פוטנציאל מבוזבז

יומן חופש גדול

הנפשות הפועלות:

אבא

אמא

2 סבתות

ילדה בת 7 וחצי (להלן: מס' 1)

ילד בן 5 וחצי (להלן: מס' 2)

בבחינת נוכח נסתר: ילד בן שנתיים וחצי, שטרם יצא לחופשה מהמשפחתון (להלן: מס' 3).

המטרה:

להעביר את הזמן עד ה-1 בספטמבר עם מנימום נזק נפשי לכל הנוגעים בדבר.

האמצעים:

ניצול מאסיבי של עזרת בני המשפחה ועזרה הנקנית בכסף.

ביזבוז כל חסכונות המשפחה באמצעות תשלום על שלל אטרקציות מפוקפקות, שנועדו בעיקר להשתיק את נקיפות המצפון שלנו כהורים עובדים.

הכנות מוקדמות:

1. רישום מס' 2 לקיטנה ל-3 שבועות.

2. הודעה לסבתות כי יאצלו לשמור על מס' 1 למשך 3 שבועות.

3. שיריון ביביסיטר לסוף יולי - תחילת אוגוסט.

4. הודעה לבוס על יציאה לחופשה.

5. מנוי לבריכה.

6. רישום מס' 1 ומס' 2 לחוג שחיה.

7. הדפסת מיליון דפי עבודה ודפי צביעה.

8. רכישה מאסיבית של חומרי יצירה.

9. ביטול המנוי ל"יס" ומעבר ל-"הוט" ול-2 ממירי VOD.

2-3 ביולי:

מס' 1 בילתה את יום האתמול אצל אמא שלי והלכה איתה לעיר לקנות מתנה לרגל קבלת התעודה. אני חייבת ללמד את אמא שלי להפסיק לקנות לילדים מתנות שעושות כ"כ הרבה רעש. למה היא לא מסוגלת לקנות להם סרט DVD? גם שקט וגם נותן לי שעה וחצי של פנאי.

מס' 2 היה בקיטנה בגן. קצת קשה לו עם העובדה שילדים זרים השתלטו לו על הגן. הוא עדיין לא התחיל ללכת מכות, אבל ברור לי שגם זה יגיע. הוא רוצה לקחת את ה-DVD לקיטנה היום. חינכתי אותו היטב.

היום מס' 1 תהיה אצל חמותי, מה שאומר שהיא תחזור לי עם תבונות כמו: "את מי את אוהבת יותר? את אבא או את אמא? אותי או את הסבתא השניה?"

אחה"צ חוג שחיה לשניהם.

עוד 59 יום!

נכתב על ידי nina, 3/7/2006 07:33, בקטגוריות חופש גדול, אם השנה
4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-4/7/2006 10:37

עייפות

לאחרונה התחילו לי נדודי שינה. אני שוכבת במיטה, עיפה, מודעת לחובה שלי לקום מוקדם מחר בבוקר, אבל לא מצליחה לישון. אני עוצמת את העיניים, מחבקת את הכרית, מנסה לנקות את הראש ממחשבות ולתת לשינה ליפול עלי. אני מרגישה את עצמי מתחילה לשוט לתוך השינה, אבל אז פתאום קופצת לה מחשבה טורדנית לראש שלי, והשינה בורחת ממני. כדי להמנע מהמצב הזה, אני מביאה את עצמי לעייפות גדולה, לתשישות. המטרה שלי היא להגיע למיטה באפיסת כוחות, שהגוף שלי פשוט יקרוס לתוך השינה מחוסר ברירה. מצד אחד, אני באמת נרדמת בקלות ככה. מצד שני, אני מאוד מאוד עיפה. כ"כ עיפה, שהבוקר כמעט נרדמתי על הכביש תוך כדי נהיגה.

יש לי סדר יום די עמוס. המטלות שלי מסודרות בזו אחר זו בצפיפות מתישה. שלא יוותר לי זמן מיותר בין מטלה למטלה. שלא אחשוב יותר מדי. שלא אשקע בכאב. אני חייבת להרדם מהר, כדי שלא אחשוב יותר מדי, כדי שלא ארגיש בכאב.

