דברים שעושים בשביל הילדים

כשהייתי בערך בכיתה ג' ההורים שלי החליטו שקמפינג על שפת הכנרת, בשיאו של חודש אוגוסט, זה רעיון נפלא לחופשה. מהיכרות מעמיקה עם ההורים שלי, אני מניחה שלא היה מדובר ברעיון מקורי שלהם, אלא ברעיון של חברים שעבדו קשה כדי לשכנע את ההורים שלי להצטרף לחוויה משפחתית מדהימה. ההורים שלי קנו אוהל משפחתי גדול ויקר, ואפילו השקיעו במרפסת לאוהל. וכך, באחד מימי אוגוסט, נסענו לאחד מחופי הכנרת לחוויה של פעם בחיים. וכאן אני מתכוונת לביטוי במובן הכי מילולי שלו. זו הייתה חוויה בודדת, שאף אחד מהמשפחה שלנו לא הצליח לשכוח ולא רצה לשחזר. זה התחיל משעות של מאמצים להקים את האוהל (כולל המרפסת המפוארת!), עבר דרך קיטורים של אמא שלי על הלכלוך ועל הרעש במאהל, קיטורים של אמא שלי על הטינופת במקלחות, קיטורים של אמא שלי על זה שהיא צריכה כל הזמן להכין אוכל, קיטורים של כולם על היתושים ומסדר טאטוא שאמא שלי העבירה לאוהל כל שעה עגולה.

היו גם כמה רגעים משעשעים בחופשה, אבל מה שבעיקר נשאר זה הזכרון של הקיטורים ושל חוסר הנוחות. מאז כל פעם שזורקים לכיווני את המילה "קמפינג", אני מצטמררת ומצהירה שטיול כזה יעשה רק על גופתי המתה. ובכל זאת, השבוע יצאתי לקמפינג. אחחח... הדברים שאנחנו עושים בשביל הילדים.

הבטיחו מטר מטאורים, ואמרו שיראו אותם הכי טוב בשמי מצפה רמון. זו נשמעה לי סיבה מספיק טובה כדי להדרים וכדי ללון תחת כיפת השמיים. האמת היא שההעדפה הראשונה הייתה בכ"ז למבנה בעל 4 קירות ומקלחת צמודה, אבל מכיוון שבמצפה עצמה כל מקומות הלינה היו מלאים, הרחבנו את רדיוס החיפושים עד שהחלטנו על לינה בחאן השיירות.  לזכותו של המקום יאמר שהוא מאוד מסודר ונקי. יש בו כמות מכובדת של אוהלים בדוואים, כמה צימרים פרטיים (במחיר מטורף) וגם אפשרות ללינת שטח באוהל שאתה מביא בעצמך. אנחנו השתמשנו באוהלים הבדוואים שאחרים הקימו עבורנו. תמורת מחיר של 400 ש"ח קיבלנו אוהל ענק, כמות מכובדת של מזרונים, מקלחת נקיה עם מים חמים ושירותים. כל השאר היינו צריכים להביא בעצמנו. אני מודה שתמורת 400 ש"ח ללילה, הייתי מצפה לקבל יותר מאוהל מזרון ומקלחת, אבל אין לי תלונה על הטעייה, מכיוון שמהרגע הראשון היה לי ברור שאני הולכת לשלם מחיר מוגזם תמורת התענוג של להתענות לילה שלם. אבל מה לא עושים בשביל הילדים.

האמת צריכה להאמר, היה לגמרי לא רע. אחרי שהתגברנו על האכזבה שבמקום מטר של מטאורים ראינו רק 4-5, ואחרי שהשכנים באוהלים שלידנו סתמו סוף-סוף את הפה, זו הייתה חוויה לגמרי לא נוראית. שכבנו מתחת לכיפת השמים וראינו מיליון כוכבים. מדי פעם ראינו אחד נופל. אח"כ הלכנו לישון בלי מזגן, ולפנות בוקר אפילו קפאנו מקור. המדבר מכתיב קצב חיים איטי ושקט יותר, ובכלל משרה שלווה, אפילו בייצורים עירוניים סופר לחוצים כמונו. ואתם יודעים מה, אולי אפילו אחזור על החוויה הזאת מתישהו בעתיד הרחוק, כי מה לא עושים בשביל הילדים.

