פוטנציאל מבוזבז

הדבר הכי קשה בעולם

הדבר הכי קשה בעולם זה לראות את הילד שלך סובל.

לא, בעצם קבלו תיקון: הדבר הכי קשה בעולם זה לשמוע את הילד שלך צועק: "אמא בבקשה תעזרי לי בבקשה!", ולענות לו שאתה לא יכול לעשות שום דבר כדי להקל על הסבל שלו.

קרן האור היחידה שאני מוצאת ביומיים האחרונים היא לגלות שקיימים עדיין אנשים נחמדים ואנשים טובי לב, ויש הרבה מהם. שאלוהים יברך כל אחת ואחד מהם, ויתן להם כח להמשיך לעזור.

שתהיה לכולנו שנה טובה, שנת בריאות ובשורות טובות.

נכתב על ידי nina, 18/9/2006 21:26, בקטגוריות אם השנה, מעדכנת, cp
48 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של aodeya_shoresh ב-13/10/2006 01:39

זה הסתיו עם הענן
יצאתי מוקדם הבוקר החוצה ולקחתי נשימה עמוקה. בשונה מהבקרים הקודמים, הריאות שלי לא התמלאו באוויר לח וחם, אלא באוויר קריר ונעים, ובאפי עלה ריח נעים ומוכר: הסתיו חזר!
יש אנשים שהסתיו מעורר אצלם מלנכוליה, אבל אצלי, ככל שאני מתבגרת, הסתיו מעורר אופטימיות, הבטחה לתחילתה של שנה חדשה וטובה. אולי זו האמהות שגרמה לי לתעב את הקיץ והחופש הגדול ואולי זאת ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ, אבל אין מאושרת ממני לגלות שהקיץ נמצא לקראת סופו.

הסתיו חזר, ואיתו התקפי האסתמה של הבן שלי. הוא התעורר הבוקר עם שיעול סטרידור יבש וטורדני ועם נשימה כבדה מאוד. התוכניות שלי לצאת מוקדם מהבית ולנצח את פקקי יום א' התנפצו אל מול הקרב שנאלצתי לנהל עם הבן שלי בנסיון נואש להצמיד לפניו את מסיכת מכשיר האינהלציה.
הרופא איבחן אותו כאסתמטי בחורף שעבר, אבל אני קיוותי שכל התקפי קוצר הנשימה האלה הם רק תוצר של חורף קשה מבחינת מחלות ווירוסים, ועוד מעט הכל יעבור. הקיץ השקט שחלף עלינו חיזק את התחושה שלי שמדובר היה באפיזודה חד פעמית וחולפת, אבל הנה הגיע הסתיו ואיתו האסמתה. אם היה מדובר בילד הראשון שלי בוודאי הייתי נכנסת לדכאון אימהי, אבל מכיוון שמדובר במס' 3, אני מושכת כתפיים במין השלמה מתוסכלת.

כשהם נולדים, אנחנו לוקחים אותם הביתה עם מין הבטחה של מושלמות. עברנו את כל בדיקות ההריון, נולד ילד עם 2 ידים, 2 רגלים ו-20 אצבעות, נראה לנו שלא צריך יותר מזה וששום דבר לא יכול להשתבש. הכל נראה מושלם ותקין, עד שהקילקולים מתחילים פתאום לצוץ. בדר"כ זה קורה אחרי חודשיים. בחודשיים הראשונים המערכת החיסונית של האמא עוד מגינה על התינוק. אני קוראת לחודשיים האלה "תקופת האחריות". כשמסתיימת תקופת האחריות התינוק מתחיל לחטוף את הוירוסים הראשונים שלו (במיוחד אם יש לו אחים גדולים בבית). אחר כך מגיע השלב שבו הילד אמור להתהפך > לחייך > לזחול > להתיישב > לאכול מוצקים> לעמוד > ללכת > לומר מילה ראשונה, ופתאום מתחילים לגלות שיש עיכוב מסויים או שצצה בעיה כזאת או בעיה אחרת, וכל בועת המושלמות, שטרחנו לטפח במשך הריון שלם מלא בבדיקות מושלמות, מתנפצת. האולטרסאונד הראה ילד מושלם, אבל המציאות דורשת פזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, אישפוזים מדי פעם, תרופות, ביקורים אצל הרופא ועוד ועוד ועוד.
לפעמים יש חשק פשוט לעשות ריסטרט על הכל, להחזיר את הילד לתקופה שבה חום הגוף שלו היה תקין והוא נשם כמו שצריך והיה כולו הבטחה של מושלמות - מושלמות גופנית, מושלמות חברתית ואופי מושלם. זו תקווה ילדותית לצפות שבוקר אחד נתעורר וכל הצרות ימחקו, אבל לפעמים כ"כ קשה לרוץ איתם שוב ושוב לרופא או להתמודד עם הסבל שלהם. לפעמים אני פשוט רוצה לברוח, אבל אין לי לאן.

