פוטנציאל מבוזבז

נינה תומכת באיכות הסביבה
מאז שביטני גדלה, די התנתקתי מכל מה שקורה ממותני ומטה. אתמול ישבתי בישיבה משועממת במיוחד, וכנראה שנחתתי בתנוחה מאוד מוצלחת בכיסא, מכיוון שלפתע פתאום הצלחתי להניף את רגלי אל-על ולהנחית אותה על ברכי בתנוחה מאוד לא מנומסת ולא חיננית הידועה בכינוי: "שילוב רגליים גברי" (להבדיל משילוב הרגלים הנשי העדין יותר שנעשה ברגלים סגורות ולכן גורם לעצירת הדם ברגל).
בעודי נהנית לי מהתנוחה הכה לא הולמת את מצבי ואת זהותי המינית גילתי כי מבין שולי המכנסיים מבצבצות להן רגלים שעירות לאללה! חישובים קצרים ומבוהלים הראו כי אכן רגלי לא ראתה סכין מקרוב במשך כמעט 3 שבועות. אז נכון שחצאיות ובגדי-ים עפו זה מכבר מארון בגדי, אבל לכזה מצב הזנחה חמור לא הגעתי מאז ההריון הקודם.
מכיוון שביום ה' אני עתידה להיפגש עם רופא הנשים שלי, והוא עתיד לבדוק את מצב צוואר הרחם שלי, הגעתי למסקנה שאני חייבת לנכש את העשבים שגדלו לי על הרגל (אני עוד זוכרת את תחושת הבושה שתקפה אותי כשנאלצתי לחשוף את רגלי בסקירת המערכות לאחר שהרופא החליט להוסיף גם אולטרסאונד וגינלי ולא להסתפק רק באולטרסאונד חיצוני).
בכל מקרה מבצע "ניכוש עשבים" יצא לדרך. קודם כל נכנסתי לאמבטיה. (נשמע טריוויאלי, אבל זו משימה די קשה). חמושה בסכין גילוח ביד ימין וסבון ביד שמאל ניסיתי להרים את אחת מרגלי על מעקה האמבטיה. לאחר 3 נסיונות סרק הצלחתי להרים את הרגל. עכשיו כל מה שנשאר לי זה לנסות להתכופף לכיוון הרגל. הנסיון הראשון הראה שהיד שלי מגיעה רק עד הברך, ולכן נאלצתי לצמצם מרחקים. לאחר כרבע שעה של התנשפויות, בטן מכווצצת, גב שבור, שלל קיטורים והתכווצות שרירים המשימה הוכתרה בצלחה. יש לי כעת רגלי חרסינה.

ואם כבר דיברנו על הדרך הנאותה להתכונן לביקור אצל רופא הנשים, נזכרתי בבדיחה שקיבלתי לפני ה-מ-ו-ן זמן במייל:
"זה היה אחד מהימים האלה ששום דבר לא הולך בהם כשורה. הבוס עיכב אותי בדיוק לפני שיצאתי מהעבודה, אח"כ האוטו עשה בעיות בהתנעה ואח"כ נתקעתי בפקק. הגעתי הביתה מאוד מאוחר, ותוך פחות מחצי שעה הייתי צריכה לצאת לבדיקה אצל רופא הנשים. לא הסכמתי לוותר על שטיפת פלג הגוף התחתון שלי, ולכן נכנסתי בזריזות לאמבטיה. רק כשסיימתי גילתי ששכחתי לקחת מגבת. על הרצפה היתה מונחת המגבת שבה התנגבה הבת שלי באמצע הלילה כשחזרה ממסיבה. בלית ברירה השתמשתי במגבת, וציינתי לעצמי להעיר לה על הרגלי הסדר והנקיון שלה.
בדרך נס הגעתי בזמן לרופא. כשהוא בא לבדוק אותי (בעודי שוכבת על כסא הבדיקה) הוא ציין בחיוך: "או, אני רואה שהשקענו היום קצת יותר". לא היה לי מושג למה הוא התכוון, עד הרגע בו הגעתי הביתה, נכנסתי לסדר את האמבטיה וגילתי שהמגבת שזרקה בתי על הרצפה היתה מלאה בנצנצים שכיסו את גופה במסיבה"