אני בטוחה שככה גם ההורים שלי חשבו: שהם עושים את הכול בשביל הילדים. אני בטוחה שהרבה הורים חושבים שהם עושים הכול בשביל הילדים. אז זהו שלא. את רוב הדברים אנחנו עושים בשביל עצמנו. בשביל שנרגיש טוב עם זה שאנחנו הורים כאלה נהדרים שעושים הכול בשביל הילדים. בשביל שנשאיר להם חוויה (אפילו כזו שמצלקת) שיזכרו אותה ואותנו לכל החיים.  בשביל שנוכל לסמן וי שהתאמצנו והשתדלנו בשבילם, למרות שבפועל בחרנו במאמץ מינימלי שמתאים ליכולות שלנו ולא לצרכים של הילד.

הכרתי ההורים כאלה שהיו בטוחים שהם עושים הכול בשביל הבן שלהם. הם פנו למטפלים פרטיים שמתיימרים להתמחות בהתפתחות הילד. הם שילמו הון תועפות על הדרכה שוטפת מצד אותם מטפלים. הם הלכו לרופאים פרטיים. אבל מה, הם התקשו לקבל את העובדה שלילד שלהם יש בעיה נוירו-התפתחותית שכדי לטפל בה צריך ללכת לרופא מתחום התמחות אחר מזה שהם פנו אליו, וצריך לעשות טיפולי פיזיוטרפיה אינטנסיביים ולא תרגילים בשקל תשעים לחיזוק חגורת הכתפיים. קרוב משפחה שלי שראה את הילד של אותם הורים הפנה אותם אלי כדי שאייעץ להם, כי הוא חש שהם מטפלים בכיוון הלא נכון. התחושה שלו הייתה צודקת לגמרי, אבל מאוד התקשיתי לשכנע את האמא של הילד שהיא צריכה גישה אחרת. היא סמכה על אותם מטפלים בעיניים עצומות והייתה בטוחה שאוטוטו הילד שלה יתחיל לזחול או לצעוד. מאוד קשה להסביר בעדינות להורה מדחיק שלבן שלו יש בעיה רצינית ולא סתם עיכוב התפתחותי. מצד אחד, לא רוצים להפחיד את ההורה, שלא יברח עמוק יותר להדחקה. מצד שני, חייבים לנער את ההורה שיבין שהוא צריך לטפל אחרת בילד. בסוף הצלחתי לשכנע את האמא ללכת לפזיוטרפיסטית של הבת שלי. הבנתי שהם אכן התחילו טיפול אצל הפיזיוטרפיסטית, אבל בסוף עזבו בכעס, כי ההנחיות של הפזיוטרפיסטית סתרו את התרגילים שהמטפלים הלא מקצועיים נתנו להם. אני חושבת שמה שהבריח אותם הייתה ההבנה שלילד שלהם יש משהו חמור יותר מסתם עיכוב התפתחותי. אני חושבת שהם העדיפו לרוץ לזרועות האופטימיות של מטפלי ההתפחות, שמכרו להם עתיד ורוד שבו הבן שלהם אוטוטו מתחיל ללכת, במקום המציאות הריאלית שהפזיוטרפסטית הנחיתה על ראשם. מתישהו הם יתפכחו, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי לבן שלהם. רוב ההורים מתישהו מתפכחים, אבל אז הנזק כבר נעשה, וצריך לתקן הרבה יותר מאשר את הבעיה המקורית.

אז בכל פעם שאתם בטוחים שאתם עושים הכול בשביל הילדים, תבחנו את עצמכם טוב טוב. האם זה באמת מה שטוב לילדים או שאולי זה דווקא מה שטוב לכם.

