פוטנציאל מבוזבז

עשיתם לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג

עוד נגיע בהמשך למשפט הזה שבכותרת, אבל אני יכולה לומר לכם על ההתחלה שמשפט זה נכנס הישר לראש רשימת "המשפטים המטומטמים ביותר שאמא שלי אמרה לי".

דווקא ממש לא תיכננתי להרחיב את הדיבור על חג הפסח, מכיוון שלא הצלחתי לתאר בצורה מעניינת את שלל חוויות הפסח שלי ושל הילדים, אבל לאחר שנשאלתי על כך ע"י מספר אנשים, הגעתי למסקנה שאין מנוס.
היכונו לפוסט משעמם במיוחד...

חגגנו את לילהסדר אצל חמותי שתחי'. הגיס שלי לא היה סגור לגבי הקונספציה של ליל הסדר. הוא לא החליט האם ללכת על לילסדר לילדים (=שרים כל שיר לפחות פעמים, מספרים את סיפור יציאת מצרים, ומסבירים לילד כל משפט וכל מחווה שנמצאים בהגדה) או ללכת דווקא על קונספציה של לילסדר למבוגרים (דברי תורה והתפלפלויות אין קץ, קריאת כל הטקסטים בארמית שוטפת פלוס תרגום לעברית פלוס פרשנות ופרשנות נגדית).
כמו כל יהודי מאמין בחג הפסח הוא הלך על החומרה (פירוט מרתק של מקבץ חומרות שנוהגות במגזר החרדי מופיע בבלוג של היושב על הגדר) ושילב את 2 הסגנונות גם יחד. כך קיבלנו ליל סדר סיוטי שיועד גם לילדים וגם למבוגרים והתארך עד אין קץ.
איפשהו באזור "אחד מי יודע" הראש שלי נחת בקולניות על השולחן, וסירב להתרומם ממנו עד תום הטקס.

רגע אחד של קורת רוח בכל נרשם במהלך הערב (הלילה), כאשר חמותי ודודתו של הבעל נכנסו לאקסטזה דתית לאחר שקרוב משפחה עטוי בסדין לבן התחפש לאליהו הנביא, והפחיד את הילדים.

האל הטוב כנראה אוהב את מאמיניו חיוורים ונטולי שרירים, אחרת קשה לי להבין למה דווקא בימי השבת והחג היה מזג אוויר מקסים ובשאר ימי חול המועד היה מזג-אוויר זוועתי.

ביום ראשון נסענו לחי-כיף בראשל"צ. המטרה לא היתה לראות חיות, אלא דווקא לראות את כוכבי ערוץ הופ! הנערצים על ילדי. הבת השתתפה בכל השירים, והבן התקשה לסגור את הפה שלו מרוב תדהמה (דודידו בגודל מלא 2 מטר ממנו על הבמה! אין יותר מזה לילד בן שנתיים).
בהערת אגב אציין כי החיות בחי-כיף נראות אומללות למדי. מרבית הסיור פלטתי מפי משפטים כמו: "יווו, ילדים, תראו איזה מסכן נראה הדוב".

ביום שני ביקרנו במשחקיה הנמצאת אי-שם צפונית לחדרה. היה גשום, היה יקר, ולא מצאנו מקום לעשות בו מנגל.
חזרנו הביתה רעבים, ועצרנו למנגל בחורשה הסמוכה למקום מגורינו. גרשנו משם זוג נאהבים שהשתגלו במכונית, וכעונש התחיל לרדת עלינו גשם זלעפות.
ברחנו הביתה ועשינו מנגל על מחבת גריל משובחת שקניתי במיוחד לפסח. כל המשפחה התלהבה מהמחבת ורצה למחרת לקנות אותה (לא מאיתנו, מהחנות. עולה 68 ש"ח - המחבת).

ביום שלישי הודעתי לבעל שאין ברירה! כל עמישראל ביקר באיקאה, ורק אנחנו לא. חייבים לסוע לאיקאה. כתירוץ שלפתי לו את העובדה שאנחנו חייבים לקנות כסאות מטבח.
ארזנו את הילדים ונסענו לאיקאה.

5 דקות לאחר שנכנסנו לחנות הילדים התחילו לקטר. ספות מעוצבות והמוני ישראלים פלצנים לא ממש מדברים אליהם. הם רצו לראות נמר או ג'ירפה או מקסימום את צפי וציקי מהקונצונים (מי פה לא רואה ערוץ הופ?).
זרקנו אותם בצד החנות שעוסק ברהיטי ילדים והסתכלנו בהנאה על כלי מטבח ("מה לדעתך המכשיר הזה עושה" שואל הבעל בפוזה מלאת חשיבות. "מסאג' בגב" עונה נינה מהרהורי ליבה).

