בסה"כ. מזדה 121), ולאיזה גובה יגיע הרכב אם אכן יתפוצץ. העובדה שהאוטו שלי יהיה ככל הנראה בקו ראשון של האש, לא הזיזה לי במיוחד, וגם לא גרמה לי לתהות האם זו סכנה מספיק חזקה כדי לחלל שבת לגביה. אגב, התגובה הנמנמית שלי זיכתה אותי במבט הערכה מגיסתי, שחשבה שלא הזזתי את עצמי מהחלון בשל קדושת השבת. לא רציתי להרוס לה ולספר לה שהסיבה שלא זזתי מהחלון הייתה עצלות להתלבש ובעיקר רצון לראות בלייב את הרכב מתפוצץ, אפילו במחיר הרס אפשרי של האוטו שלי (להפך, זה אפילו היה הופך את החוויה למסעירה יותר. 2 במחיר 1!).

בסופו של דבר הגיע שכן אמיץ עם מטף כיבוי אש והתיז טונות של קצף על מכסה המנוע הבוער. האוטו שינה את הצבע שלו משחור ללבן (ליתר דיוק, אפור), אבל האש כתבה לחלוטין.

אחרי שהשכנה ההיסטרית סיימת לצרוח, ואחרי שכל שאר השכנים הפסיקו לתת עצות מהמרפסות וחזרו לבתים שלה, חזרתי למיטה שלי וניסיתי להרדם. ואז, בעודי זזה מצד לצד, מנסה להרגיע את האנדרנלין ולחזור למוד של שינה, קלטתי שהאינסידנט המטופש הזה היה הדבר המרתק ביותר שקרה לי בשבוע האחרון. בעצם, לא. זה היה הדבר המרתק ביותר שקרה לי בחודש האחרון (אם יוצאים מנקודת הנחה שילדה בת 3 עם חום שמסרב לרדת אחרי מנת נורופן, זה לא מאורע מרתק במיוחד). זו הייתה השנייה שהגעתי למסקנה שכנראה שהחיים שלי מאוד מאוד משעממים.

ואם החיים שלי כ"כ משעממים, על מה בעצם יש לי לכתוב בבלוג? לספר אנקטודות מההווי המרתק של הסעת הילדים מנקודה A ל-B? לספר חוויות מהביקורים אצל הרופאים השונים שזכיתי לפגוש במסגרת תפקידי כאמא? לספר חוויות על המורים המצויינים שהילדים שלי (ואני) מנסים לשרוד? הסיפורים האלה ימיתו שיממון עלי עוד לפני שהקורא יספיק להשתעמם מהם. חיים שהקונפליקט הסוער ביותר בהם הוא האם לחמם שניצל או עוף בתנור לארוחת הצהרים, הם חיים שלא ראוי לכתוב עליהם בלוג. חיים שמקסימום אפשר לכתוב עליהם פתקית post it: "ארוחת הצהרים במקרר. חמם 30 שניות."

בשבת עיינתי במוסף "נשים" שצורף לעיתון "מקור ראשון". יסלחו לי האנשים הטובים שאחראים לכתיבתו של המוסף הזה, אבל הוא משעמם למדי. מדי פעם צצה שם כתבה טובה שבגללה שווה שלא להשליך אותו ישירות לערימת הניירות למיחזור, אבל המדורים הקבועים והטורים הקבועים נעים בין דידקטיות מייבשת לשעמום. החל מבחירת הנושאים וכלה באופן שבו כותבים עליהם. בכל מקרה, מיד אחרי הראיון החביב עם קרן פלס, הופיעה כתבה של ריקי רט שפרטה את הבלוגים המובילים בתחומים שונים. ושם, שחור על גבי נייר כרומו יקר, נכתב הבלוג "פוטנציאל מבוזבז" כאחד מהבלוגים המובילים בתחום ההורות. אני מודה שהסתכלתי על הטקסט בפה פעור. את הבלוג הזה עידכנתי לאחרונה בספטמבר 2010, וגם בפלטפורמה החדשה לא בדיוק תוסס. אולי היא התכוונה לבלוג אחר. אין לי מושג. אם אתם מכירים בלוג הורות נוסף בשם "פוטנציאל מבוזבז", אשמח לדעת עליו, ולקרוא את מי שגנבה לי את השם. אבל אם היא התכוונה אלי, חשבתי שמן הראוי שאחרי המלצה כזאת, יהיה לפחות פוסט עדכני אחד. גם אם הוא יהיה משעמם.