קצת לפני שעזבנו את המאהל הבדוואי שאלתי את הילדים: נכון שזו חוויה שתזכרו לכל החיים? אני אפילו לא זוכרת מה הם ענו לי (כנראה בהו בי במבט תוהה והמשיכו לריב זה עם זה), כי פתאום תפסתי את עצמי. שוב עשיתי משהו למעני ולמען הזכרון שאשאיר בהם. וכדי להצדיק את האגואיזם שלי, השתמשתי בתירוץ השחוק של "דברים שעושים בשביל הילדים". אולי בסופו של דבר הם באמת נהנו. אולי חווית הקמפינג הייתה בדיוק מה שהם אוהבים. ואולי עצם הבילוי עם ההורים היה להם חשוב ונעים. כל אלה רק תהיות שנותר לי לתהות עכשיו, בדיעבד. דבר אחד ברור לי: באוטו, בדרך חזרה למרכז, הבן שלי הודיע לשנינו שבפעם הבאה הוא ישמח לנפוש בבית מלון באילת עם בריכה וג'קוזי.

חיפוש עצמי
כשאתה נכנס לשוק העבודה, אתה מגלה פתאום שאנשים מעריכים את עצמם בטירוף. מילא זה שצניעות עצמית היא מושג שאסור שיהיה קיים אצל מחפשי עבודה, אבל עושה רושם שגם המודעות העצמית נעלמה לחלק ממחפשי העבודה. לאנשים כנים, כמוני (אמממ.... האם גם אני נדבקתי במחלת ה"החמא לעצמך כמה שיותר"?), מאוד קשה לשרוד את שוק חיפושי העבודה, כי אני לא מסוגלת לשבת מול מראיינת (איך תמיד נשים הן המראיינות במכוני המיון?) ולספר לה כמה אני ביצועיסית, מניעה תהליכים, מניעה עובדים, בעלת יוזמה וחריצות אין קץ, כשבקושי את הילדים שלי בבית אני מצליחה להניע לסדר את הבלגן שלהם. אני לא טובה בניהול. לא טובה בלהניע תהליכים. לא אוהבת ליזום. אבל תנו לי לעשות משימה, ואני אהפוך עולמות כדי לבצע אותה. חייבת להיות איזו עבודה שתתאים לי, ושלא תחפש כישורי ניהול. היום אפילו למשרת "זאת שעונה לטלפונים ושכחנו איך קוראים לה" מחפשים כישורי ניהול. מדינה של מנהלים נהיינו. אולי בגלל זה אנחנו נראים ככה, כי כולם מנהלים ואף אחד לא עובד.

"לכי תדעי איפה התחת של הדבורה היה קודם"

זה כנראה היה קו המחשבה שהנחה את הרופא שלי, כששלח אותי לעשות זריקת טטנוס אחרי שחטפתי (בכשרון לא מבוטל) עקיצת דבורה ביד. כולה נעקצתי על ידי דבורה. זה לא ששופדתי על ברזל חלוד. לא יודעת למה הוא החליט להתעלל בי עם זריקת טטנוס.

הפעם האחרונה בה קיבלתי זריקת טטנוס היתה בכיתה ג', אחרי שדרכתי על מסמר חלוד. זאת גם היתה הפעם האחרונה בה נדקרתי על ידי דבורה (ובאופן לא מפתיע בכלל גם הדבורה עקצה אותי בכף הרגל - זה מה שקורה כשגרים במושב והולכים יחפים). העובדה שאני מצליחה לזכור בחדות יחסית שני אירועים שקרו לפני כמעט 30 שנה מטרידה אותי מאוד. מאז חגגתי יומולדת 36 אני מנסה להדחיק את העובדה שיומולדת 40 נמצא ממש מעבר לפינה. לגלות שהצלחתי לזכור משהו שקרה לפני 30 שנה, זה גורם לי להרגיש הכי בת 40 שאפשר.