לאחר מס' דקות באתי לראות איך הדרדקים מסתדרים בלעדינו. או אז הודיעה לי בתי הבכורה כי היא חייבת קקי, והוא כבר ממש בחוץ. הבן הצעיר הביע מחאה וסרב לנטוש את הצעצועים למען ריצה מטורפת לשירותים. באופן תמוה ביותר החלטתי להשאיר אותו במקומו, ולהתקשר לבעל תוך כדי ריצה מטורפת לשירותים. דא עקא שלפני מס' ימים חמדתי לצון, ושיניתי בטלפון של הבעל את הצלצול המזהה אותי (הצלצול שהטלפון שלו משמיע בכל פעם שאני מתקשרת) לקולה של אורלי וינרמן האומרת: "אם לא תענה עכשיו, אין סקס שבוע". לך תשמע את הליחשושים של אורלי וינרמן באמצע חנות הומה אנשים. עד שהבעל ענה, הילדה סיימה את הקקי, והילד הלך לאיבוד.
אין מילים שיתארו את האימה שעוברת על אמא שמגלה שבנה בן השנתיים משוטט לבד בחנות כזו גדולה. בראש שלי רצו כל הסרטים האמריקאים בהם נחטפים ילדים קטנים ושבים לביתם רק לאחר שנים.
לאחר סיבוב נואש בכל רחבי החנות בנסיון למצוא את הבן התחלתי לתשאל את כל העובדים. אחת מהם אמרה לי שהיא זוכרת שאספו ילד בוכה, והעבירו אותו לבטחון. רצתי לבטחון, ושם בזרועות 2 נשים זרות מצאתי את האוצר שלי. כמובן שקיבלתי את "המבט" (כל אמא מכירה את המבט שהיא מקבלת לפחות אחת לשבוע מאישה זרה ברחוב שמשמעותו: "איזו אמא מפלצת את. מה מסר הטלפון של יצחק קדמן?"), אבל ממש לא היה לי אכפת. העיקר שהפשוש שלי היה אצלי בידיים.
מהרגע הזה כל ה"בילוי" בחנות הפך למיותר, וכולנו רצינו ללכת הביתה. בדרך הביתה אספנו לוח ציור מהודר ביותר, גירים טושים, גליל נייר וסינרים - פיצוי לילדים.

כשחזרנו הביתה רגשתי צורך לחלוק עם מישהו אוהד קצת ממה שעבר עלי (הבעל האשים אותי בהכל, כך שלא ממש היה לי עם מי לדבר). לא יודעת מה נפל עלי, אבל מכל האנשים בעולם התקשרתי דווקא לאמא שלי, שכמו תמיד מצאה את הדרך הנפלאה ביותר לעודד אותי:
"את לא נורמלית. זה ממש חוסר אחריות. רק את מסוגלת לזה. עשית לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג".

רק בריאות ואושר לכולם.

אל תעזבו את הילד שלכם לשניה באמצע חנויות גדולות (או קניונים) ואל תאכלו עוגות מצה - זה הוסיף לי צמיג שלם למותניים.

נכתב על ידי nina, 25/4/2003 00:14, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, מעדכנת, פסח
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-28/4/2003 07:24

פרטיות? מה זה בדיוק??