פוסט עצוב שמתחיל בבדיחה


לקטע המלא...שמור   בטל

תחל שנה וברכותיה

התחלת שנה חדשה בדר"כ ממלאת את האנשים בהררי אופטימיות. לרוב, האופטימיות בהחלט לא מוצדקת.

תחילת השנה תופסת אותי הפעם בנקודת מפנה מאוד משמעותית בחיי. אני מתנדנדת בין הצהרות אופטימיות (נדירות מבחינתי) לבין יאוש פסימי עמוק.

כצפוי, אני ומקום העבודה שלי עומדים על סף פרידה. אני מניחה שזו קלישאה שחוקה, אבל פיטורים מאוד דומים לגירושין. גם אם מדובר בפיטורים ידידותיים, עדיין יש כעס ומשקעים. ידעתי שאפוטר בתום חופשת הלידה, ואף חיכיתי לזה (כי זה חסך ממני את הצורך להתפטר בעצמי), ובכ"ז כשזה הגיע, מצאתי את עצמי כועסת וממורמרת (ומירמור כידוע עושה רע לעור הפנים). אני מנסה לנהל את הליך הפיטורים שלי בצורה ידידותית וטובה ככל האפשר, כי מקום העבודה שלי הוא כזה שכדאי לשמור איתו על קשרים טובים וכדאי לגמור איתו בטוב, ועדיין יש רגעים בהם האופי הפולני שלי גובר עלי, ואני מקטרת על כך שלאחר 10 שנות עבודה מאומצות, שכחו ממני וזרקו אותי לשבת לבד בחושך בפינה. אפילו מייל שנה טובה לא טרחו לשלוח לי.

עומדת בפני האפשרות הנפלאה לבנות את עצמי מחדש, למצוא עבודה שאני אוהבת, לממש את הפטנציאל שלי. למרות ההזדמנות, למרות רוח גבית חזקה מהבעל, עדיין אין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אני לא יודעת איך אני רוצה שהעתיד שלי יראה. זה מאוד מתסכל כי בקצב הזה אני אפספס גם את ההזדמנות הזאת ושוב אמצא את עצמי מתפשרת על עבודה רק כדי להתפרנס או להעסיק את עצמי.

בשלב מסויים השתעשעתי אפילו ברעיון להיות עקרת בית. בעלי די נחרד והביע עמדה נחרצת נגד. אבל מה שבעיקר שיכנע אותי לוותר על הרעיון, היתה העובדה שמדובר בעבודה פיזית די קשה וסיזיפית שזוכה לאפס הערכה וכבוד. עקרת בית נחשבת לבטטה עצלנית שכל היום יושבת בבית ולא עושה כלום. הזמן שלה נחשב לדבר שאין להתחשב בו ולדבר שיש לרתום לטובת הכלל. כשצריך מתנדב לעבודה כלשהי, כולם יסתכלו על עקרת הבית, כי במילא היא יושבת בבית ולא עושה כלום. כשצריך לקבוע פגישה אף אחד לא ישאל את עקרת הבית אם היא פנויה או לא, כי ברור שלא תהיה לה שום בעיה לדחות את הספונג'ה בכמה שעות ולהתאים את עצמה לאנשים העסוקים. הייתי בימי חיי בכמה אסיפות הורים בגנים ובביה"ס ומעולם לא הרגשתי כה חסרת חשיבות וחסרת זכות להביע דעה, כמו שהרגשתי באסיפות ההורים בהן השתתפתי השנה כעקרת בית. ברגע שאנשים שומעים שכרגע אתה לא עובד אלא יושב בבית, מיד עולה על פניהם מבט שנע בין קנאה מסווית לבוז ושיעמום: "אנחנו משוחחים עכשין על שוק המניות, אז סליחה שהשיחה מורכבת מדי בשבילך, חכה שניה בצד ואל תפריע, כשנגיע להשוואה בין חומרי ניקוי ואבקות כביסה נשמח לצרף אותך שוב לשיחה". אם אני רוצה להשאר עם שרידי הערכה עצמית וכבוד עצמי, אני בהחלט חייבת למצוא לעצמי עבודה כמה שיותר מהר.