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 10/9/2006 11:25, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, אסתמה
23 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-25/9/2006 12:51

מה עשיתי בחופש הגדול

נאמנה לשיגרה של 12 שנות לימוד בבי"ס אני יושבת בסופו של כל חופש גדול ומנסה לסכם אותו. בעבר בדקתי עד כמה ניצלתי את הזמן כדי לעשות כמה שיותר כיף. מאז שנהייתי אמא, אני בודקת עד כמה ניצלתי את הזמן כדי להקנות לילדים שלל חוויות.
ההורות הופכת אותנו לרודפי חוויות. כמו קצינת בידור אני פורסת את החודשיים הארורים האלה לפרקי זמן שבהם עלי לדחוס כמה שיותר חוויות עבור הילדים. לא ברור לי עד כמה הילדים זוכרים את החוויות האלה לאורך זמן. לפעמים נדמה לי שהם שוכחים אותן בערך 10 דקות אחרי שהם חוזרים הביתה ומדליקים טלויזיה. ועדיין אני רצה אחרי החוויות, וגם מצלמת, כדי שאם הם ישכחו, תהיה לי עדות מצולמת.

אז מה עשינו החופש? לא הרבה. בהחלט לא הרבה. אני חושבת שזה היה החופש הגרוע ביותר שאי פעם חוויתי (ואני מדברת בפרספקטיבת זמן של 33 שנים). חופש זוועתי, ארוך, מייגע, מדכא. לא היה לי חשק לכלום, אבל הכרחתי את עצמי, למען הילדים והתמונה. אני חייבת לציין בגאווה שבסוף החופש אלבום התמונות של הילדים אכן יהיה עמוס בתמונות, רק שמבחינתם החוויה המשמעותית היחידה של החופש הזה תהיה המלחמה. לא שממש חווינו אותה על בשרנו, אבל היתה לה נוכחות מאוד ממשית, גם בלי לרדת למקלט או להכנס לממ"ד.

היינו הרבה בבריכה. היינו גם פעם אחת בים, אבל אז נאכלנו בידי יתושים מוטנטיים. היינו במוזיאון ישראל בירושלים (מעולה!) ובמוזיאון א"י ברמת אביב (באחס!). היינו גם במוזיאון השיריון בלטרון, אבל זה רק כי האוטו התחמם בעליות לירושלים, ונאלצנו לחזור בחזרה למרכז. קפיצה קטנה ללטרון נראתה פשרה ראויה. היה קצת מוזר לטייל עם הילדים בינות עשרות טנקים, כאשר כמה ק"מ צפונית לנו אותם טנקים בדיוק נכתשים על אדמת לבנון. בסופו של החופש עלינו גם צפונה לטיול ברמת הגולן. מפגש לא ברור ביני לבין שיח קקטוס, הותיר את תושבי הצפון עם הויזואל ההזוי של אישה בלונדינית מוזרה לבושה בבלויי סחבות, מסתובבת עם פינצטה ביד ומדי פעם נראת כתולשת שיערות.

מלחמה, עקיצות יתוש בגודל של תפוחים וקוצי סברס בכל מקום אפשרי בגוף - חיי בקליפת אגוז.

(ואני מניחה שהפוסט המשעמם הזה גם די מסביר למה שתקתי לאחרונה ונמנעתי מכתיבה. אולי עדיף למחוק אותו ולחזור לשתוק?)