מצד שני, זכרון טוב הוא ברכה. רובנו מתייחסים בקלות לעובדה שאנחנו זוכרים דברים, טוב, למעט אולי נשים בהריון ולאחר לידה, הן מעריכות מאוד יכולת זכרון טובה. וזאת בדיוק הנקודה: אני מצליחה לזכור היטב מה שקרה לפני 30 שנה, אבל לא מצליחה לזכור איפה לעזאזל שמתי את ה...נו... איך קוראים לדבר הזה שפותחים איתו את הבית? יכולת השיחה שלי מדרדרת, כי לאף אחד אין סבלנות לשמוע אישה עיפה מגמגמת שמנסה להזכר מה בדיוק היא רצתה לומר. אני מתחילה להרגיש כמו חמי. גם הוא זוכה למבטי חוסר סבלנות וחיוכים עלאק סבלניים השמורים רק לילדים בני 5 שרק עכשיו למדו להצטרף לשיחה של גדולים.

אלצהיימר היא מחלה אכזרית. טוב מותי מסרטן ממותי מאלצהיימר. אלצהיימר הורגת את האדם הרבה לפני שהוא מת. מה נשאר מאדם בלי זכרון? כלום. קליפה ריקה מתוכן. האדם נראה אותו אדם שאהבת והכרת, אבל בפועל האדם הזה נעלם ממזמן.

אנחנו עושים המון דברים עבור הילדים. רובם נעשים לא מתוך הנאה אישית שלנו, אלא "כדי שיהיה לילדים זכרון טוב". מה שווה כל זה, אם בסופו של דבר מה שהילדים שלי יזכרו ממני זה שלא ידעתי איך קוראים לי ולא ידעתי איך קוראים להם?

למה את לא מניקה?

אני לא ממש יכולה לשים את האצבע על הנקודה בה השדיים של נשים יולדות הפכו לנחלת הכלל. אולי זה היה לאחר התפוצצות פרשת רמדיה, למרות שאני זוכרת שגם קודם עודדו נשים להניק, אבל לא היה את הנידנוד הכפייתי שיש היום סביב נושא ההנקה ואת מבטי התיעוב והאשמה שנזרקים לעבר אישה ששולפת בקבוק במקום שד.
זה מתחיל בבי"ח: לאחיות במחלקת ילודים אין שום בעיה שתזרקי את התינוק שלך במחלקה במשך 3 שעות רצופות, בהן הוא צורח בטירוף בלי שמישהו מתייחס אליו, אבל אחת ל-3 שעות את מצוּוה להתייצב במחלקה ולקחת את התינוק ל"שעת הנקה". כל האימהוּת הטריה של היולדת נבחנת באותה שעת הנקה אומללה. באותו פרק זמן האחיות מטיילות בין היולדות, בודקות שכולן מניקות, נוזפות במי שלא מתחברת בטבעיות לפעולת ההנקה, מטיפות לה כמה חשוב להניק, ומראות לה שהבעיה נעוצה באיך שהיא מחזיקה את התינוק ולא חלילה בגורם חיצוני כמו מבנה שד / מחסור בחלב או כל סיבה אחרת. רק במקרים נדירים מסכימות האחיות להגניב את היולדת בחשאיות למטבח המחלקה שם הן מספקות לה בסודיות בקבוקון קטן של תחליף חלב.
 
מנסיון העבר ידעתי שיכולת ההנקה שלי אינה מספיקה כדי להרגיע תינוק למשך 3 שעות, ולכן כדי לחסוך מהילדים שלי צרחות רעב נואשות במחלקה, אני מעדיפה להשאיר אותם צמוד אלי במסגרת מה שנקרא "ביות מלא".
העובדה שטיפלתי בבת שלי מסביב לשעון בלי לזרוק אותה בחזרה למחלקה (למעט בשעות ביקור רופאים, בהם התינוקות חייבים לשהות במחלקה לסידרה של דקירות), לא שיכנעה את האחיות שאני באמת יודעת מה היא צריכה, ולכן הייתי צריכה לנהל ויכוח מכוער וקולני עם אחת האחיות ולהתחנן לקבל תחליף חלב עבור הילדה. כל מי שראה אותי אח"כ מאכילה את הילדה מבקבוק ולא בהנקה, תבע (או ליתר דיוק תבעה) לקבל הסברים מדוע אני מעיזה לא להניק. כל תביעה כזאת לוותה בנאום מייגע על יתרונות ההנקה.
 