לפני מס' ימים נכנסה אנונימית לפורום הבית שלי וביקשה להתייעץ בבעיה אישית (שווה פעם לדון בסוגית האנונימיוּת בקהילות אינטרנט ותיקות. האנונימית הזו בכל אופן שייכת לזן ה-"אני אחת מכן, אבל מתביישת". סוג זה גורר אחריו בדר"כ שורה של מיילים בין חברי הקהילה בנסיון לאתר את האנונימי/ת בעזרת סגנון הכתיבה, ופרטים מזהים אחרים).
בעלה, כך סיפרה האנונימית, מצ'וטט לו כמעט כל ערב עם מישהי. הם מאוד התיידדו, והיא הפכה לחברת נפש שלו. לדברי האנונימית, הבעל סיפר לה כי מאוד נח לו לשתף את הבחורה הזו בבעיות שונות שהוא מתקשה לשתף אותה (או חבר אחר) בהן.
הבעל לא מנסה להסתיר את הקשר, אבל עדיין הקשר מאוד מפריע לאנונימית ("ובצדק" מעירה נינה בטון השמור למורות בתיכון).
ועכשיו לבעיה שלגביה היא ביקשה יעוץ: האנונימית יכולה לקרוא את התכתובת בין הבעל לידידה (צ'ט/מייל - אני לא ממש מבינה בדברים האלה), אבל היא תוהה האם עליה לעשות זאת.
אני מיד קפצתי וצעקתי: בטח!
אחרת מיד ציננה את התלהבותי וטענה שחיטוט במיילים של הבעל מהווה חדירה לפרטיותו.
אני טענתי שמי שמעוניין בפרטיות שיקח את עניינו אל מחוץ לרכוש המשותף שלו ושל האישה (הציטוט המדוייק הוא: "כל שימוש במשאבים המשותפים של הבית (טלפון, דואר, מחשב) לעולם לא יוכל להיות פרטי ב- 100%").

האמת היא שאחד הדברים שמפריעים לי בחיי הנישואים זה אובדן הפרטיות. זו לא אשמתו של הבעל כמו בעיקר אשמת הילדים. אם אני נכנסת לשירותים ונועלת את הדלת, אני מסתובבת אח"כ יום שלם עם רגשי אשמה על כך שאני אמא מתעללת, וזאת בשל דפיקות הזעם של הבן שלי על דלת השירותים, והבכי הנעלב שלו.
לפעמים חסרה לי בבית מגירה, שתהיה רק שלי. מגירה שבה אני אוכל לשמור כל מיני דברים קטנים ומטופשים שממש לא בא לי לחלק עם אחרים. ואני לא מדברת על סודות, כי אין לי כאלה (אני פשוט מתקשה לשמור על סודות, ולכן לא הצלחתי לצבור כאלה).

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה חשבתי שהוא יהיה המגירה שלי, אבל הגידול המהיר של ישרא-בלוג הבהיר לי שאין סיכוי שמכל המקומות בעולם דווקא המקום הזה יהיה המקום הסודי שלי.
אני אומנם משתדלת להשקיע בשיווק הפוך (כלומר, להפוך את הבלוג שלי להכי פחות אטרקטיבי שאפשר, בעיקר באמצעות בחירת כותרות משעממות ביותר לפוסטים שלי), אבל עדיין נכנסים לפה אנשים, ואני מניחה שלפחות 2-3 מהם מכירים אותי בריל לייב. זה לא שעשיתי פה עבודת הסתרה טובה במיוחד.
גם הבעל יודע שיש לי בלוג, ותאמינו לי שהוא לא צריך עבודת בילוש מיוחד כדי להכנס לכאן, אם ירצה.

ההצלחה של ישרא-בלוג היא זו שגם פגעה בו. המקום גדל, אנשים נבהלים ו/או נחשפים וסוגרים את הבלוג.
אני יודעת שזה בא בתקופות, אבל בזמן האחרון נטשו אותנו רבים וטובים, וחבל.

בכל אופן בחודש הבא אני חוגגת שנה. צפו לפוסט חושפני במיוחד (פששש... סחטיין על הפרומו).

ועכשיו לדברים החשובים באמת:
הבן שלי חטף דלקת גרון מעצבנת, והוא שוכב חולה בבית. מכיוון שהבעל במילואים תורנות המחלות עברה אלי. איכשהו השהות בבית הפכה אותי לעקרת בית קטנה וחרוצה (פחחחח.... כן.... ספרו את זה לכיור החלבי שעולה על גדותיו).
מרוב עצבים ושיעמום הכנתי לי את עוגת מוס ויסקי המדוברת של פורום אוכל בווי-נט.
יצא שווה ביותר. עכשיו יש לי במה להטביע את יגוני, ויותרה מזאת, במה להשוויץ בפני חמותי וגיסתי שתחי'.

נכתב על ידי nina, 27/3/2003 22:52, בקטגוריות אם השנה, גולשת באינטרנט, מהרהרת
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-31/3/2003 07:34

או... סוף-סוף!
חודשיים של הכנות הגיעו אל סופם. הממ"ד שלנו מוכן למלחמה. עכשיו נשאלת השאלה- מה לעזאזל עושים עם זה?