כשקיבלנו את האבחון הסופי שיש לילדה cp התקשרתי לאמא שלי והתחלתי לבכות לה בטלפון. היא מיד אמרה לי: "אסור לך לבכות עכשיו. תפסיקי לרחם על עצמך. את צריכה להיות חזקה בשבילה". הפסיכולוגית אח"כ אמרה לי שבמשפט הזה אמא שלי נטלה את הלגיטימציה מהכאב שלי, וגרמה לי להדחיק. הפסיכולוגית אומרת שדווקא הייתי צריכה לבכות אז בכי טוב וגדול שיוציא את הכאב החוצה, כדי שאוכל להמשיך לחיות בשלווה בלי שהוא יתגנב אלי מאחור מדי פעם (טוב, היא לא ממש התנסחה ככה. זו יותר אינטרפטציה שלי לדבריה). אני לא ממש זוכרת שבכיתי מאז. כלומר, היו לי הרבה יללות והרבה בכיות קטנות כאלה על שום דבר (רובן, אגב, היו מול פניו ההמומות של הבוס שלי. לא יודעת מה יש בבן-אדם הזה שמוציא ממני את כל היללנות והבכיינות), אבל בכי עמוק כזה, שבא מהלב שצועק את הכאב החוצה (בכי כמו זה שבכתה בשבת השכנה מלמעלה) לא היה לי.

האמת היא שאני אדם מאוד אגוצנטרי. אני כ"כ עסוקה ברחמים עצמיים ובניתוח התחושות שלי ביחס ל-CP של הבת שלי, שלא ממש הספקתי להתעניין בכאב ובמצוקה שלה. אני מודה שקשה לי לשמוע אותה מספרת על חיי היום-יום שלה. כל שאלה הכי פשוטה היא פוטנציאל לכאב: "איך את משחקת עם החברות שלך?" "הן רוצות לשחק איתי תופסת, אבל הן כל הזמן רוצות שאני אהיה התופסת, ואז הן בורחות ומתחבאות לי" אייייייי. זה כואב. אולי אחליף נושא?

אני יודעת שאני חוזרת על הטעויות של אמא שלי: אוטמת את עצמי לכאב שלה כדי לחסוך את הכאב הזה מעצמי. אני מנסה להקשיב לה. אני מנסה להכיל את הכאב שלה. אבל זה יותר מדי בשבילי. בלילה הכל חוזר.

היא יכלה להשיג אמא הרבה יותר טובה ממני. אומרים שאלוהים מתאים לכל ילד את האמא הנכונה. אני חושבת שבמקרה של הבת שלי הוא פיספס. הוא היה צריך לתת לה אמא יותר אמפאטית, יותר מבינה, יותר רגישה, יותר מכילה. אמא שתלחם בשבילה עד הסוף. לא אמא שתנסה לחיות כאילו כלום לא קרה. תמיד קוראים על אמהות שכשהן שמעו את האבחנה על הבעיה של הילד, הן מיד שינסו מותניים והקדישו את כל חייהם למלחמה בבעיה. אני לא כזאת. אני לא יכולה לצלול לכאב ולהלחם בו. אני מדחיקה, מתעלמת, מנסה לחיות כרגיל.

צר לי יקירתי שנפלת בחלקי ולא בחלקה של אמא אחרת.

בשולי הדברים, תקראו אותה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3245919,00.html היא כותבת בצורה כ"כ כנה ונטולת רגשנות מיותרת, אבל כל מילה שלה חודרת וקורעת את הלב.

נכתב על ידי nina, 31/5/2006 12:53, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, cp
51 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/6/2006 12:09

בית חולים

אין... אין כמו המיטה בבית.

אני חושבת שהבן שלי (בן 15 חודשים) סיכם זאת יפה, כאשר נכנס הביתה - לאחר יממה וחצי בבית חולים - ומיד רץ למיטה שלו והתחיל ללטף אותה.

אנחנו לא מספיק מעריכים את הדברים הקטנים. תקחו ממפונקת כמוני את היכולת לשבת על אסלת השירותים, את היכולת להסתובב בלי חזיה, בבגדים רפויים, את היכולת לבלות שעות במקלחת ואח"כ להכנס למיטה עם עיתון ושלט טלויזיה, את היכולת לפרוס איברים במיטה נוחה, עם כרית רכה, ותקבלו אישה עיפה, יבבנית, נרגנת וחדורת יאוש.

כולה יממה וחצי. אבל זה הרגיש לי כמו לפחות שבוע מחוץ לבית. בילתי בבהיה בת 3 שעות מול טלויזיה, כדי להשלים את כל החסר (ועוד לא דיברתי על חסר גלישה באינטרנט, שהתחיל עוד מלפני יום העצמאות). אני חושבת שחוויתי תסמונת פוסט בית חולימית.

בית חולים בכלל הוא המקום היחיד בישראל שעוד אפשר לפגוש בו אנשים משכבות סציו-אקונומיות שונות (המיתוס על המילואים כמקום מאחד של העם, כבר הופרך ממזמן). איפה עוד תוכלו למצוא אישה ערביה, אישה חרדית, חילונית צפונבונית, אתיופית, עולה חדשה מרוסיה ודתיה לאומית שוהות ביחד באותו חדר במין אחווה משונה שעיקרה: "העיקר שהילד יהיה בריא".