אני יודעת שחלב אם הוא האוכל הכי טוב לתינוקות. זה אפילו כתוב על הקופסא של "מטרנה" ששוכנת לבטח על השיש במטבח. אני יודעת שלהנקה יש יתרונות נפלאים לאם ולתינוק. אני יודעת שתינוקות יונקים גדלים עם מערכת חיסונית פצצתית ועם איי קיו בשמים. עדיין, אני לא מצליחה להניק. הפעולה עצמה מציקה לי. העובדה שהשדיים כל הזמן כואבות (מגודש, מסדקים או סתם ככה כי בא להן) מעיקה ומציקה לי מאוד. אבל הייתי מסתדרת עם אי הנוחות הזאת, לו הגוף שלי היה מסוגל לייצר מספיק חלב בשביל להשביע את הילדה שלי. הוא לא מסוגל.
במשך 3 ימים לאחר הלידה התעקשתי רק להניק, והילדה צרחה מרעב. הנקתי אותה במשך שעה - שעה וחצי, וכחצי שעה לאחר סיום ההנקה היא שוב צרחה ברעב ורצתה לאכול. לאחר 3 ימים נשברתי ונתתי לילדה תחליף חלב. זאת היתה הפעם הראשונה שהילדה ישנה במשך 3 שעות רצופות מאז שנולדה. אח"כ חזרתי להתעקש על הנקה, עד שביום החמישי ללידה גילו שהיא ממשיכה לרדת במשקל, למרות שהיא כבר היתה אמורה להתחיל לעלות כמה גרמים. בשלב הזה 2 רופאות ילדים חביבות ביקשו ממני לשלב תחליף חלב ביחד עם ההנקה. אני מודה שחשתי הקלה לאחר שהן נתנו לי "היתר" לתת תחליף חלב, כי זה פתר את בעית המצפון המעיק. עכשיו אני יכולה לתת לה בקבוק ולהסביר לכל המבטים הזועמים מסביב, שאין ברירה, זאת הוראה של רופא ילדים.
 
אם יש משפט שמעלה לי את הסעיף (יותר מ: "איך יש לה שיער שחור? לכל האחים שלה יש שיער בלונדיני") זה המשפט: "אין כזה דבר שאין מספיק חלב. את פשוט לא מניקה נכון". אז אני כן מניקה נכון. 4 אחיות אישרו את זה. עדיין אין לי מספיק חלב. נכון שאם הייתי יושבת עם הילדה תלויה על הציצי 24 שעות מסביב לשעון, מתישהו הגוף היה מייצר מספיק חלב כדי שיהיה לה מה לאכול, אבל מה לעשות שאין לי הרבה סבלנות בשביל זה, שאני חייבת לנהל במקביל בית עם עוד 3 ילדים שלכל אחד מהם צרכים משלו, ושאני עצמי אוהבת לישון כמה דקות במהלך היממה.
 
אני באמת לא יודעת מתי פעולת ההאכלה בבקבוק הפכה מאקט פמניסטי משהו לאקט שיש לדווח עליו ליצחק קדמן. אני גם לא יודעת באיזו זכות כל גורם טיפולי בו נתקל התינוק בשנותיו הראשונות, מרשה לעצמו לחקור את האם אם היא מניקה ומדוע לא. אני לא מבינה למה אני צריכה שוב ושוב להנפיק הסברים לכל העולם ואישתו מדוע איני מניקה. ואני לא מבינה ממתי זה הפך לטאבו חברתי להודות שהנקה זה מעיק ולא כיף בכלל.
 

הכיתה של הוד מעלתה (AKA: מס' 1) הוזמנה להצטרף ל"עזרא". הילדה הואילה לדווח לי כמה וכמה פעמים על חוסר שביעות רצונה מביקורן של המדריכות המיועדות בכיתה, ואני התקשתי להבין מה כ"כ נורא בביזבוז כמה דקות לימוד. כילדה, תמיד נהניתי מביקורים לא צפויים של גורמים שונים, שבאו להודיע לנו הודעות באמצע השיעור ותוך כדי הוציאו את כולם מהריכוז וחירבו את כל השיעור.

