פוטנציאל מבוזבז

תמיד אישה
אהההההה... אני בהחלט אני צריכה לקבל.
פצעונים באזור ה-T, בולמוס של רעב (מי זוכר שרק לפני שבועיים התחלתי דיאטה?), בטן נפוחה (כ...ן זה רק בגלל הוסת. לעובדה שאני פרה שמנה אין שום קשר לזה), והתקפי עצבים.
זה המחזור החודשי הראשון לאחר ההריון. חיכיתי וחיכיתי, והנה הוא מגיע.
המוזר במחזור החודשי הוא שלמרות שלל הקיטורים שכל אישה תנפיק ברגע שהוא יתקוף אותה, בתכלס רובנו ממש קשורות אליו, ונכנסות ללחץ כשהוא נעלם או מתמהמה. החיים שלי בנויים במין שיגרה כזו שבה פעם בחודש (למשך שבוע) אני עסוקה בנשיות שלי, ובכל שאר החודש אני עסוקה בעיקר באחרים. כשמשהו נדפק בשיגרה הזו, מתגנבת תחושת חשש. חלקה נובע מחשש לתקלה מסויימת במערכת הפריון, וחלקה נבע סתם מהפחד שבשבירת השיגרה.
אחת הסיבות לפטירת נשים ממצות עשה שהזמן גרמן, היא העובדה שהנשים מודעות לזמן. הן אינן צריכות טקסים מיוחדים שיזכירו להן את המעגליות שבזמן (הסיבה השניה היא העובדה שהיהדות לא ממש מחשיבה נשים בכל הנוגע לטקסים שבה). בעבר זילזלתי בטענה הזו, אבל כשבגרתי הבנתי שיש בה משהו. אנחנו (אני לפחות) באמת חיות במין מעגליות כזו שגורמת למודעות חזקה מאוד לזמן.

נו, טוב... אני מתחילה להשמע כמו כל הפמניסטיות החדשות. עוד מעט אני אטען שעל הנשים להתחבר לנשיות שלהן ולטבע ולכן אסור להן להתקלח בזמן המחזור, ו/או לשים טמפונים ו/או תחבושות אלוויז.

למרות כל הליכלוכים שלי, גיסתי היא מלאך.
קודם כל היא מצליחה לסבול את גיסי במשך 9 שנים. חוצמזה הייתי היום די מגעילה לבת שלה (PMS...), והיא בכל זאת המשיכה להיות סופר נחמדה אלי.

יש לי הוכחה שאני פוטנציאל מבוזבז!
הבוס העביר לי בפקס טופס הערכת עובד שמילא לגבי, ושם כתוב שחור על גבי לבן כי "לעובדת יש פוטנציאל שאינו ממומש". האח הידד.
חוצמזה אני לא ממש עומדת בזמנים ולא מגלה מעורבות (מה לעשות, אני עומדת איתן בסרובי להחליף מעת לעת את שלל המזכירות שיש לנו בעבודה ולענות לטלפונים בזמן שהן עסוקות בלהתקשקש או בללכת לעשות קניות לשבת). למרות זאת אני עובדת ממושמעת, שמבצעת את עבודתה היטב.

המאסטר פלאן שלי קובעת כי עד גיל 35 אסיים את פרק הילודה בחיי, ובגיל 40 אתחיל לעשות קריירה. מארק מיי וורד. אם אהיה פה בעוד 9 שני אדווח על התקדמות התוכנית, ואז אולי גם אשקול לשנות את שם הבלוג.

חגים...חגים...חגים....חגים....חגים....חגים...חגים...

עקב קשים תקציביים לא התקימו בעירנו חגיגות יום העצמאות (אני מודעת לכך שאני מסתכנת כעת בחשיפת מקום מגורי, מכיוון שאנחנו כנראה העיר היחידה בארץ שלא קיימה חגיגות יום עצמאות.
אפילו זיקוקים לא היו.
היה די משעשע לראות גדודי ילדים בני 10 (פלוס-מינוס) מסתובבים עם ספריי קצף ביד ומבט אומלל בפרצוף ומחפשים על מי להשפריץ את כל הטוב הזה.