ואחרון חביב לסיום (וממש לא קשור לאמור לעיל):
לאחרונה החלטתי לעשות בונדינג עם הזהות הדתית שלי, והתחלתי לגלוש בפורומים בעלי אופי דתי, ובעיקר בפורום מכנסיים - אלטרנטיבה חברתית דתית. חשבתי שמדובר בפורום המכיל אנשים בעלי מחשבה פתוחה, אנשים שלא תקועים בפאזה החרד"לית שתקפה בשנים האחרונות את הציבור הדתי לאומי, אנשים שמתנגדים להלבשת קודים חרדיים על החברה הדתית-לאומית, אבל התבדתי. הפורום מלא בפלצנים שעסוקים כל היום בפילפולי הלכה שעיקרם: האם לנשים מותר ללבוש מכנסים או לא. המעניין הוא שכל המתפלפלים והדנים הם רק גברים. קולן של הנשים כמעט ולא נשמע בוויכוח ההילכתי המשמים הזה.
די מזכיר את פורום "ברית מילה - בעד ונגד" של "תפוז" (המכיל ערימת אנשים המתנגדים לברית, ומפמפמים את עצמם כל היום באמצעות טפיחות הדדיות על השכם ושלל מאמרים מטעם). ראו הוזהרתם.

נכתב על ידי nina, 11/11/2003 09:52, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, חדשות המגזר, הריון ולידה, גולשת באינטרנט, הגיע במייל
29 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של גושפנקא ב-17/11/2003 13:25

מה קרה? קצת קשה, אז מקטרים?

בשבת התפרסמה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות כתבה על רביד משה שבגיל 5 קיבלה זריקת הרדמה אצל רופא שיניים, שבעקבותיה נותרה מוגבלת עם הפרעות נוירולוגיות (פרטי המקרה כאן לא הצלחתי למצוא קישור לכתבה עצמה).
הכתבה מתארת איך ההורים של רביד (שהיום היא כבר בחורה מבוגרת לאחר שירות צבאי) נאבקו לאורך כל הדרך לגדל את הילדה כילדה רגילה במסגרת רגילה, ולא כילדה נכה בחינוך מיוחד. מצד שני רביד מתארת את הקשיים החברתיים שהיו לה במסגרת הרגילה. את חוסר הרצון של החברה ה"רגילה" (וסליחה על שימוש במילים שאינן PC בפוסט זה. אין לי סבלנות לזה) לקבל אליה ילדה נכה. היא תארה איך היא היתה הולכת וצולעת ברחובות צדדים, כדי לא להתקל באנשים והלב שלי נשבר.
לבת שלי יש נכות קלה, ואנחנו נאבקים על שילובה במסגרת רגילה. היא לא בילתה יום אחד מחייה במסגרת של ילדים נכים. חברה של ילדים נכים ממש לא מוכרת לה. רוב האנשים רואים בזה יתרון עצום - איזה יופי הילדה משתלבת בחברה רגילה. כך היא תוכל כבוגרת להיות חלק מהחברה. אני, האמת, רואה בזה המון חסרונות. הבת שלי, במקום ראש לשועלים היא זנב לאריות. בראית העולם הקטנה שלה היא הילדה היחידה בעולם עם פגם פיזי. היא לא מכירה עוד ילדים שצולעים, שיש להם סדים, שלא מצליחים לרוץ, לקפוץ, לטפס. רק היא. כל מי שסביבה מושלם פיזית. רק היא לא. מה זה בדיוק אמור לעשות לבטחון העצמי שלה?
יש משהו מרגיע במסגרת של חינוך מיוחד. את מכניסה את הבת שלך למסגרת שבה כולם דפוקים כמוה. המסגרת מתאימה את עצמה לילד. היא צריכה מתיחות? יש מישהו במסגרת שדואג לזה. היא צריכה כסא מיוחד, המסגרת דואגת לזה. היא צריכה הסעה, המסגרת דואגת לזה. את רושמת את הילדה בתחילה השנה, ושקטה כל השנה. אני כל השנה צריכה לרוץ אחרי הזכויות שלנו, ואחרי הנוחות של הבת שלי. יוצאים לטיול? אני צריכה להזכיר לגננת להיות צמודה לילדה כי היא מתקשה לעלות ולרדת באוטובוס. רוקדים במסיבת סוף השנה? אני צריכה לעמוד בצד ולוודא שאף אחד לא דוחף בטעות את הבת שלי, כדי שהיא לא תפול. אני צריכה לבדוק בתחילת כל שנה את הציוד כדי לוודא שהוא מתאים לבת שלי. אני צריכה לשבור את הראש אם הילדה צריכה סייעת או לא. אני צריכה לשבור את הראש אם הילדה תוכל ללכת ברגל 10 דקות, או שהיא צריכה הסעה.

