עוד 29 יום

טיול בקניון
ביום חמישי אחותי התלהבה מ"יום לייף סטייל" בסופר-פארם וגררה אותי לקניון הקרוב למקום מגורי. היא לא כ"כ התכוונה שאני וכרטיס האשראי שלי נפשוט על הסופר-פארם אלא יותר התכוונה שאני אעשה ביביסיטר על הבת שלה. נו טוף.
ארזתי את הבן שלי, איפסנתי את הילדה אצל הסבתא ושמתי פעמי אל הקניון.
כשהגענו לקניון הסתבר לי שהבן שלי מסרב להפרד ממכונית הבימבה המרופטת שלו. מכיוון שהאופציה שהבן שלי ימרח על הריצפה המטונפת של החניון בצרחות אימים (סימפטום ידוע של גיל שנתיים) לא נראתה לי במיוחד, ויתרתי ונתתי לו לסוע בבימבתו ברחבי הקניון.
העובדה שהקניון ממוקם באחת מערי הפרובינציה לא מנעה מכל באי הקניון לנעוץ בי ובבני עיניים נדהמות בזמן ששנינו דיגמנו לוק של עניים. הבן שלי דהר במרחבי הקניון בבימבה מטונפת, מכוערת ומלאת מדבקות מטופשות (הילדים שלי החליטו שהדרך לשפר את מראה הבימבה בת ה- 4 זה להדביק עליה את כל המדבקות שקיימות בבית), כשאני נגררת אחריו עם עגלה ובתוכה יושבת בת אחותי לבושה בחולצה אדומה שצבעה ממש לא תואם למכנס האדום שמתחתיה.
באיזשהו שלב הילדים נעצרו ליד אחת ממכונות השעשועים הפזורות ברחבי הקניון - הכוונה לאותן מכונות שההורים נדרשים לשלם להן מס של 2 ש"ח, כדי שהילדים ישבו 2 דקות בשקט, בזמן שהמכונה (בלבוש של סוס/ מכונית/ רכבת/ דינוזאור/ מטוס/ קרוסלה) מנענעת ומסובבת אותם. פישפשתי בארנקי ומצאתי רק מטבע של 10 ש"ח. ממש לא התחשק לי לפרוט את המטבע יקר הערך הזה, ולכן באקט לא חינוכי בעליל העלתי על פני פרצוף של אבל והודעתי לדרדקים שאין לי גרוש בארנק. הילדים הביעו מחאה, ואני נאלצתי לזעוק מרה: "לאמא אין כסף" למעלה מ- 1,000 זוגות עיניים של באי הקניון ננעצו בי בשנית והפעם מבטם מלא רחמים - "אההה... כמה נורא. הנה אנשים עניים". כיאה למצופה ממני לבשתי על פני מבט של אישה קשת יום (פעולה די פשוטה לביצוע כשעל רגליך נכרכים שני ילדים תובעניים בני שנתיים וביבמה מכוערת).
בסוף הילדים שיחקו עם המתקנים "על יבש" - כלומר הם עלו על המתקן, סובבו את ההגה ועשו קולות של "אאאאןןן... אאאןןן" בזמו שאני משלימה את הלוק העני, ומנערת את המתקן מדי פעם כדי לתת להם הרגשה טובה.
אחרי 3/4 שעה אחותי סיימה לרוקן את הסופר-פארם ויצאה משם מאוכזבת: "בקושי היו מבצעים שווים. איך היתה הילדה?"
"נהדרת" אמרתי והתחלתי לברוח משם במהירות בזמן שהבת של אחותי התחילה עם התקף גיל שנתיים שלה (כלומר נמרחה על הרצפה והתחילה לצרוח שהיא לא רוצה הביתה). יש גבול לכמות ההשפלות שאני מוכנה לקבל ביום אחד.

בינתיים במשרד קטן בת"א
הפיגוע אתמול במקום שאני מכנה בחיבה התחת של ת"א העיף אותי מהעבר בחזרה להווה.