הערב הדלקנו מדורה. הראשונה שלנו כהורים. עד עכשיו הסתפקנו בלהסתובב עם הילדים במדורות של אחרים.
אפילו מס' 3 הגיע למדורה וחגג אל מול האש. (דפק בקבוק מטרנה, עשה גרעפץ וחזר לישון - הקטנים האלה יודעים איך לחגוג).
הנה מספר מסקנות לשנה הבאה:
1. מנגל!!! (היינו הפראירים היחידים בלי).
2. כסאות פלסטיק (אותו כנ"ל)
3. אולי גם שולחן.
4. מרשמלו
5. דלי עם מים.

שבועות מתקרב. אף אחד המשפחה שלי לא מת על מאכלי חלב, אבל מכיוון שאני היחידה שמכינה אותם בצורה סבירה שבועות הפך להיות הפרוייקט שלי. מתכונים לפשטידות לא יבשות ומרשימות במיוחד יתקבלו בשמחה.

ב-1/6 אני חוזרת לעבודה.
דקת דומיה לזכר חופשת הלידה שלי.
טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
מעניין מה נשאר מהתפקיד שלי. לאחר חופשת הלידה הקודמת התפקיד קוצץ בחצי. מעניין איזה מטאמורפוזה הוא יעבור הפעם.

נכתב על ידי nina, 9/5/2004 00:59, בקטגוריות עובדת (?), יום העצמאות, הריון ולידה, אם השנה
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/5/2004 21:24

מה שהצלחתי להקליד ביד אחת כשתינוק תלוי על השניה
מורשת קרב
קראתי פעם ראיון עם מישהי שטענה שסיפורי הריון ולידה הם בשביל הנשים כמו סיפורי קרבות בשביל הגברים. את השאלה "איפה שירתת?" מחליפה השאלה: "איפה ילדת?". תיאור מהלך הלידה מחליף את תיאור מהלכי קרבות. מהיום שבו נכנסתי להריון הראשון מצאתי פתאום שפה משותפת עם קבוצה נשים מאוד גדולה שהמכנה המשותף היחיד שלה הוא העובדה שהן עברו הריון ולידה. אם בעבר היכולת שלי לנהל שיחה עם אישה זרה הצטמצמה לשיחות סמול טוק בלבד, כיום אני יכולה לנהל שיחה אינטימית וארוכה עם אישה מכל דת, גזע, לאום, כאשר נושא השיחה הוא הריון / לידה / ילדים.

אז למי מבינכם שעברה הריון ולידה, ומוצאת את הנושא הזה מרתק, הנה מורשת הקרב שלי:
הגעתי לבי"ח בעקבות דימום וכאבי בטן שנחשדו כהפרדות שליה. הסתבר שאין שום היפרדות שליה, אבל יש פתיחה של 4 ס"מ בלי צירים. מכיוון שעברתי כבר את תאריך הלידה המשוער, הרופאה החליטה שאין טעם לשחרר אותי הביתה, אלא כדאי לנסות לעודד את הצירים. לאלה מבינכם שלא עברו לידה, הכוונה אינה לשליחת קבוצת מעודדות שתצרח אל מול הרחם שלי "gooooo צירים", אלא לשלל פעולות פולשניות וכואבות במיוחד. הראשונה שבהן נקראת "סטריפינג" במהלכה הרופא/ה דוחף את ידו לעומק הנרתיק עד שרק המרפק שלו נשאר בחוץ, ואז הוא תופס את הרחם ומסובב אותה לכל כיוון עד שנדמה לך שהוא מנסה לדחוף את התינוק החוצה דרך הגרון.
אם השלב הזה לא עודד את הצירים לבוא, נותנים דרך הוריד חומר שגורם לצירים לא טבעיים (וכואבים במיוחד) ואח"כ פוקעים את מי השפיר.
לאחר שעברתי את כל השלבים האלה, התחילו לי סוף סוף אחו'שילינג של צירים. בשלב הזה כל האומץ שאפף אותי בתחילת התהליך אבד, וההתנגדות הרפה שלי לאפידורל נעלמה. תפסתי בדש ביגדה של המיילדת בחוזקה וצרחתי (תוך כדי בכי) "תביאי את המרדים עכשיו!!!". למזלי המרדים היה באזור, והוא הגיע במהירות. יכולתי להשבע שכשהוא נכנס לחדר, מקהלת מלאכים שרה ברקע: "הללויה".
לאחר שהאפידורל התחיל להשפיע (בשלב הזה של הסיפור כמעט כל אישה עוצרת אותי, ושואלת: "נכון שהיה צריך לתת לאיש שהמציא את האפידורל פרס נובל?") התחלתי לדחוף את התינוק החוצה. תוך כמה דקות ספורות ובערך 15 דחיפות חזקות, החזקתי ביד שלי 3300 גרם של אושר.