האמת היא שהדאגה העיקרית שלי היתה ההשתלבות החברתית של הבת שלי. תבינו, הבת שלי יפיפיה. אולי יום אחד כשאתגבר על היכולות הטכניות האומללות שאני מגלה ברשת, אני אצרף תמונה שלה. יש לה שיער ברבי צהוב ועיני תכלת. היא מאוד aimable. אבל היא גם צולעת עם סדים.
מלמדים אותנו שילדים אכזרים. והחשש שמלווה אותי מהיום בו נודע לי על הנכות שלה הוא מסיטואציה בה חבורת ילדים עומדת וצוחקת על הילדה, והיא עומדת בוכיה. משיחות שערכתי באינטרנט עם בני נוער נכים ששולבו בחברה רגילה, דווקא יצאתי מעודדת. רובם ככולם סיפרו על השתלבות תקינה, מבלי הצקות, התעללויות ושאר מרעין בישין. גם מהמעט שראיתי אצל הבת שלי עושה רושם שהיא יודעת להשתלב יפה.
ואז באה הכתבה בשבת וקרעה לי את הלב. ניפצה לי את כל אשלית ה"יהיה בסדר" שבניתי לעצמי.

לפעמים אני מסתכלת עליה כשהיא צוחקת ומשתוללת עם אחיה או עם הבני-דודים בחצר, ותוהה מה היה יוצא ממנה לו היא היתה נולדת בזמן. כל העולם היה יכול להיות פתוח בפני הילדה הזו. היא היתה יכולה לגעת בשמים מבלי להתאמץ בכלל.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 6/7/2003 14:59, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, cp
26 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אלעד ב-18/1/2007 11:26

מי לעזאזל מסתובב בחוץ בשבת בצהרים בחום הזה?

כבר ציינתי בעבר (באחד מגילגולי) כי כל אחת רוצה לפגוש את האקס המיתולוגי שלה כשהיא נראית כמו כּוּסית עולם, ואוחזת במקצוע נחשק כגון דוגמנית על (או לחלופין מדענית טילים המחזיקה את סודות האטום של מדינת ישראל בשתי ידיה המטופחות להפליא). אף אחת לא רוצה לפגוש את האקס המיתולוגי שלה בצהרי שבת, כשהיא גוררת כמו אחת ההומלסים ברחוב עגלת ילדים עתיקה בת 4 שבתוכה במקום סמרטוטים יושב ילד בלונדיני מסמורטט, עייף, מזיע עם פרצוף עצבני במיוחד. אף אחת לא רוצה לפגוש את האקס המיתולוגי שלה כשהיא לובשת שמלת הריון (מבלי להיות בהריון), שנגררה מירכתי הארון מתוך הנחה ש"מי לעזאזל מסתובב בחוץ בשבת בצהרים בחום הזה". וול בייבי האקס המיתולוגי שלך מסתובב בדיוק בשעה הזו, והוא מלווה באישתו הכוּסית, שאמנם נראית כמו תעתיק שלך, אבל תעתיק מוצלח בהרבה מהמקור.
לאחר 9 שנות ניתוק, המילים "שבת שלום" מעולם לא היו טעונות יותר:
- "שבת שלום" (מצטערת ששברתי את ליבך כשנפרדתי ממך בתירוצים קלושים ועלובים. דווקא היתי מעוניינת בהפסקת אש קלה, יש לנו המון catching up to do).
- "שבת שלום" (כלבה קרת לב, ששברה לי את הלב כשעזבה אותי בתירוצים קלושים ועלובים. תראי איזה יופי הצלחתי בלעדיך. יש לי אישה פיצוצית, ואת נראית כמו חבית שמנה).

נו, טוב... שאלה יהיו הצרות החמורות ביותר שלי.