ממעמקי המעמד הבינוני-נמוך בו אני שוהה יוצא לי לראות ולהכיר אנשים בדיוק כמוני ואנשים הנמצאים במעמד טיפה גבוה משלי (בינוני-גבוה). כל הכתבות בעיתונים על ישראל הרעבה (או לחלופין על ישראל השבעה) הן כתבות שמבחינתי מתארות מציאות רחוקה ולא מוכרת. בית חולים הוא למעשה המקום היחיד בו אני יכולה לפגוש את "ישראל האחרת".

פתאום כל הקיטורים שלי על זה שאנחנו לא מצליחים לגמור את החודש, על כל ההוצאות שיש לנו, על כל הקשיים שיש לנו מתגמדים. פתאום אני מגלה שלעומת אחרים אני חיה חיים עשירים ונוצצים. בעוד שאני חילקתי עם מכונות בית החולים את שלל המטבעות הקטנים שסחבתי מהבית, ודאגתי לעצמי ל-2 ארוחות מזינות ביום (כריך עם גבינה וכריך עם טונה. יאממממ) + כוס שוקו, האתיופית מהמיטה ממול לא אכלה כלום במשך כל היומים ששהתה שם, למעט מה שהבת שלה השאירה מארוחת הצהרים וארוחת הבוקר, ולמעט ארוחת הצהרים ש"עזר מציון" חילקו ביום השני לשהותה במחלקה.

שהות בבית חולים מכניסה לפרופורציה - לא רק בגלל שהיא מרעננת את זכרוננו בקשר לסדר העדיפויות האמיתי בחיים, אלא גם בגלל שהיא מפגישה אותנו עם אנשים שביום-יום נח לנו להתעלם מהם.

אגב, לא יודעת מה בדיוק הנחה את מקימי בית החולים בו היינו מאושפזים, כאשר הם שיבצו את המחלקות שלהם במבנים השונים של בית החולים, אבל אני חושבת שזו ציניות אדירה לשים את הקומפלקס של מיון ילדים, מחלקות ילדים וטיפול נמרץ ילדים ממש צמוד למחלקה הגריאטרית. במקום אחד מתפללים שהחולה יבריא כדי שימשיך בחייו העליזים ובמקום השני מתפללים שהחולה ימות כדי שיפסיק לסבול.

לטייל עם הילד בין המחלקות זה ממש כמו לעבור במנהרת זמן מעוותת: ילדים חולים - הורים מודאגים, זקנים חולים - ילדים מודאגים.

נכתב על ידי nina, 17/5/2005 08:13, בקטגוריות מקטרת, מעדכנת, אם השנה, אנתרופולוגיה בגרוש, אסתמה
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-25/5/2005 07:20

נקמת היורמים
אתם מכירים את האגדות האלה על היורמים של הכיתה, שבמשך השנים הפכו לאנשי עסקים מאוד מצליחים? איך הם מגיעים לפגישת המחזור ומשוויצים בפני כל ה"מקובלים" בהצלחה הכלכלית שלהם? איך מלך הכיתה הגיע אליהם לראיון עבודה, והם העיפו אותו מכל המדרגות?
אני חושבת שכדאי לבדוק עד כמה המקובלות החברתית של ילד משפיעה כל חייו הבוגרים. עד כמה שריטות שנחרטו בך בילדות משפיעות על התנהגותך כבוגר.
לא חשוב לאיזה מעמד כלכלי וחברתי תגיע, תמיד תרגיש את הצורך לנקום באלה שמייצגים בעיניך את הילדים שהשפילו אותך בבית הספר. תמיד תרגיש את הצורך להוכיח שהצלחת למרות שקראו לך בבית הספר "גמד שמן וממשוקף".

קחו לדוגמא חברה גדולה שהיו"ר שלה היה בילדותו מה"מקובלים". מאלה שמכניסים מכות לכל החנאנות. בבגרותו הוא עשה קריירה מהכוחניות שלו. הוא מצליח, משגשג וממשיך לרדות בכל החנאנות. הוא לוקח לו עוזר שגם הוא היה בעבר מקובל (בשל כישוריו האתלטיים). הוא רוצה שהכוסית של המשרד או השרלילה של המשרד תהינה המזכירות שלו, לעומת זאת הוא מתעב את המזכירה המכוערת והטיפשה שהצמידו לו. יש לו חיבה יתרה לכל עובדת נאה, שבילדותה בבירור התחרתה על תואר "מלכת הכיתה".
עכשיו תשנו באותה חברה את היו"ר ותשימו במקומו יו"ר גמד שמן וממושקף שברור שמעולם לא היה מקובל. היו"ר החדש מאמץ לחיקו את המזכירה המכוערת ואת חברת הנפש שלה (שסובלת מילדות מרגשי נחיתות). מצד שני הוא מרחיק את מלכת הכיתה הכוסית, את המזכירה המשתרללת את העוזר האתלטי ואת הפקידה הנאה (שהיא גם חכמה, אינטלגנטית ובעלת האישיות מיוחדת ורב-גונית!).
היו"ר הזה הופך את המעמדות בלשכה על פיהם, ובכך למעשה מגשים את נקמת היורמים.