דברים ששמרתי בבטן
בניגוד לכמה סופרות נשיות, אני ממש לא מתלהבת מאחוות הנשים שאמורה להרקם במהלך האישפוז שלאחר הלידה. עם כל הכבוד, אני עייפה, כואבת ומאלת הורמונים. הדבר האחרון שאני צריכה זה שמישהי עם יותר הורמונים משלי תטחן לי בשכל.
לא מעניין אותי סיפור החיים של אף אחת, אני רק רוצה שיהיו לה מה שפחות מבקרים כדי שאוכל לישון כמה שיותר.
איתרע מזלי ובלילה הראשון שכבה לידי אחד שזו הלידה הראשונה שלה, והבעל שלה היה מאוד נרגש, והתעקש לשכב לידה כל הלילה, ללטף אותה וללחוש דברי כיבושין באוזנה. במהלך הלילה קיטרה לו היולדת כמה קשה לה להרדם, ואני רציתי לצרוח: "אם הנודניק שהתחתנת איתו יפסיק למזמז אותך וללחשש אולי כולנו נצליח לישון", אבל במקום זה ירדתי לעשות פיפי (מבצע!), וקיטרתי לאחות שעזרה לי לרדת מהמיטה על הנוכחות של הבעל.
בלילה השני שכבה לידי אחת שילדה בן לאחר 3 בנות, וכל הזמן היתה עסוקה בלארגן באמצעות הטלפון הסלולרי את ברית העשור.
ביום השלישי שכבה לידי אחת שזו לידתה הראשונה, וכל המשפחה המורחבת הגיעה לבקר אותה. 20 איש עברו בחדר שלנו, כך שלא היה סיכוי שאצליח לישון.

צהוב עולה
מהיום השני לחייו של בני, התלוננתי שהילד צהוב. אמרו לי: "שטויות". דקה לפני השיחרור (שנעשה ביום שישי) הודיעו לי שהילד צהוב, ואני צריכה להגיע במוצ"ש לביקורת.
הגעתי במוצ"ש לביקורת. הילד הצהיב עוד יותר. ביקשו שאבוא ביום א' לביקורת.
ביום א' הילד היה פחות צהוב, ונקבעה לנו ביקורת ליום ג'.
בינתיים הלכתי לרופא הילדים סתם להגיד שלום, והוא מצא איזו בעיה בקצב הלב, והריץ אותי למיון ילדים. לאחר שלל בדיקות וביקורת החליטו שהכל בסדר עם הילד, ורק ביום ג' אחה"צ קיבלנו ok סופי לברית (שהיתה אמורה להערך למחרת).