ביום שישי לפני כשבוע וחצי חגגנו לבת שלי יומולדת 4 בגן. הגננת ביקשה שנספר לכל הילדים בגן איזו תינוקת היא היתה. נאבקתי ברפלקס הטבוע באופיה של כל אמא להתחיל ולספר בפרוטרוט את כל מהלך הלידה שלה, ובחרתי בגירסה המצונזרת ביותר שיכולתי ("היא נולדה מאוד קטנה, ולא רצתה לאכול"). אבל תוך כדי עברו לי בראש כל החוויות שלא סיפרתי.
נאמנה לתורתה של Rom החלטתי לנצל את הבלוג לצורך סגירת מעגלים.
לאחר שסיימנו עם זה (ולאחר חלום נוסטלגי במיוחד שתקף אותי הלילה) אפשר לחזור לחיים הרגילים.

הפיגוע אתמול אירע ממש לי העבודה שלי - כמו עוד 3 פיגועים תל-אביבים אחרים. כל פעם כשאני מתחילה להרגיש בצל המגדלים הגבוהים שמעלי קצת כמו קארי מ"סקס והעיר הגדולה" (בלונדינית, נמוכה, מכוערת עם פלולה ובעלת טעם אופנתי מפוקפק), מגיע לו איזה פיגוע שמזכיר לי איפה אני חיה.
שמור   בטל

לפני 4 שנים ו- 10 ימים - חלק ג'
יום שישי שעה 19:15
שיט! חשבתי. המים ירדו לי. מה אני עושה קודם???
הזעקתי את האחות בעזרת הפעמון המטופש ששמו לי מעל המיטה. גם ככה יקח לה שעות להגיע. בינתים שכבתי בתוך שלולית מי השפיר שלי, וניסיתי להרחיק מהרטיבות את עיתוני השבת.
האחות הגיעה דווקא די מהר. "מה קרה?" היא שאלה בלאות, בטוחה ששוב תשמע קיטורי מקלחת ו/או שירותים. "ירדו לי המים" עניתי. אופס. הפעם גם האחות נלחצה.
היא יצאה בהולה וחזרה עם הרופאה. "אנחנו ננתק אותך עכשיו מהחומר לעצירת הצירים" אמרה הרופאה ומשכה לי את האינפוזיה מהיד (אווץ'! כלבה!). "אחרי שיורדים המים אנחנו כבר לא עוצרים לידה. אם הצירים יתחדשו אנחנו נתחיל ליילד אותך". "ואם הצירים לא יתחדשו" שאלתי. המבט שלה הראה לי שהיא חושבת שאין סיכוי שדבר כזה יקרה, אבל הייתי חייבת איזו נקודת אחיזה אופטימית. "במקרה כזה אנחנו נעקוב אחרי ההריון שלך, לפעמים מי השפיר מחדשים את עצמם". Yeah right.

שעה 19:30
פאק! הצירים התחדשו.
אני מבזבזת לאחות, והיא מחברת אותי למוניטור. אני מתאפקת לא להתקשר עדיין לבעלי. שבת עכשיו. אני לא רוצה סתם לחלל שבת, ובסוף לא יהיה כלום.

שעה 20:00 (כל השעות בקטע הזה מעוגלות - הזכרון שלי לא עד כדי כך חד).
יש צירים כל 3-5 דקות ופתיחה 5 ס"מ.
מעבירים אותי חדר. משכיבים אותי על מיטת לידה.
עכשיו אני נזכרת להתקשר לבעל. הוא בדיוק התחיל בארוחת יום שישי אצל הדודים שלו. הם גרים בצד השני של העיר. עד שהוא יגיע אני כבר אהיה אחרי הכל. לא כך תיארתי לעצמי את הלידה הראשונה שלי. בבי"ח לא מוכר, עם צוות שנוא, לבד - בלי בעל ובלי אמא, ומאוד מאוד מוקדם.
אני מלטפת את הבטן שלי, ושואלת את העוברית הקטנה למה היא לא יכלה לחכות עוד קצת בפנים.
אני מתלבטת ביני לבין עצמי מתי לבקש אפידורל. "אני אהיה מעוניינת באפידורל בהמשך" יידעתי את האחות. "אני אקרא למרדים" היא אומרת ונעלמת מהחדר.
ככה אני שוכבת לי לבד, בלי אף אחד לידי, מחכה עד שהפתיחה תגדל ל- 10 ס"מ, או עד שמישהו מהצוות הרפואי המזורגג הזה יזכר שיש להם בחדש בחורה שיולדת בשבוע ה- 30.