(ואם מצאתם את עצמכם בתוך הקטע הזה, דעו שכל קשר בין המציאות לכתוב הינו מקרי בהחלט - למעט שלל המחמאות שזרקתי לכיווני).

חגגתי יומולדת. טרלהלהלה.
היה ככה. יום רגיל כזה. פושר. לא הרגשתי שום מיוחדות.
הבעל שכח לקנות לי זר פרחים, אבל לפני כמה ימים הוא נתן לי את מתנת היומולדת שהזמנתי: יום כיף בספא מקומי.
הילדים התווכחו איזו מתנה לתת לי. בסוף הם פשטו על ארון הפרסים בבית. הוציאו 2 בובות שקניתי ב2.5 ש"ח החתיכה. הכריחו אותי לפתוח את הבובות ולשחק איתן, ואח"כ רבו מי נתן לי בובה יפה יותר.
בילתי את יום ההולדת במריבה עם הילדים, מריבה עם הבעל, מריבה עם אמא שלי ולבסוף נקיון הבית. חיי in a nut shell.

נכתב על ידי nina, 16/1/2005 07:57, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מעדכנת, אם השנה, עובדת (?)
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-1/2/2005 07:31

1/1/99
ככה זה התחיל, וככה זה נגמר.
הפסיכולוגית אליה הלכתי בעבר אמרה שהכתיבה בבלוג שיחררה אותי.

יש הורים שכשאומרים להם שהילד שלהם סובל מבעיה כלשהי, הם ישר נשברים ומתחילים לרחם על עצמם ולבכות. מצד שני יש הורים שמיד נערכים לקרב - הם נכנסים לאינטרנט שולפים את כל מה שהם מוצאים על הבעיה של הילד, ועל דרכי הפתרון, ומקדישים כל דקה פנויה מזמנם לקרב בבעיה.
בכל הנוגע אלי, הידיעה שלבת שלי יש בעיה מצאה אותי דווקא מבולבלת. לא ממש ידעתי איך להגיב. לא היו לי דמעות, למרות שידעתי שמצפים ממני לבכות. לא הרגשתי צורך לצאת לקרב, למרות שרגש האחריות האימהית אמר לי שאני צריכה לעשות זאת. העדפתי פשוט להדחיק.
היה סבבה להדחיק עד שלב מסויים, בו נרמז לי שעלי לפנות לפסיכולוג.

אני חושבת שהרגע בו הבנתי שאני בבעיה היה במסיבת יום הולדת 4 של הבת שלי. היינו בגן בהרכב מלא והגננת ביקשה שנספר קצת על הלידה של מס' 1 ואיך היא היתה בתור תינוקות. ניסיתי למצוא אנקדוטות משעשעות, אבל התמונות שרצו לי בראש היום של דם, טישטוש, גוש חום שמונח עלי, המון צינורות, אינקובטור, צרחות של תינוקת קטנה שדוקרים אותה בפעם האלף, צינור זונדה עם חלב אם שאוב, ציפצוף של מוניטורים וניתוק של חודשיים מילדה - הורות על hold. הבלק אאוט הקפאון שנפלו עלי באותה מסיבה שיכנעו אותי לפנות לפסיכולוגית. בהתחלה חשבנו שאנחנו פונים בגלל הילדה, אבל הסתבר שהילדה נורמלית לגמרי. ההורים הם אלה שקצת דפוקים.

לא שפתרתי את כל התיסבוכים האישיים שלי בפגישות עם הפסיכולוגית, אבל השיחות איתה עזרו לי להתמודד עם חלק מהשדים שכרוכים בגידול ילדה קצת שונה.
כנראה שבכל זאת עשיתי משהו נכון בגידול שלה, כי במסיבת יום ההולדת שחגגנו לה בבית ביום חמישי האחרון, גיליתי שהבת שלי כוכבת בגן. כל החברות שלה הגיעו וכירכרו סביבה, כאילו היא מלכה שכולם מחכים למוצא פיה. היה מגניב לגלות שגידלתי ילדה סנובית להפליא עם הערכה עצמית גבוהה.
אני חושבת שפיצחתי את הסוד של מקובלות חברתית: יופי, אסתטיקה וחוש הומור טוב.
אני מקווה שזה ישאר ככה גם בשנה הבאה (כיתה א'! באחס!).
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 2/1/2005 07:53, בקטגוריות אם השנה, cp
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-10/1/2005 07:16

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.