הנקניקיה
זו אני! כל ההריון נשבעתי שהברית הזו תערך בחיק המשפחה המצומצמת כאשר המוהל יהיה רופא שירדים את המקום.
בסוף שוכנעתי לעשות ברית באולם עם המון אורחים שאין לי מושג ירוק מיהם. והומה המרדים הוחלף במוהל סטנדרטי עם ר' לפני השם ולא ד"ר.
הגיסים והחמות היו מאושרים. הם החליטו שהברית של הבן האמצעי שלנו (אני חייבת למצוא להם כינויים, כי העסק מתחיל להסתבך) לא היתה כשרה, מכיוון שהיא בוצעה בהרדמה והילד לא בכה. טוב, קנה המידה שלהם לברית כשרה לא ממש מקובל עלי. לילד מס' 2 שלהם הם הזמינו מוהל שבשעות הפנאי עובד כשוחט. המוהל כנראה התבלבל בין התינוק לעוף, והילד צרח בטירוף במשך למעלה מחצי שעה. כשהמוהל סוף-סוף הפסיק להתעסק עם התינוק, האב לקח את התינוק האומלל לסיבוב ריקודים ברחבי בית המדרש בו נערכה הברית.
אז את מס' 2 שלי מל ד"ר צ'צקס, אבל מכיוון שהוא לא היה זמין, בחרנו עבור מס' 3 מוהל שאינו מרדים. למזלנו המוהל שבחרנו היה זריז, ומרח על האזור מיד לאחר הברית נוזל שמרדים את המקום ומשכך כאב. הילד כמעט ולא בכה, והחמות חשדה שמודבר בקונספירציה, ושגם הפעם הברית היתה בהרדמה.
אני מודה שמאוד קשה לי עם הטקס של הברית. אני מכירה בחשיבות הכנסת בני לתוך העם היהודי. אני מכירה גם בחשיבות ההיסטורית שיש בכך שאני מבצעת טקס בן אלפי שנים, אבל בתפיסה המערבית שלי קשה לי לחשוב שאני מבצעת בילד בן 8 ימים פעולה כירורגית, כשמסביב מיליוני חיידקים ועשרות מבוגרים שכל מה שמעניין אותם זה לשמוע את השם של התינוק ולדפוק ארוחה.

בכל מקרה הברית עברה בשלום, האזור החלים כראוי, ונראה נפלא.

המשך יבוא...
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 21/3/2004 14:43, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דיטי ב-26/3/2004 22:33

having it all
יש אנשים שחושבים שאפשר להשיג את הכל - להיות אמא מושלמת, רעיה מושלמת, עקרת בית מושלמת, מאהבת מושלמת והעובדת המצטיינת של החודש. אני כבר ממזמן השלמתי עם העובדה שאין לי שום אפשרות בעולם להצטיין בכל הטייטלים שאני נושאת על גבי. מישהי בפורום האהוב עלי הגדירה את זה כחיים בינוניים (או כפי שהיא ניסחה זאת: "נגזר עלי לחיות חיים בינוניים").
לא יודעת, אני לא מוצאת שום רע בבינוניות. הכשלון בזוי בעיני והמצויינות נראית לי משהו שלא ניתן להשגה (למרבית בני האנוש), לכן כדי להמינע משלל תסביכי אישיות, הבינוניות כדרך חיים מתאימה לי. השלמתי עם זה שלעולם לא אצליח להיות זמינה עבור הילדים שלי במשך 24 שעות ביממה. השלמתי עם זה שהבוס לעולם לא יסתכל עלי בעיניים מעריצות ויאמר: "נינה, בלעדיך המשרד לא היה מתפקד". השלמתי עם זה שהבית שלי לרוב נראה כמו לאחר מהפכה מזרח-אירופאית קטנה. השלמתי גם עם העובדה שלאחר הסקס הבעל לא מניף לי שלט שרשום עליו ציון 10. רוב הזמן אני ממש בסדר עם הבינוניות שלי. אבל לפעמים מתפלקים להם רגשות אשמה.
חכמים ממני כבר כתבו שהפאק של המהפכה הפמינסטית הוא שבמקום לשחרר את האישה, היא הוסיפה על המטלות המסורתיות שלה גם את מטלת הפרנסה. מעניין יהיה לבדוק אם המהפכה הפמניסטית הולידה גם את רגשות האשמה הטבועים באמהות או שזה באמת משהו שקיים מאז ומעולם. בכל מקרה אני לא מכירה אמא מודרנית אחת שמסתובבת בעולם נטולת רגשות אשמה (אולי חוץ מהאמהות האלה ששיכות לסוג הטיפוס המעצבן שבטוח שכל דבר שהוא עושה זה הכי נכון והכי משולם).