קצת הזנחתי את הבלוג הזה לאחרונה. אני עדיין המומה שיש אנשים שמציצים לפה מדי פעם, גם אם חלק ממילות החיפוש שהביאו אותם לבלוג הזה נשגבות מבינתי ("דתיות חשופות חזה"??? באמת??? / "האם מותר להכנס לפאב בהריון"? איך בדיוק מנוע החיפוש של גוגל הגיע אלי עם בקשת החיפוש הזאת ומה בדיוק לא ברור לבחורה ההרה שהיתה צריכה לשאול בנושא. אלכוהול לא טוב לתינוק, כך שאם בא לך להכנס לפאב כדי לשתות מיץ תפוזים, שיהיה לך בכיף, זאת כמובן בהנחה שתמצאי פאב ללא עישון. בהצלחה).

כבר היו כמה פעמים בהם מצאתי את עצמי מנסחת בראש פוסטים שווים במיוחד, אבל חצי דקה אחרי שיצאתי מהמקלחת שכחתי מה בדיוק רציתי לומר ואיזה משפט פתיחה הורס היה לי.

הצצתי היום בעיקר כדי לעדכן, כדי לאחל לכל מי שנשאר פה בסביבה שנה טובה ומוצלחת, וגם כדי לגלות האם מאמציו של חבר הצליחו והוא מצא את דרכו לבלוג הנידח הזה בין ים הבלוגים המציף את ישראל.

שנה טובה לכל באי הבלוג. שנת בריאות ואושר. שנת הצלחה ושיגשוג. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

"לכי תדעי איפה התחת של הדבורה היה קודם"

זה כנראה היה קו המחשבה שהנחה את הרופא שלי, כששלח אותי לעשות זריקת טטנוס אחרי שחטפתי (בכשרון לא מבוטל) עקיצת דבורה ביד. כולה נעקצתי על ידי דבורה. זה לא ששופדתי על ברזל חלוד. לא יודעת למה הוא החליט להתעלל בי עם זריקת טטנוס.

הפעם האחרונה בה קיבלתי זריקת טטנוס היתה בכיתה ג', אחרי שדרכתי על מסמר חלוד. זאת גם היתה הפעם האחרונה בה נדקרתי על ידי דבורה (ובאופן לא מפתיע בכלל גם הדבורה עקצה אותי בכף הרגל - זה מה שקורה כשגרים במושב והולכים יחפים). העובדה שאני מצליחה לזכור בחדות יחסית שני אירועים שקרו לפני כמעט 30 שנה מטרידה אותי מאוד. מאז חגגתי יומולדת 36 אני מנסה להדחיק את העובדה שיומולדת 40 נמצא ממש מעבר לפינה. לגלות שהצלחתי לזכור משהו שקרה לפני 30 שנה, זה גורם לי להרגיש הכי בת 40 שאפשר.

מצד שני, זכרון טוב הוא ברכה. רובנו מתייחסים בקלות לעובדה שאנחנו זוכרים דברים, טוב, למעט אולי נשים בהריון ולאחר לידה, הן מעריכות מאוד יכולת זכרון טובה. וזאת בדיוק הנקודה: אני מצליחה לזכור היטב מה שקרה לפני 30 שנה, אבל לא מצליחה לזכור איפה לעזאזל שמתי את ה...נו... איך קוראים לדבר הזה שפותחים איתו את הבית? יכולת השיחה שלי מדרדרת, כי לאף אחד אין סבלנות לשמוע אישה עיפה מגמגמת שמנסה להזכר מה בדיוק היא רצתה לומר. אני מתחילה להרגיש כמו חמי. גם הוא זוכה למבטי חוסר סבלנות וחיוכים עלאק סבלניים השמורים רק לילדים בני 5 שרק עכשיו למדו להצטרף לשיחה של גדולים.

אלצהיימר היא מחלה אכזרית. טוב מותי מסרטן ממותי מאלצהיימר. אלצהיימר הורגת את האדם הרבה לפני שהוא מת. מה נשאר מאדם בלי זכרון? כלום. קליפה ריקה מתוכן. האדם נראה אותו אדם שאהבת והכרת, אבל בפועל האדם הזה נעלם ממזמן.

אנחנו עושים המון דברים עבור הילדים. רובם נעשים לא מתוך הנאה אישית שלנו, אלא "כדי שיהיה לילדים זכרון טוב". מה שווה כל זה, אם בסופו של דבר מה שהילדים שלי יזכרו ממני זה שלא ידעתי איך קוראים לי ולא ידעתי איך קוראים להם?