אתמול בבוקר נרשמה היסטריה קלה לאחר שגיליתי שמי הגשמים מצאו את דרכם דרך החלון האטום של הממ"ד אל המיטה של הילדה. ואם מי הגשמים יכלו, אז גזים רעילים בוודאי יוכלו.
הזעקתי איש מקצוע שאטם בסיליקון, ואח"כ אטמתי בניילון. כשהסתכלתי על יצירת הפאר המכוערת שלי, הרגשתי הרבה יותר רגועה. כנראה שפיקוד העורף יודע מה הוא עושה: תן לאזרחים בעת מצוקה הוראות לביצוע שורת פעולת מטופשות לחלוטין, שבתקופת רגיעה היו מעוררות פרץ צחוק עז, והם ירגישו רגועים בהרבה.
כדי לסיים את הריפוי בעיסוק שלי התחלתי בערב להרכיב את הערכות של הילדים - קונסטרוקציה מורכבת מאוד (להוציא סגר בטחון מהמפוח, לבדוק שהוא פועל, להוציא את אטם הבטחון מהמסנן, לזרוק לפח, לחבר למפוח, להבריג לצינור, לסדר רצועות, להזיז ריצרצים, להתקין מוצץ בערכה ועוד, ועוד).

היתה לי מין תחושת דה-זוו קריפית כשפתחתי את הערכות והרכבתי אותן. נזכרתי איך בתחילת המתקפה האמריקאית על עיראק לפני 12 שנה, אמא שלי העירה אותנו בהיסטריה באמצע הלילה, והכריחה אותנו לחבוש מסכות רק כי פיקוד העורף הורה לפתוח את המסכות ולבדוק אותן.
נתתי לעצמי 2 נקודות על כך שפתחתי את הערכות לבד מבלי להעיר את הילדים משנתם ומבלי להטריד את מנוחתם.

הבוקר הייתי בין המופרעים הבודדים שהגיעו משולי אזור א' אל לב תל-אביב. הדרך - באופן מפתיע - היתה שוממת לגמרי. רק אני, הכביש ועוד מניאק אחד שלא נתן לי להשתלב מהנתיב השמאלי לימני.
עכשיו אני יושבת לי פה במשרדי התל-אביבי ומרגישה מאוד אמיצה. מבעד לרעש המזגן והרדיו אני אפילו יכולה לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה (או שאולי זה הרעש של המטוסים שמפטרלים לי מעל הראש?).

יש משהו מאוד מוזר בימים האלה, אני מנסה לעשות כל דבר עם מחשבה מיוחדת, מכיוון שכל פעולה שאני עושה עכשיו נרשמת לה בזכרון שלי, ותשמש אותי בעתיד בשיחות מאוד מהותיות בנושא: "מה עשיתי בבוקר המלחמה" או: "מה עשיתי בפורים שלפני המלחמה" (והתשובה: משלוח מנות למשפחה, נסיונות נואשים להפריד בין הידיים של הבן שלי לשערות של הבת שלי, נסיון להתגבר על מתקפת ההיפראקטיביות שהילדים שלי חטפו כתוצאה מאכילת כמויות היסטריות של שוקולד, יציאה בגשם שוטף לקניות של הרגע האחרון, והעמסת הממ"ד באוכל).

והנה עוד תמונה שעושה לי דה-זוו:

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 20/3/2003 07:11, בקטגוריות מעדכנת, שוקעת בנוסטלגיה, אם השנה, מלחמה
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של X תל אביבית ב-27/3/2003 17:01

קטגוריות לבלוג וחיפוש עצמי
עיינתי בשלל הקטגוריות שיריב הציע לקיטלוג הבלוגים, ולא ממש מצאתי את עצמי שם.
אני בת 30. האם זה הופך אותי מתאימה לקטגורית 20+ או שמא לקטגורית 30+? אילו עוד קטגוריות מתאימות לי?
הצעתי ליריב להוסיף קטגוריה בנושא המשפחה, אבל ניסיתי לחשוב במה חוצמזה עוסק הבלוג שלי.

מדי פעם אני מביאה איזה לינק אחד או שניים, אבל לא משהו שמספיק כדי לסמן וי בקטגוריה "אני והגלשן".
אני עוסקת מדי פעם גם קצת באקטואליה, אבל שוב לא במידה כזו שתספיק כדי לסמן וי בקטגורית האקטואליה.
קטגורית "החיים כמשל" נראית לי כללית מדי, אבל אולי שם מקומי?

שלושת קוראי הנאמנים מתבקשים לסייע לי בקיטלוג הבלוג. בין המשתתפים יוגרל פרס שווה ביותר.