בכל אופן, שבת בבוקר. יום יפה. אמא מכניסה את עצמה לשמלה ומתחילה להבין מהיכן נלקח הביטוי "ספינת אם". אבא חוזר מבית הכנסת ורץ אחרי 2 דרדקים בכל רחבי הבית בנסיון נואש להלביש אותם. לאחר ½ שעה של טירוף יוצאת המשפחה המותשת מהבית אל השמש שבחוץ. הולכים לסבא-סבתא בעלי החצר הפרטית והדשא.
בבית של סבא-סבתא יושבים על הגרנולית בחוץ ומתחילים לאכול ארוחת בוקר. הדרדס הקטן מחליט שלעמוד על הכסא ולהשען על המשענת זה רעיון חכם. לפני שמישהו מספיק להגיד לו שזה רעיון מטופש לחלוטין, הדרדס מאבד שיווי משקל ועף על הגרנולית. הסנטר נפתח. 4 מבוגרים מתרוצצים לכל עבר בנסיון לעצור את הדם. בסוף הדרדס נח בחיקה של ספינת האם. מוצץ תקוע בפיו, חיתול מבד עם קוביות קרח על הסנטר. ספינת האם מעיזה ומציצה בפצע. אווץ', חתך עמוק. צריך ללכת למוקד הרפואי לתפור.
עכשיו נשאלת השאלה מה לעשות. האינסטינקט שלי אומר שאני צריכה ללכת איתו למוקד הרפואי, אבל אני כבדה, איטית, ענקית כמו הר וסובלת מכאבים (אל תשאלו, העובר לוחץ על כמה איברים אסטרטגים). ההגיון אומר שאבא ילך איתו למוקד הרפואי, אבל אבא לא יודע להדחף בתור, לא יודע לשאול את הרופא את כל השאלות הנדרשות והוא גם לא האמא של הילד.
בסוף ההגיון ניצח, אבל אני נשארתי בבית מלאת רגשות אשם. העובדה שמהמוקד הרפואי שלחו את הילד למיון בבי"ח לא הקלה את רגשות האשם. ברור לי שעשיתי את הבחירה ההגיונית ביותר (מה גם שהזמן שהיה לוקח לי להגיע ברגל למוקד הרפואי ואח"כ לבית החולים הוא כפול אם לא משולש מזה שלקח לבעלי), אבל העובדה שלא הייתי שם עבור הבן שלי כשהוא הוא היה בבי"ח מציקה לי.

זהו! עכשיו זה רשמי! הבלוגים הוא הטרנד הכי מאוס בארץ. ואני שתמיד תפסתי מעצמי מיוחדת לוקחת בזה חלק. שוק! שקלתי לסגור את הבלוג לאות מחאה, אבל אני מכורה מדי. וחוצמזה אני הייתי פה קודם.
וי-נט גילו את הבלוגים. זה התחיל עם מדור היומנאים (שמילים רבות הושחתו עליו לריק) וממשיך עם
פרוייקט הבלוגרים המובילים בארץ, כאשר יש גם בונוס בדמות פורום. העובדה שמנהלת הקהילות בוי-נט (וככל הנראה מנהלת פורום הבלוגים) מתחזקת בלוג משל עצמה באתר "רשימות" גורמת הן לפרוייקט והן לפורום (לפחות לפי שלושת הימים הראשונים שלו) להראות כמו שלוחה של רשימות. לא שיש בזה משהו רע, אני פשוט לא התחברתי (לפחות לא לפרוייקט. לגבי הפורום, ימים יגידו). לאחת שהוציאה במבחן ה- IQ של המדינה תוצאה כמעט זהה לזו שהוציאה קבוצת הדוגמניות, הטקסטים של מרבית הכותבים ברשימות נראים כבדים מדי וקצת פלצניים. אין בדברים אלה כדי להוות ביקורת על האתר המופלא והקסום "רשימות", אלא דעה אישית של אישה הרה הסובלת מכאבים, וככל הנראה גם מ- IQ נמוך ביותר.