הגעתי למסקנה שאלגנטיות אינה תכונה נרכשת- או שאת נולדת עם זה או שלא. בזמן שחברתי האלגנטית הצטלמה (בגיל 5-6) כשהיא ישובה בעדינות על כסא, לבושה בלבוש מהודר ומדונטל ורגליה משולבות, אני הצטלמתי עומדת על ערימת כורכר לבושה בתחתוני סבתא, בכל אחת מידי אבן והפרצוף שלי חורץ לשון למצלמה.
לא משנה בכמה קרמים אני משתמשת בבית, תמיד כשאגיע לדילות המכירה בפארמים למינהם אחוש כאותה מושבניקית המצטלמת חצי ערומה על גבעת כורכר. תמיד תהיה לי הרגשה כאילו אני לא מטפלת כראוי בעור פני, ובמו ידי אני חורצת את גורל פרצופי להתקמט. חברתי האלגנטית לעומת זאת מעולם לא תזכה בנאום תוכחה כזה. היא תמיד תתקבל בהכנעת ראש מצד הדיילת, והערצה אילמת לדרך בה היא מתאפרת ומטפלת בעור פניה.
רגשי הנחיתות שלי גורמים לי כל פעם מחדש להוציא הון על מוצרי קוסמטיקה. נשבעתי שאני נכנסת לסופר-פארם רק כדי לקנות קרם לשפתיים, ויצאתי בסוף גם עם חומר ניקוי לפנים (המהווה גם חלב פנים, גם מי פנים וגם מסיר איפור), סט צלליות לעיניים, פודרה חדשה, ספוג למייק-אפ ומברשות לצלליות.

נכתב על ידי nina, 15/6/2003 08:33, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, עושה פאדיחות
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של טל ב-23/6/2003 11:40

נוסטלגיה, שרב, מרפי וחיים חדשים.

באר-שבע. מאי 1997. 42 מעלות בחוץ (ושאף אחד לא יגיד לי שהיה פחות). אני בדרך מבית המשפט לקניון. מרגישה כמו עוף צלוי - האספלט מלמטה לוהט, השמש מלמעלה קופחת ובאמצע יש רוח לוהטת שמערבלת את החום מסביב לגופי, כדי שאני אצא וול-דן.

תל-אביב. מאי 2003. אין לי מושג כמה מעלות יש בחוץ, אבל חםםםם. עוד שעה בערך אני אמורה לצאת מהמזגן לכיוון הבית. באם המזימה האלוהית להפוך אותי לעוף צלוי תתגשם, דעו שאהבתי אתכם מאוד.

שמתם לב שתמיד בימי שרב המזגנים באוטובוסים הציבוריים מתקלקלים?

מה קורה כשמרפי בא לבקר אצלי בבית
דווקא כשאין לי סירופ נורופן בבית ואין איך ללכת לקנות, הבן שלי מתחיל לקדוח מחום.
דווקא אחרי ששעון שבת מכבה את האורות בבית, אני מגלה שהאקמולי שנתתי לא ממש עוזר, והילד עדיין קודח.
דווקא ביום שבו הורדתי את השעוונית מהמיטה של הבן שלי כדי לכבס אותה, הוא הקיא על המיטה.
דווקא ביום שבו ניקיתי יסודי את הבית (כולל אמבטיה ושירותים), הוא הקיא על רצפת חדר השינה שלו, על רצפת השירותים, בשירותים, בכיור של האמבטיה ובאמבטיה עצמה.
דווקא בשבת לפנות בוקר כשאין שום רופא בסביבה וגם אי-אפשר להתקשר לרופא הילדים, הבן שלי מתחיל לרעוד בכל הגוף מהחום שמסרב לרדת.
דווקא אחרי שהחום שלו כבר סוף-סוף ירד (אמבטיה ומנה נוספת של אקמולי, והפעם בסירופ ולא בנר) הבת שלי מתעוררת עם חום ועם התקף סטרידור.
כן, כן, דווקא בשבת לפנות בוקר כשאין אף רופא בסביבה, וכשאי-אפשר להתקשר לאף אחד יש לה התקף של קוצר נשימה.

יצאתי מותשת מהשבת הזו.
הבת שלי התאוששה מההתקף לאחר מנת סטרואידים עסיסית (איזה מזל שיש לי ארון תרופות מפותח בבית). הבן שלי עדיין חולה עם חום גבוה. הרופא אומר שזה וירוס, אבל זה מה שהוא תמיד אומר.
אני חושדת שהשעור הראשון בשנה הראשונה ללימודי רפואה הוא: "דע מה להשיב כשאין לך מושג מה יש לפציינט". ראשי פרקים:
1. "וירוס"
2. "וירוס מאוד נדיר"
3. "וירוס מאוד שכיח" (AKA: יש את זה לכולם עכשיו")
4. "וירוס של 24 שעות"
5. "וירוס מאוד מדבק"
6. (באדיבות גרנולה) "משהו ויראלי"

חברה שלי הודיעה לי עכשיו שהיא ילדה. העובר כמעט מת במהלך הלידה, וברגע האחרון ניתחו אותה בניתוח חירום והצילו אותו.
איזו צמרמורת של פחד.
הוציאה לי את כל החשק שהתחלתי לטפח לילד נוסף.