נכתב על ידי nina, 3/9/2006 21:33, בקטגוריות אם השנה, חופש גדול, מקטרת
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-6/9/2006 07:19

הם חולים
בשעה 01:30 בלילה הוא נעמד ליד המיטה שלי ואומר: "אמא, יש לי משהו מוזר במיטה". אני, שמעולם לא הייתי מאלה שמתעוררים בצלילות הדעת מילמלתי במשך כמה שניות יקרות "מה? מי זה? איזו מיטה? מה מוזר?" ואז הריח הגיע לאפי והבנתי. הילד הקיא במיטה, ירד ממנה כולו נוטף קיא והגיע עד למיטה שלי כדי להודיע לי על המאורע.

אחד הדברים שחשוב ללמד את הילד, עוד לפני שמלמדים אותו לעשות בסיר, זה להקיא באסלה או בקערה. אין דבר יותר מגעיל מלנקות קיא. תנו לי 1,000 חיתולים עם קקי ולא קיא אחד. בטח שלא קיא שנמרח על כל הסדין, והשמיכה והסולם של מיטת הקומותיים והרצפה של חדר הילדים והרצפה של חדר השינה שלנו והפיג'מה שלו והפיג'מה שלי.

בעברי הרחוק (מאוד רחוק) עסקתי בנקיון חדר מדרגות. הרגשתי כמו בסרט של סינדרלה: "אתם אולי חושבים שאני ליכלוכית, אבל אתם לא קולטים שמתחת לכל הסחבות האלה אני בעצם נסיכה. נסיכה שמסיבות כלכליות עובדת באופן זמני בעבודה לא מתאימה, אבל בשניה שהשעון יכה חצות, אני אפשוט את הסחבות אלבש שחור לבן וגלימה וארוץ עם תעודת עורכת הדין לעבר השקיעה".
יש ימים שבהם אני מרגישה שלא התקדמתי לשום מקום מאז. שוב אני עם לבוש הסחבות, המגב ביד אחת והאקונומיקה בשניה. שוב אני כורעת על ברכי כדי לקרצף את הרצפה. איפה לעזאזל נמצאת הפיה הטובה שלי, ואיך היא שכחה אותי מאחור? השעה 2:15 לפנות בוקר, ואני מקרצפת את כל רצפת הבית באקונומיקה בנסיון נואש להוציא ממנה את הריח של ההקאה.

קשה לראות אותם חולים. הם פתאום מתכווצים וחוזרים להיות תינוקות. חסרי אונים. חלשים. כ"כ תלויים בך וזקוקים לך. אלה הרגעים שבהם אני מרגישה הכי אמא יותר מהכל. כל מאבקי הכח ביננו נעלמים. הם עושים כל מה שאני אומרת, ואני רצה לעשות כל מה שהם מבקשים. ברגעים האלה אני נותנת להם פינוק ואהבה אינסופיים. את כל מה שהם מנסים להוציא ממני במיליון ואחת דרכים ומניפולציות, הם מצליחים להשיג ללא כל בעיה באמצעות מחלה אחת.

אני שונאת כשהם קודחים מחום. שונאת לחוש את העור הלוהט שלהם מתחת לידי. יש אמהות שנמצאות מאוד חזק בקטע האלטרנטיבי: ניתן לילד לקודח מחום, כי באמצעות החום הגוף בעצם נלחם במחלה. יש בטענה הזאת הרבה הגיון, ובכל זאת תמיד יש לי הרגשה שהאמהות האלה חכמות גדולות על הילדים שלהן, אבל כשזה מגיע אליהן, הן רצות לקחת אדויל. אני לא מסוגלת להרגיש אותם כאלה לוהטים. אני ישר דוחפת אדויל.
הבעיה באודיל היא, שהתרופה מכניסה אותם להיפר. רגע אחד הם חצי מתים, ובשני הם רצים לך בתזזיות בבית, מטפסים על הכל, גם על הקירות. רגע אחד את כולך מלאת רחמים ואהבה ובשני את מוצאת את עצמת עומדת באמצע הסלון יורה גיצים לכל עבר ומנסה לתפוס דרדס עליז שלא אכל כלום כבר יומיים.