נכתב על ידי nina, 4/1/2004 09:03, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, חלק מהבלוגספירה
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-12/1/2004 12:41

אושר, קיטורים וסיכומי סוף שנה

יש אנשים שחושבים שאושר זה מצב קבוע ששוטף אותך באחת, ונשאר לתמיד. בתכלס, אושר זה קבוצה של רגעים קטנים. לדוגמא, יום שישי בערב, כשהחנוכיות של הילדים דולקות בשלל נרות על השולחן במטבח, האוכל על הפלטה מפיץ ריח נעים, אני חנוטה בתוך פיג'מה נעימה לאללה, הבית נקי ומסודר והילדים יושבים על הריצפה ומשחקים בסביבונים.

אם כבר דיברנו על אושר, אז הנה האנטי-תזה.
בגילגולי הקודם הייתי מרבה לקטר על האנשים שאני עובדת איתם. האנשים לא השתפרו מאז. אני פשוט התרגלתי אליהם. למרות זאת הם מדי פעם מצליחים להפתיע אותי מחדש:
* רפרנטית המיחשוב שאין לה הרבה חיים מחוץ לעבודה ושמקבלת תשלום עבור שעות נוספות, שזרקה עלי פרוייקט שאמור להיות בטיפולה רק בגלל שאין לה כח לסוע מדי פעם לחיפה (העובדה שבמועד בו יסתיים הפרוייקט אני אהיה בחופשת לידה, העובדה שאני לא מקבלת תשלום עבור שעות נוספות והעובדה שלי יש חיים לאחר השעה 16:00 לא ממש מזיזות לה).
* מזכירת היו"ר שסרבה לחזור מחופשה בת 3 שבועות, הודחה מתפקידה, החרימה את זו שמונתה במקומה, קיבלה את ההצעה הנדיבה לפרישה מוקדמת, יצאה לחופשת טרום פרישה ומאז לא שבה כדי להפרד.
* המזכירה החדשה של היו"ר, שהתלוננה על היחס הקר שהיא מקבלת מהמזכירה הקודמת של היו"ר, דבר שלא מנע ממני לתת לי יחס דומה רק בגלל שהבוס הלביש עלי פרוייקט שלדעתה היה אמור להיות בטיפולה (וזאת למרות שכל היום אני שומעת אותה מקטרת על כך שהיא טובעת בעבודה).
* אותה מזכירת יו"ר ששמעה אותי תוהה על כך שהבוס לא ענה ביום א' אחה"צ לטלפון, והציגה פוקר פייס כאשר העלתי אפשרויות משעשעות למה זה קרה, כשהיא בעצם מסתירה את העובדה שהבוס עבר באותן דקות ניתוח, שכל המשרד ידע עליו, אבל הסתיר זאת ממני כאילו מדובר במידע צבאי סופר מסווג.

לפעמים אני תוהה מאיפה הקריצו את כל היצורים האלה, ואיך הכניסו את כולם למשרד אחד. לפעמים אני תוהה כמה טיפש יכול להיות אדם מבלי שיכאב לו. ולפעמים אני סתם מחכה שחופשת הלידה תגיע כבר.

לפני שנה ורבע נתקפתי בהתקף טירוף, מחקתי את כל הבלוג ופתחתי חדש.
לפני שנה החלטתי לחזור.
לפני 5 שנים הבת הבכורה שלי נולדה.

עד כאן סיכומי סוף השנה שלי. לא מתכוונת לחגוג הלילה. לא משהו עקרוני. סתם אין לי זמן וכח. חוצמזה יש איזו התרפסות יהודית מביכה בשלל חגיגות ה"סילבסטר" האלה. מין: "תראו, אנחנו יהודים מודרנים. אנחנו חלק מהעולם הנאור. אנחנו יודעים לשתות שמפניה ולדפוק נשיקות בדיוק כשהשעון מכה חצות". יאללה סבבה. תהנו. ותזהרו לא להתפוצץ או לחטוף איזה לייזר בעין.