שעה 20:15
הבעל הגיע! "איך?" שאלתי. הדודים החילוניים לקחו את העבירה על עצמם והסיעו אותו. אמנם זה לא פיקוח נפש, אבל לפעמים הציווי "וחי בהם" גובר על כל פסיקה הילכתית רבנית.

שעה 21:00
הכאבים מתגברים.
"אני רוצה אפידורל" אני מיללת תוך כדי ציר מאסיבי במיוחד. הבעל יוצא לקרוא לאחות, שקוראת לרופאה, שקובעת: "מאוחר מדי בשביל אפידורל. עד שהאפידורל יתחיל להשפיע הלידה תתחיל. יש לך פתיחה של 7 ס"מ".
"אז אפשר משכך כאבים אחר" אני מתחננת.
"זריקת טשטוש" פוסקת הרופאה.
"יאללה בכיף" אני ממלמלת. לו רק הייתי לוקחת קורס הכנה ללידה הייתי מבינה שעניתי תשובה לא נכונה. זריקת הפיטוצין הזו (=זריקת טשטוש) חסלה אותי.
את שאר הלידה העברתי תוך כדי תנומה לא רגועה, הזיות לא סימפטיות בכלל, וכאבים מטורפים של צירים. אם היה בי איזה חשק לנסות אי פעם סמים, הוא נעלם לחלוטין בזכות הפיטוצין.

מהנקודה הזו אין שעות, כי כל תפיסת הזמן שלי נעלמה.
אני זוכרת המון כאבים, והרבה השפלה.
אני זוכרת הרבה צעקות של "לדחוף חזק" וגם "לא לדחוף"
אני זוכרת נסיונות לתפוס את כל האוויר בחדר, ולהשתמש בו לדחיפה.
אני זוכרת את הבעל המדהים שלי, שעמד - בדיוק כמו שביקשתי - מאחורי, לא דיבר הרבה, אלא רק ניגב את הזיעה, נתן לי לשתות, והיה שם בשבילי.
אני זוכרת את הכאב המשתק של החתך שביצעו בי.
ואני זוכרת את ההקלה אחרי שהיא יצאה.

הניחו על החזה שלי למספר שניות גוש חום-אדמדם חם. שבעיני המסוממות נראה כמו עובר ענק, שברח מתמונה בספר ביאולוגיה, ומיד לקחו אותה כדי לנקות ולהנשים.
"היא נושמת?" צעקתי לבעלי מסוממת לחלוטין "מה קורה? היא נושמת? היא חיה? תענה לי!" המסכן לא ידע בעצמו מה קורה, אבל בסוף הסתבר שהיא אכן נושמת בכוחות עצמה.
פגית במשקל 1326 גרם, שנולדה חודשיים וחצי לפני הזמן, אבל חזקה מספיק בשביל לנשום בעצמה.
השעה היתה 22:20. שלוש שעות ושמונה ימים - זה מה שהבדיל בין מסלול החיים שהטוותי לעצמי לזה שאלוהים תיכנן עבורי.

אחרי הלידה
יש הרגשה כזו של ריקנות. אחרי ששבוע חיטטו בי, ואחרי ששלוש שעות הייתי עסוקה בלנסות לדחוף מתוכי החוצה 1326 גרם, רק רציתי שיעזבו אותי במנוחה. אבל אז הרופאה הגיעה והתחילה לתפור אותי. כמו כל פעולה רפואית שנעשתה בבי"ח הזה, גם התפירה הזו נעשתה בגסות. התחננתי שתרדים לי את המקום, אבל היא התעלמה ממני (בגסות).
אח"כ נתנו לי קצת להתאושש, ובעלי התקשר להודיע למשפחה שילדתי (איזו מריבה הטלפון הזה גרר אח"כ ביננו לבין הגיס החרד"לי).
אחרי ההתאוששות העמיסו את כל התיקים שלי על אלונקה, וכושי גדול מידות הסיע אותי למחלקת יולדות. הדבר היחיד שהמח המסומם שלי יכל להנפיק בשעת לילה מאוחרת כזו היה "מה יקרה אם בנוסף לכל הצרות הוא גם ינסה לאנוס אותי?"
הבעל הלך לראות איך הפגית הקטנה מתאוששת, ואני הלכתי לישון.