אחרי כמה ימים הילדה שאלה אותי אם היא חייבת להצטרף ל"עזרא". ניסיתי להסביר לה את הקונספט של תנועת נוער, אבל די קשה להסביר את הצורך בחשיבות תנועת נוער בשנות ה-2000, לכן בסוף הסתפקתי בהגדרה: "מקום שכל החבר'ה הולכים אליו, ויש שם פעילויות". "אז לא חייבים ללכת לשם?" היא וידאה שוב. "לא, ממש לא" עניתי "אבל זה נחמד".

לא היו לי ציפיות שהיא תהיה פעילה במיוחד בתנועת נוער, אבל היה לי ברור שהיא תנסה לפחות פעם אחת את הקונספט, ותראה אם זה מתאים לה או לא. הבת שלי אינה חיה חברתית. היא ידידותית ונחמדה, אבל מעדיפה לבלות בבית. לרוב אני לא נאבקת בנטיה הזאת שלה, כי אני לא רואה צורך להכריח אותה להתעמת שוב ושוב עם הנכות שלה במסגרות חברתיות לא מוגנות. אבל יש מקרים בהם הבדידות שהיא כופה על עצמה מטרידה אותי. לא מפריע לי שהיא לא תלך לתנועת נוער. הכרתי הרבה בנות כאלה. הן היו בריאות בנפשן, גם אם לדעתי הפסידו הווי חברתי שלא הייתי מוותרת עליו בשום פנים ואופן. אבל מאוד מפריע לי שכל הכיתה שלה הלכה לפעילות הראשונה בעזרא, ורק הבת שלי לא. ולא רק שהיא לא הלכה לפעילות, אלא היא גם הסתירה את קיומה של הפעילות ממני, כדי שלא אנסה לשכנע אותה (או אכריח אותה) ללכת לשם. מפריע לי מאוד שהיא הוציאה את עצמה מהכלל. מפריע לי שגם לאחר שראתה שכל בנות הכיתה הלכו לפעילות ב"עזרא" היא העדיפה להשאר בשבת אחה"צ בבית ולא להצטרף לפעילות של שבת.

יש משהו מאוד נח בבדידות ובהסתגרות שהיא כופה על עצמה. כל התחככות חברתית חדשה מצידה גורמת לי כאב לב חדש. שוב המבטים, שוב הצורך להסביר, שוב ההעלבויות, שוב התהיות והשאלות, שוב הצורך שלי לתפקד כפסיכולוגית / יועצת / פותרת משברים. אני מרגישה את הלב שלי מדמם עם כל בעיה שהיא מציגה בפני,  וככל שהיא גדלה, היכולת שלי לתת מענה לבעיות שלה מצטמצמת. אני מנסה לא להגן על הכאב שלי ולא לסגור את עצמי בפניה, אבל אני מרגישה איך אני נסגרת יותר ויותר, לא מסוגלת לשאת יותר את הכאב שלה ושלי. אני רוצה להיות לה אוזן קשבת, אבל אני לא יכולה, זה כבד לי מדי. נח לי לשמור אותה בצמר גפן כל הזמן בבית, אבל אני יודעת שזה לא נכון ושזה לא בריא. לכן, אני מנסה לנתק את התחושות האישיות שלי ולנסות לעשות את "מה שנכון". רק שלא תמיד ברור לי אם זה באמת נכון. כמו חיטוט בפצע כואב שכבר החל להחלים, אני מוצאת את עצמי לפעמים שולחת אותה לשדה הקרב, מכריחה אותה להתחכך בסיטואציות חברתיות חדשות, מכריחה אותה להתקל בבעיות חדשות.

רווח לי שהיא לא רצתה להצטרף לתנועת הנוער, אבל באותה נשימה ביקשתי ממנה שתנסה, שתתן לזה סיכוי, שתלך לפעילות אחת בשבת כדי לראות אם זה כזה נורא. אני לא יודעת אם נהגתי בחוכמה.