עדכון סיכומי סופשנה (גם ככה נראה לי ששיעממתי את התחת של כולם עם הפוסט הזה, אז נעמיס עוד פריט מידע משעמם על קוראי האומללים):
הרגע קיבלתי מכתב מרגש מלשכת עורכי הדין. לאחר 4 שנות גסיסה קריירת עריכת הדין שלי הלכה בשעטו"מ לעולמה - חברותי בלשכה הושעתה.
מעכשיו אני לא צריכה להתלבט האם לרשום ברובריקת המקצוע עו"ד או פקידה. מעתה אני יכולה לרשום בלב שלם ובנפש חפצה: פקידה.
מהיום אני באופן רשמי ומוחלט פוטנציאל מבוזבז.

נכתב על ידי nina, 31/12/2003 09:15, בקטגוריות מקטרת, עובדת (?), אם השנה, אנתרופולוגיה בגרוש
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דיטי ב-6/1/2004 16:12

אבל הגננת, מה אני אעשה אם אין לי אמא?
לא יודעת איך זה עובד במערכת החינוך החילונית, אבל מערכת החינוך הדתית לא מכירה במושג "משפחה חדשה". מבחינת מערכת החינוך הדתית משפחה היא מסגרת שבה אבא ואמא נשואים זה לזה (באושר), האב הוא המפרנס העיקרי והאמא לרוב עקרת בית או מקסימום עובדת בחצי משרה. רצוי שברקע יהיו גם לפחות 2 אחים/אחיות. כל מבנה משפחתי ששונה מהמבנה הזה נחשב לחריג.
החינוך למבנה הזה מתחיל מהשלבים הנמוכים ביותר במערכת החינוך, אבל בולט בעיקר באירועים השונים שמערכת החינוך מארגנת.
אפשר אולי להבליג על שלל תמונות ה"אמא מבשלת" "אבא הולך לעבודה" שמעטרות את קירות הגן, ספרי הלימוד והקריאה. אפשר אולי להבליג על העובדה שבקבלות השבת בגן "אבא של שבת" מביא יין ומנהל את הטקס ו"אמא של שבת" נדרשת להביא עוגה ולהביט על אבא בעיניים מעריצות. אפשר אולי להבליג על כך שהבנות אינן מתפקדות כחזניות בתפילת הבוקר, אלא מקסימום כקולות רקע למקהלת הבנים (וכנראה שגם על זה אני צריכה להודות, הרי בריל לייפ קולן של הנשים בכלל לא נשמע בית הכנסת). אבל קצת קשה לי להבליג על מקומה המרכזי של האמא במסיבות הגן.
האמת היא שהטרוניה שלי באה ממקום מאוד אגואיסטי. אני לא מתה על מסיבות בגן. אני לא ממש משתייכת לזן האמהות שכל ויץ של הילד שלהן מכניס אותן לויבראציות. הילדים שלי מקסימים, יפים, חמודים וחכמים. אני יודעת את זה. אני בטוחה בזה ב- 100%. אין לי צורך לרוץ ולספר את זה לכולם או להוכיח זאת כל פעם מחדש. הצורך לדחוס את עצמי לכיסא שהישבן שלי גדול ממנו, והצורך לקום ולרקוד אל מול למעלה מ- 30 אנשים זרים ולמעלה מ- 30 דרדקים זבי חוטם, גורם לי אי-נוחות רבה.
המסיבה האידיאלית מבחינתי היא: הילדים שלי רוקדים ושרים ואני עומדת בצד ומצלמת. מקסימום שאבא שלהם ירקוד איתם. המסיבה האידיאלית מבחינת הגננת היא: בלי אחים! אבא יכול לבוא, אבל שיעמוד בצד (או בחוץ) ויצלם. במקרים נדירים האבא נדרש כדי לברך על הנרות / העוגה / הילדים. האמא יושבת מאחורי הילד - מגישה לו את האביזרים הנדרשים למסיבה, משכנעת אותו לקום ולרקוד, ומדי פעם מבצעת אקרובטיקה מרשימה של מעבר מעל כסאות הגן אל מרכז הרחבה (נשמע קל? נסו לעשות את זה כשמשקולת של לפחות 5 קילו תקועה לכם במרכז הבטן ומערערת את שיווי המשקל), אחיזה בידי הפעוט וביצוע ריקוד מרשים (רצוי עם נרות).