את הפגית עצמה נתנו לי לראות לראשונה במוצ"ש דרך חלון הפגיה. בגלל המחלה שלי לא נתנו לי להכנס לפגיה. רק ביום ראשון - ממש לפני השחרור, איזו אחות טובת לב הגניבה אותי לפגיה ונתנה לי לראות לראשונה את הבת שלי.
לגעת בה נתנו לי רק אחרי 5 ימים של סבל. הייתי מלטפת את האינקובטור שלה מבחוץ, מיללת בדמעות, ותוהה אם אי-פעם ארגיש אמא של היצור מלא הצינורות הזה ששוכב שם בפנים.

שמור   בטל

לפני 4 שנים ו- 10 ימים - חלק ב'
יום ראשון
התחלתי את השבוע ה-30 להריון. במצב בו אני נמצאת, כל יום בתוך הרחם קובע. אני מנסה לאכול טוב כדי שהמשקל של העוברית שלי יגדל במקסימום. במצב בו היא נמצאת, כל גרם קובע.
לאחר שצרחתי על כל צוות האחיות וגם יללתי לרופאה, סוף-סוף הרשו לי לעשות מקלחת. מיום חמישי אחה"צ לא התקלחתי, ואני טיפוס שמתקלח לפחות פעם יום. עד עכשיו זיינו לי את השכל, שזה בגלל שאסור לי לרדת מהמיטה, אבל אני יודעת שזה בגלל שלא היה להם כח לחטא אחרי את חדר המקלחת.
הידים שלי מלאות בסימנים כחולים. קשה למצוא לי ורידים, והזונות האלה אפילו לא טורחים. הם פשוט דוחפים את המחט לזרוע ואז מתחילים לחפש וריד.
האחות הנאצית נכנעה, ואבאמא, חמי וחמותי באו לבקר. הבעל היה כל היום בעבודה, והגיע לבקר לקראת הערב.
מהבוקר רק בהיתי בתקרה, וקראתי עיתונים. אין טלויזיה בחדר הלידה, אלא רק במחלקות.

יום שני
סוף-סוף ניתקו אותי מהחומר לעצירת צירים. נתנו לי כדורים, והעבירו אותי למחלקת יולדות.
מזל שאני שוכבת בבידוד. די מבאס לשכב עם כל הלחץ של שמירת הריון במחלקה כ"כ שמחה. כולם מסביבי מתנשקים, מתחבקים, מסתובבים עם תינוק מחובר לציצי, ורק אני עם פרצוף תשעה באב.
לפחות עכשיו יש לי טלויזיה.

יום שלישי
הבוס בא לבקר אותי ודי הזדעזע לראות אותי כזו חיוורת עם מלא סימנים כחולים. הוא אמר שינסה לסדר לי פרוטקציה. נו, בטח... יש לו נקיפות מצפון על כך שהוא העביד אותי כמו חמור גם כשהייתי חולה. ולגבי הפרוטקציה - אני לא יודעת עד כמה אני זקוקה לה, בהתחשב בעובדה שגם ככה יש לי תנאים של פרסונל בגלל הבידוד שהמחלה כופה עלי.
אחה"צ הצירים חזרוים. שוב החזירו אותי לחדר לידה. שוב חיברו אותי לאינפוזיה. שוב האחות הנאצית מסתובבת סביב, אבל הפעם היא נחמדה יותר. אולי זה בגלל הפרוטקציה של הבוס?