אתמול הגעתי למסקנה שיש לי אלמנטים ערסיים בהתנהגות. אני לא ממש ערסית, מכיוון שחסר לי הלוק הנדרש, ומכיוון שלרוב אני נראית נורמלית לחלוטין. אבל בשניה שבה משהו לוחץ לי על איזה כפתור סמוי, מיד הערסית שבי קופצת ("למה מה קרה? מי בא נגדי?"). חברה קיטלגה אותי פעם כ"ערסית עם כפתור".

אתמול טיילתי לי בעיר יחד עם הבת שלי. כנראה שלבלונדינית שמסתובבת עם ילדה צולעת יש לוק של פראיירית כי ילדון זב חוטם בגיל הבר-מצווה+ מיד נטפל אלי: "יש לך 10 ש"ח?"
היה משהו בחיוך הדבילי של הילד הזה שהבהיר לי שלא מדובר במקרה של מצוקה קשה אלא במקרה של נצלנות ונסיון לתפוס פראייר. הכפתור שלי התחיל להתחמם, ואני ישר עניתי: "למה אני נראית לך כספומפט?"
"אבל אני ממש צריך את זה" הוסיף הילד כשעל הפרצוף שלו עדיין מרוח החיוך המטומטם.
"גם אני" עניתי והמשכתי ללכת (עד כמה מהר שיכולתי כשהבת שלי נשרכת מאחור).
"אז אני אפוצץ לילדה את הבלון" הוא התחיל לאיים. או... פה הגיעה הלחיצה על הכפתור והערסית יצאה החוצה.
"אם תפוצץ לילדה את הבלון. אני אפוצץ אותך במכות" סיננתי בטון ערסי לחלוטין, כשעיני מביעות חוסר רחמים.
"אסור לך להרביץ לי" צייץ הילד את המנטרה שכנראה ההורים התמיד מגוננים שלו לימדו אותו לשנן למורה שניה לפני שהוא זורק עליה כסא ורץ להתחבא בחדר המנהלת.
"אם תגע בבת שלי אני ארביץ לך כמה שאני רוצה" השבתי ובשלב הזה התחיל להתרוצץ לו בעיני מבט מטורף.
כנראה שזה הספיק כדי לקפל אותו.הוא פלט קללה עסיסית והלך.
אני והבת שלי המשכנו בדרכנו.

לאחר מס' שניות של שקט פונה אלי הבת שלי (בת 4) ואומרת: "אמא נכון שהוא שיקר?"
"הוא סתם אדיוט" אני עונה
"אבל אמא הוא שיקר לגבי הבלון שלי"
"אני לא יודעת אם הוא שיקר, אבל הוא סתם אדיוט"
"אמא, הוא אמר דברים לא יפים"
"נכון" עניתי לה
"אז למה דיברת איתו? מי שמדבר דברים לא יפים לא צריך לדבר איתו. צריך לשתוק, ולעשות כאילו לא שומעים אותו" היא קבעה.
"אבל הוא עיצבן אותי" עניתי, ופתאום הרגשתי כמו ילדה בת 4.
"אם את עונה למי שמדבר לא יפה, הוא ימשיך לדבר לא יפה" קבעה הפספוסה שלי "צריך לשתוק"
הייתי די בהלם מהתוכחה שקיבלתי מהבת שלי, והייתי חייבת לשאול אותה: "תגידי, איך יצאת כזו חכמה?"
"לא יודעת" היא השיבה ומשכה כתפיים.

נכתב על ידי nina, 10/3/2003 14:22, בקטגוריות אם השנה, גולשת באינטרנט
29 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/3/2003 22:26

האם המשטרה יכולה להגן?
יום שישי. אני מנסה לנקות את הבית במהירות האפשרית, כדי להספיק כמה שיותר לפני שאצטרך לאסוף את הילדים מהגן. פתאום טלפון. אני מרימה.