ילד ש(לא עלינו) אין לו אמא או ילד שאמא שלו לא יכלה להגיע למסיבה מסיבות שונות ומשונות (לדוגמא, נאלצה להשאר בבית כדי לשמור על האחים שאסור היה להביא אותם למסיבה) ממש אומלל במסיבות האלה. הגננת אומרת: "כל הילדים מחזיקים את הידים של אמא ורוקדים איתה ביחד", והילד פורץ בבכי.
השנה נאלצתי לרקוד על 2 חתונות - 2 מסיבות חנוכה באותו יום. נאלצתי לעזוב את המסיבה של הבן באמצע, כשאני משאירה מאחורי את האבא, הסבתא המעריצה ומצלמת הוידאו, ורצתי במהירות למסיבה של הבת כשאני מלווה בהמון מרץ, בטן שמנה ומצלמת סטילס. האבא ומצלמת הוידאו היו אמורים להצטרף בשלב מאוחר יותר (אחחחח... הלוגיסטיקה הנדרשת כאשר יש יותר מילד אחד...). מסתבר שבסוף המסיבה אצל הבן כל ילד היה צריך לרוץ, לחפש את אמא ולתת לה חיבוק. כל הילדים רצו לאמא, ומי נשאר לעמוד באמצע הרחבה בוכה ואומלל? כמובן, הבן שלי! הוא לא מצא את אמא, וסירב להסתפק באבא או סבתא. בעלי חשב שזה מאוד חמוד, וצילם עבורי את הרגעים המרגשים בוידאו. אני דווקא חשבתי שזה קורע לב, וכמובן נמלאתי ברגשות אשם. אבל זה מין מצב של no win - הרי מה יכולתי לעשות? לוותר על המסיבה של הבת?
ההורות שמה אותנו לא אחת במצב בו עלינו לבחור בין 2 אלטרנטיבות - האחת רעה והשניה גרועה הרבה יותר.
בסופו של דבר הילד לא גילה סימני טראומה (בערב הוא השתולל על המיטה שלו בשמחה, ונהנה לראות את עצמו בוכה בוידאו), אבל אני נשארת תוהה: למה הגננת במקום לומר: "כולם לרוץ לאמא" לא יכלה פשוט לומר: "כולם לרוץ לאמא או אבא".

[הערת אגב לסיום: שמתי לב שהתחלתי את הפוסט עם ניחוח פמניסטי וסיימתי בניחוח אימהי מתמרח. כנראה שאני לא ממש טיפוס בעל אידאולוגיה מוצקה ולוחמנית, אלא סתם אחת שרואה את כל העולם מנקודת מבט צרה ואישית].

קיטור לסיום: בת"א יש זיהום אוויר זוועתי. כבר כמה ימים אני יושבת במשרד ונאבקת על כל נשימת אוויר. איך שאני מגיעה הביתה (לפרברים הרחוקים) התעוקה יורדת מהחזה והנשימה הופכת לקלה ופשוטה. מזג האוויר בימים האחרונים רק מרע את המצב. אני מוצאת את עצמי נושאת עיניים לשמים ומחפשת ענני גשם, מציירת סביבי מעגל ומתפללת כמו חוני המעגל לכמה טיפות שיורידו את האבק הזה למטה.
אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה לו הייתי צריכה לסחוב את שלושת החודשים האחרונים של ההריון בקיץ. בע!

נכתב על ידי nina, 18/12/2003 09:28, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, מקטרת
36 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-1/1/2004 17:20

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.