נכתב על ידי nina, 4/5/2003 14:13, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, שוקעת בנוסטלגיה, הריון ולידה
18 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-6/5/2003 07:39

זר מרגניות
אתמול לא היה מה לראות בטלויזיה, ולכן נכנסתי למיטה כבר בשעה 21:00. היום באופן נדיר, קסום ומכושף אני בכלל לא עיפה. מוזר לי לשבת בשעה 8:00 בבוקר אל מול המחשב ולא לנקר.

ודווקא עכשיו כשהמח שלי בהיר מתמיד, תוכנת המחשב שאיתה אני עובדת התפגרה, ואני מושבתת מאונס (מחר אני אשבות מבחירה).

מאז שהפכתי לאמא הרגישות שלי ליום השואה גדלה. סרטים כמו "בחירתה של סופי" (ששודר אתמול ב- YES 3) ממש לא נתפסים בעיני. המחשבה: "מה הייתי עושה לו הייתי במקומה?" לא נותנת לי מנוח. אז אני מעדיפה לא לראות טלויזיה ביום השואה.
הבריחה מהטלויזיה התחזקה בעקבות מעשי הטרור בשנתיים האחרונות. היכולת שלי לקלוט סיפורי זוועה מוצתה. לא יכולה יותר לשמוע על יתומים ועל שכול, ולכן אני מעדיפה להדחיק. ללכת לישון בשעה 21:00 ולחכות עד שערוץ הופ יחזור לשדר.

מצד שני ברדיו יש אחלה מוזיקה.
פעם לא היו כ"כ הרבה שירים שקטים, ובמשך כל יום השואה קול ישראל היו משמיעים לופ אינסופי של "כמו צמח בר", "שריפה אחים שריפה", "שיר הפרטיזנים", "בעאלז מיין שטייטאלע בעאלז" והשיר הזה עם הרבי שמלמד את תלמידיו א-ב.
אח"כ הגיע יהודה פוליקר עם "אפר ואבק".
ואח"כ הגיעו כל הפיגועים, והסטנדרטים החדשים שהם הכניסו לתוכניות אבל ברדיו.

עופרניקוס תוהה (בעקבות מיכל) מדוע יום הזכרון לחללי צה"ל ושות' מקבל יותר תשומת לב מיום השואה והגבורה.
התשובה שלי לשאלה הזו באה מכיוון קצת שונה.
אתמול ניסיתי להסביר לבת שלי (בת 4) מהי השואה. מעולם לא הבנתי איך אפשר להסביר זוועה כזו לילד, אבל בכל זאת חשתי צורך לנסות.
פתאום מצאתי עצמי מסבירה את השואה לבת שלי במונחים של סיפור יציאת מצרים (היה איש רע - כמו פרעה, שרצה להשמיד את היהודים. הוא שם אותם במחנות - כמו שהיהודים היו במצרים בבמגורי עבדים, והעביד אותם בפרך. את החלשים הוא הרג - כמו שפרעה הרג את מי שלא יכול לעבוד...).
ואז חשבתי - למה את יום הזכרון לעבדות מצרים אנחנו חוגגים ביום חג עליז ושמח - יש בדיחות, עושים הצגות, דופקים ארוחה משפחתית - ולא מציינים אותו כיום אבל? הרי התוצאה הסופית של שני האסונות זהה (היהודים נחלצו והקימו לעצם בית בארץ ישראל). האם זה מכיוון שלשואה מחובר מספר (6 מיליון) בעוד שלגבי מצרים אין לנו מושג כמה יהודים נרצחו? או שאולי הזמן מכהה את הכאב?
זו בעצם גם התשובה שלי לגבי ההבדל בין יום השואה ליום הזכרון.
כל אחד מאיתנו מכיר לפחות משפחה שכולה אחד. לפחות חייל אחד שנהרג או חבר אחד שנרצח בפיגוע טרור. כמה מאיתנו מכירים ניצול שואה, או אנשים שנרצחו בשואה? המשפחה של סבא שלי נספתה בשואה, אבל סבא שלי כבר נפטר. מי יבכה עליהם? המשפחה של סבתא שלי נספתה בשואה, אבל מעולם לא הכרתי אותם. בשבילי הם תמונות בשחור-לבן בלי שם מצורף. כשסבתא שלי תמות, מי ידליק עליהם נר?

עדכון:
תקראו את מה שיש לערן סבאג (האיש והאפודה) לומר על יום השואה. מרתק!

נכתב על ידי nina, 29/4/2003 07:47, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, יום השואה
69 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של pema ב-5/5/2003 09:34

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.