"איפה העורך-דין המנייאק הזה?" שואל אותי ערס מהצד השני.
"מה" אני שואלת בהלם
"איפה הוא הבן-זונה הזה?"
אני כמובן מנתקת. יום שישי היום ואין לי זמן לטפל באנשים הסובלים מבעיות נפשיות.
אחרי דקה הוא מתקשר שוב, והפעם מציג את עצמו:
"מדבר דוד כהן. אני עבריין מנתניה. איפה העורך-דין המנייאק הזה בן-זונה?"
אני עדיין המומה, וממש לחוצה לסיים לשטוף את חדר הילדים, שואלת "מי זה?" בתשובה אני זוכה למטר קללות, ולכן מנתקת שוב את הטלפון.
העבריין לא מוותר ומתקשר שוב: "יא זונה למה את מנתקת?" בשלב הזה הווריד במצח שלי, שעד עכשיו רק התנפח, מתפוצץ, ואני מתחילה לצרוח:
"מי אתה? איך אתה מדבר אלי? אני אמשיך לנתק עד שתלמד לדבר אלי בלי לקלל. אתה יכול לקלל את הבת שלך. אתה יכול לקלל את אשתך, אבל אלי תדבר כמו בן-אדם. עד שלא תלמד לדבר אלי כמו אל בן-אדם אני אנתק כמה שבא לי"
ובסיום נאום הצרחות הזה ניתקתי את הטלפון.
כמובן שכעבור דקה הוא שוב מתקשר: "נו, למה את כל הזמן מנתקת?" הוא שואל אותי, והפעם בלי קללות.
הסכמתי להקשיב לו בתנאי שלא יקלל אותי או את בעלי.
והוא שטח בפני את טענתו. בעלי הגיש בשם לקוח תביעה נגד אשתו. הוא דורש מבעלי לא לטפל בתביעה, אחרת הוא יטפל בבעלי, יטפל בלקוח, יטפל בי, והוא יודע איפה אני גרה. הוא ישב 15 שנה בבית-סוהר, ואין לו בעיה לשבת גם 40. הוא לא שם על המשטרה. הוא לא מפחד לחזור לבית הסוהר. אם הוא מגיע אלי הביתה, הוא לא גבר אם הוא לא אונס אותי, ומפרק לי את הצורה. בלה, בלה, בלה... נפרדנו כידידים.

לאחר השיחה התקשרתי כולי רועדת לבעלי. לא היה לו הרבה מה לייעץ לי חוץ מלא לפתוח את הדלת לזרים (אין לי סבלנות לזרים, ואני במילא לא פותחת להם את הדלת. הם בדר"כ רק רוצים תרומה), ולהתלונן במשטרה.
האינסטינקט הראשון שלי היה לרוץ מיד למשטרה להתלונן, אבל אז חשבתי לעצמי, האם המשטרה באמת יכולה לעזור לי? הם מן הסתם ירשמו את הלונה שלי וייתיקו אותה איפשהו. בעוד שנה אני אקבל הודעה שהיא נסגרה בשל חוסר עניין לציבור. כשהמשטרה עסוקה בלרדוף אחרי מחבלים מתפוצצים למי יש זמן לטפל באיזה דוד כהן נתניה שמאיים על אשתו של עו"ד, שמתה מפחד בגלל שבעלה במילואים והיא לבד בבית שמתפקד גם כמשרדו של בעלה.
ונניח שהמשטרה תתיחס לתלונה שלי ברצינות ותזמין את דוד כהן לחקירה. מה זה יתן? דוד כהן ימשיך להטריד אותי, והפעם בדרישה שאני אבטל את התלונה נגדו.
בקיצור הודעתי לבעלי שאני לא מתכוונת להגיש תלונה במשטרה, ושאני בורחת מהבית להורים עד שהוא יחזור מהצבא לחופשה.

כנראה שההיסטריה והדמעות שלי עשו את שלהן כי הבעל הודיע לי כעבור מס' דקות שהוא התפטר מייצוג אותו לקוח.

ההרגשה שלי די מעורבת - מצד אחד הקלה מסויימת מצד שני תחושה שהרע ניצח. אולי לפני מספר שנים חוש הצדק שלי היה קורא לי לצאת למלחמה ולא להכנע לסחיטה ולאיומים, אבל כשיש ילדים קטנים בבית הראיה קצת משתנה.
כשאני רואה את הבן שלי מתפוצץ מצחוק, ורץ אלי עם חיוך מאושר, אני מוכנה לעשות הכל כדי לשמור את החיוך הזה על הפנים שלו. אז בדרך מכרתי כמה עקרונות, אבל מבחינתי הגנתי על המשפחה שלי. דבר, שלדעתי (ולצערי) המשטרה לא היתה מסוגלת לעשות.שמור בטל

נכתב על ידי nina, 9/3/2003 08:05, בקטגוריות אם השנה, מביעה עמדה חברתית
17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיצבשת ב-10/3/2003 12:12

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.