אחרי שבפוסט הקודם יבבתי על השילוב של אמהות וקריירה, והעליתי מחשבות כפירה בנוגע לנחיצות היציאה לעבודה, אני יכולה לומר בלב שלם כי לאחר 72 שעות של אמהות מרוכזת, אין מצב שאהפוך לעקרת בית במשרה מלאה! אני חייבת את העבודה שלי כמו אוויר לנשימה, גם אם היא לא מפרה אותי אינטלקטואלית. כל דבר עדיף על אמהות במשרה מלאה! כל דבר! אפילו ניקוי חדרי מדרגות!!!

אם אני כבר במצברוח אימהי, אני רוצה להמליץ על 2 בלוגים של אמהות:
1. הבלוג של אורזת
2. הבלוג של מאמי.

לא יודעת אם שמתם לב, אבל אין לי בצד רשימה של בלוגים שאני קוראת. למה? כי אני קוראת הרבה בלוגים, ולא תמיד באופן קבוע, וגם כי לא היה לי נעים לעדכן ולהוציא מהרשימה בלוגים שאני כבר לא קוראת בהם. בהעדר רשימה מסודרת כזו, אני מנצלת את הפוסט הזה כדי להמליץ על 2 הבלוגים הנ"ל.

נכתב על ידי nina, 9/7/2006 23:08, בקטגוריות אם השנה, מקטרת
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/7/2006 07:10

אמהות וקריירה
(ובערך כאן איבדתי 90% מהקוראים).

אני מסכימה עם מיכליקה שטענה שהנושא הזה מוצה ונטחן עד דק (או בעברית פחות צחה: שהוא משעמם לאללה ויוצא מכל החורים), אבל בכל זאת מדובר באחת העימותים העמוקים ביותר שמעסיקים כל אם עובדת.
האמת היא שהדיון על אמהות מול קריירה מנוסח מנקודת מבט פמניסטית למדי, שכן למעט שרי אריסון, עפרה שטראוס וסבינה בירן (ואולי עוד 2 נשים ששכחתי את שמן), אין כמעט אמהות בשוק העבודה הישראלי שיכולות לדבר על קריירה. רוב האמהות העובדות עושות זאת לצורך הישרדות כלכלית. הן עובדות כי הן צריכות את המשכורת השניה, ולא כי הן באמת בונות לעצמן "קריירה". הדיבורים על "קריירה" הם מעין מכבסת מילים, שבה אנחנו מנסות לשכנע את עצמנו שיש איזושהי סיבה אידאולוגית משמעותית להעדרנו מחיי הילדים במשך 8-9 שעות ביום.

האמת היא שכל נקיפות המצפון האלה וכל ההתחבטויות בנוגע לסדר העדיפויות הנכון (בין קריירה למשפחה) הם פריבילגיה של העשורים האחרונים. כשסבתא שלי השאירה 2 תינוקות בבית ויצאה כל בוקר לחלוב פרות, לא היה לה זמן לחשוב האם היא עושה עוול לילדיה הקטנים בכך שהיא מעדיפה את עטיני הפרות על פניהם. היא לא עשתה את זה כי היא בנתה לעצמה קריירה, אלא כי מישהו היה צריך לחלוב את הפרות ולשלוח את החלב מה שיותר מוקדם לתנובה. היא מעולם לא התעסקה עם רגשות אשם.
מאיפה מגיעים רגשות האשם שלנו? האם מסדרות בארה"ב המציגות מודל הורות שמבוסס בעיקרו על אב עובד ואם עקרת בית? האם זה בגלל ששעות העבודה התארכו? האם זה בגלל התפתחות הפמניזים והכנסת המושג "אשת קריירה" למילון המונחים החדש? ואולי זה כי אנחנו אוהבות לטחון את עצמנו לדעת, והטכנולוגיה הקיימת היום מאפשר לנו לעשות את זה קבל עם ועולם.