יום רביעי
אני נזכרת שאין לי מושג איך יולדים. לא הספקתי לקרוא את הפרק בספר של ד"ר בר שעוסק בלידה. הגעתי רק עד הפרק שעוסק בחודש השביעי. מיד התחלתי לקרוא את שאר הפרקים, אבל זה הלחיץ אותי, אז עברתי לקרוא את "ספר משפחתי" של אפרים קישון. הבעל הפציץ אותי במלא ספרים שקנה בזול. רובם משעממים לאללה, אבל הספר של קישון הוא פנינה - הדבר היחיד שגרם לי לצחוק בכל השבוע הארור הזה.
בערב אחותי ובעלה הטרי קפצו לבקר אותי. זה היה ממש יפה מצידם. מאוד התרגשתי לראות אותה פתאום נשואה. היא הביאה לי במתנה תחתונים מקסימים. היא תמיד ידעה במה לפנק אותי. בסיום הביקור הם הרימו חבילת כפפות חד-פעמיות שהיתה בחדר. אחותי נזכרה שהיא צריכה לנקות את הבית החדש שלהם, ואין לה כפפות בבית. הם רצו לקחת עוד דברים, אבל לא הרשתי להם.

יום חמישי
הבוקר ניהלתי שיחה מעניינת עם אחת האחיות המתלמדות בחדר לידה. היא נתנה לי את קורס הלידה הכי אפקטיבי שיכול להיות: "כשמגיע לך ציר, תאספי את כל האוויר שאת יכולה להכניס לפה, ואז תדחפי הכי חזק שאת יכולה, תוך כדי נשיפת האוויר החוצה" הפטנט עבד בשתי הלידות שלי, וחסך לי ים של כסף על קורס הכנה ללידה שכמעט והתפתתי לקחת לקראת סוף ההריון השני.
אחה"צ שוב ניג'זתי על מקלחת. מאז שחיברו אותי לאינפוזיה לא נתנו לי לרדת מהמיטה (למעט לשירותים, וגם זה רק לאחר ויכוחים רבים). המקלחת האחרונה שלי היתה ביום שלישי בבוקר, ואני כבר מרגישה מסריחה. מענין לאילו דברים נטפלים ברגעים שכאלה. דווקא עכשיו ההגינה האישית שלי פתאום נהיתה לי מאוד חשובה. אולי העובדה שחצי מהרפואים והמתמחים במחלקה דחפו לי למטה ידים, גרמה לי לצורך העז במקלחת...
בערב עשו לי טובה, ואחת האחיות רחצה אותי עם ספוגית במיטה. כל החרמנים כולים להרגע! זה אחד הדברים היותר דוחים שאדם יכול לעבור. אין השפלה גדולה מאובדן העצמאות שלך. אני מקווה שכשאזדקן ואגיע לשלב הזה, יהיה בי די כח לסיים את חיי.

יום שישי
בבוקר התחלתי להתרגל למצבי. ה- 1/1 הגיע. כל העולם חוגג שנה לפני המילניום, ורק אני תקועה בבי"ח. אני והאחות הנאצית נתנשק בחצות.
כל הגוף כבר רועד לי מהחומר שהם נותנים לי לעצירת הצירים, ומדי פעם יש לי עוויתות בגפיים. עכשיו כבר לא מרשים לי לרדת לשירותים. פיפי אני מסכימה לעשות בסיר, אבל לא את הדבר השני...
ההורים באו לבקר אותי לפני שבת. אמא הביאה לי כרוב ממולא, ואבא הביא לי תותים. איך הוא ידע שזה מה שהכי מתחשק לי? ההורים גם הביאו לי אספקת עיתונים לשבת.
הבעל הגיע יותר מאוחר עם שווארמה. בשבת הוא ישאר לישון אצל קרובי משפחה שגרים בעיר שבה אני מאושפזת, ואני מרגישה קצת יותר רגועה מהידיעה שהוא קרוב.

שבת נכנסת. אני מדליקה נרות ונושאת תפילה לה' שהכל יהיה בסדר. זו הפעם הראשונה בכל השבוע הזה שאני בוכה מדאגה ולא סתם בכי יללני בשל חוסר נוחות פיזית.
אני נכנסת למיטה עם עיתוני השבת, ופתאום בום!!! אני כולי רטובה.'לא לזה התכוונתי כשביקשתי שהכל יהיה בסדר' צעקתי על ה' כשהבנתי שהמים שלי ירדו.

המשך יבוא...שמור   בטל