אנחנו יוצרות את הבעיה, את רגשות האשם, ואח"כ בונות שלל קלישאות כדי לנקות מעל עצמנו את רגשות האשם. "אמא טובה, היא אמא מאושרת, וכדי להיות מאושרת עלייך להגשים את עצמך". כן? נסו להגיד לי את זה לאחר יום שבו על הבוקר נאלצתי להתמודד עם דרישותיהם הנחרצות של 3 ילדים ("אמא, שוקו!" "אמא, אני שונאת את הבגדים שהכנת לי!"), נתקעתי בפקקים בדרך לעבודה, ביליתי יום שלם מול מסך המחשב או בערימת ישיבות משמימות, רק כדי לגלות שכולם קיבלו קידום חוץ ממני והדיון הבא על העלאת השכר יתקיים בעוד חצי שנה (במקרה הטוב), אח"כ נתקעתי בפקקים בדרך חזרה מהעבודה, קיבלתי שלל תלונות מהילדים ("למה לקחת אותי ראשון? אני רוצה להיות אחרון?", "למה לקחת אותי אחרון? אני רוצה להיות ראשון", "למה הולכים לבריכה? אני רוצה לראות טלויזיה בבית!" וכו'), תפקדתי כצוות הווי ובידור במשך אחה"צ שלם, הכנתי ארוחת ערב, זרקתי אותה לפח, סידרתי את המטבח, קילחתי את הילדים, קיוותי לקצת שקט, אבל אז הם החליטו לראות את הפסטיגל בקולי-קולות. בהחלט הגשמה עצמית ואושר גדול.

חברות אמרו לי שאני חייבת לקרוא את הספר "איך היא עושה את זה". מי שעוקב אחר הרשימות שלי בצד, יכול לשים לב שהספר הזה מונח על שידת המיטה שלי כבר זמן רב, מבלי שאצליח להתגבר עליו. דווקא התחלתי לקרוא אותו, אבל נתקעתי. הספר מציאותי מדי בשבילי. אני אוהבת את הספרים שלי אסקפיסטיים ככל האפשר, ואת הדמויות הספרותיות שלי אני אוהבת דרמטיות, חזקות, ללא חולשות, גדולות מהחיים וכאלה שלא עושות טעיות. קתרין רדי (גיבורת הספר) מעצבנת אותי. היא מבטלת את עצמה מול הבוס שלה, מבטלת את עצמה מול הילדים שלה ומבטלת את עצמה מול המטפלת של הילדים שלה. לעזאזל! היא ממש אני!
עדיין, אני חושבת שסדר העדיפויות שלי שונה משלה. אין סיכוי שאשקיע בעבודה יותר ממה שאני משקיעה בבית. אני מקדישה לעבודה 8 שעות ביום, ולא דקה יותר. כשאני מעבירה כרטיס בסוף היום, אני משאירה את העבודה מאחורי. לא ממזמן הוזמנתי לאירוע בעבודה, שיכל לעזור לי להתחכך בכל המנהלים ולעשות לעצמי קצת פרומושיין. ויתרתי על התענוג, כי הוא הכריח אותי להמצא מחוץ לבית מהשעה 6:00 בבוקר ועד לאחר חצות הלילה. אולי עשיתי טעות מקצועית, אבל תאמינו לי שבאותו לילה הלכתי לישון מאושרת. ההגדרה העצמית שלי היא קודם כל אמא ורק אח"כ אישה עובדת. זה סדר העדיפויות שלי. מכאן נובעות הבחירות שלי בחיים.
אני צריכה לזכור את זה ולהפסיק לקטר ולהתלונן על כך שהקריירה שלי בקאנטים. הרי מעולם לא ניסיתי או התיימרתי לפתח קריירה. כשארצה "להגשים את עצמי" הדבר הראשון שאעשה יהיה לעזוב את העבודה. אני לא בטוחה שאשאר בבית כעקרת בית במשרה מלאה (אפית עוגות מעולם לא הביאה לי סיפוק אישי), אבל אני בטוחה שכל דרך חיים שאבחר לעצמי תהיה מורכבת מסדר יום שכולל את איסוף הילדים בצהרים ממסגרות הלימוד והבאתם לארוחת צהרים טריה בבית.

ובנימה אופטימית זו, אחזור לעבודה. הישיבה מתחילה בעוד דקה, ואני עוד לא סיימתי הגהה על אחד המסמכים היותר משעממים שנראו על פני כדור הארץ.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 6/7/2006 09:02, בקטגוריות אם השנה, עובדת (?), מהרהרת
60 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-25/4/2007 10:38

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.