אישה, למטבח!
לרגל יום האישה (שנמתח ל"שבוע האישה")  קיימתי שיחה עם הביג בוס החדש. ליתר דיוק, לא רק אני קיימתי שיחה איתו, והשיחה בכלל לא התקיימה לרגל יום האישה אלא בגלל שהוא בוס חדש ורוצה להכיר את פקודיו, אבל בל ניתן לזוטות להסיט אותי מהכיוון אליו אני שואפת.
 
אני גרועה בשיחות עם בוסים, ובשיחות עם ביג בוסים אפילו יותר, לכן אני אוהבת להתכונן לפני השיחה, לדמיין תרחישים אפשריים. בכל התרחישים שלי הייתי עסוקה רבות בלספר בשבחי, בחשיבות שלי למחלקה ובהשכלתי המרשימה והמבוזבזת. באף אחד מהתרחישים לא תיארתי לעצמי שחלק נכבד מהשיחה יוקדש לעיסוקו של בעלי ולהצלחתו המקצועית.
זה הלך בערך ככה:
ביג בוס: "ספרי לי קצת על עצמך"
נינה: "אני גרה בעיר מהממת"
ביג בוס: "אני רואה שיש לך 2 שמות משפחה"
נינה: "כן, הראשון שלי והשני של בעלי"
ביג בוס: "במה בעלך עוסק"
נינה: "הוא עו"ד"
מהנקודה הזאת ולמשך 5 דקות לפחות השיחה עסקה בתחומי התמחותו של בעלי, תחומי העניין שלו, עברו ההשכלתי והמקצועי, אנשים שאולי שניהם מכירים וסיכויי הצלחתו המקצועית בעתיד. ניסיתי מדי פעם להשחיל את העובדה שגם לי יש השכלה משפטית, אבל כנראה שזה היה פחות מעניין. אפילו לא נשאלתי אם עבדתי בעבר כעו"ד ולמה עזבתי את המקצוע.
 
כשסיימנו לדון בבעלי, עברנו לנושא המרתק הבא:
ביג בוס: "יש לך ילדים?"
נינה: "כן. שלושה. בת 8 בן 6 ובן 3"
ביג בוס: "שלושה? איך הספקת? בת כמה את? את נראית ילדה"
נינה (בחיוך מרוצה מאוד): "אני בת 34"
ביג בוס: "את נראית יותר צעירה"
(טוב, לחלק הזה של השיחה אין שום רלבנטיות לפוסט, אבל בעיני זה מידע חשוב שראוי שיתפרסם)
ביג בוס: "ומתי את מספיקה לראות את הילדים שלך?"
נינה: "אני מסיימת לעבוד מוקדם, עד 16:00 אני מגיעה הביתה ואוספת את הילדים מכל מסגרות הצהרים שלהם"
ביג בוס: "מה? את עובדת רק 8 שעות?"
נינה: "כן. ככה נקבע בחוזה העבודה שלי. אין לי אפשרות לשעות נוספות"
ביג בוס: "ולא יצא לך אף פעם, בין הנקה להחלפת חיתולים, לעבוד מהבית?"
אני מודה שבשלב הזה הרמתי יותר מגבה מעוצבת אחת. איזה דימוי הזוי של המושג "אישה עובדת" יש לבן אדם.  מילא החלפת חיתולים, אבל הנקה? בחיים לא הצלחתי לעסוק בזה יותר מחודשיים (וגם בהם חיפפתי). המומה קלות השבתי לביג בוס: "אני לא מניקה (זה הגודל הטבעי שלהם), והילדים שלי גמולים מחיתולים ממזמן"
אבל הביג בוס התעקש: "ולא יצא לך לעבוד בשעות הערב מהבית?"
'למה?' חשבתי לעצמי 'עשיתי רע למישהו שאצטרך לעבוד גם מהבית? לא מספיק לסבול 8 שעות ביום?', אבל בקול עניתי: "מעולם לא התבקשתי לעשות את זה".
ואז הביג בוס פצח בנאום נרגש על זה שהוא מתנגד לאלה הרואים במשכורת מטרה ובעבודה אמצעי. בעיניו, העבודה היא המטרה והמשכורת היא הטבה נחמדה מהצד. הוא מצפה להשקעה של 100% בעבודה, גם מעבר לשעות הקבועות בחוזה.
 
הינהנתי נמרצות, רק כדי להיות מנומסת, אבל אח"כ במשרדי הטחוב חשבתי לעצמי: ראבק, אם הייתי רוצה לעבוד 10-12 שעות ביום, הייתי נשארת בעריכת דין. נטשתי את עריכת הדין לטובת עבודה הנמצאת 20 דרגות מתחת לכישורי, רק משום שהעבודה הזאת צפנה בחובה אפס השקעה, ראש קטן ולא יותר מ-8 שעות עבודה ביום. אני מעבירה כרטיס בבוקר, מתקתקת על המחשב, מעבירה כרטיס בצהרים ומשאירה הכל מאחורי. ברגע שאני יוצאת מהעבודה הראש שלי שקט ופנוי למשפחה ולילדים. אף פיסת עבודה לא חודרת לחיים הפרטיים שלי, וטוב לי ככה. בשביל השקט הנפשי הזה ובשביל המשפחה הייתי מוכנה לוותר על הגשמת פוטנציאל אישי, אז עכשיו אתה בא ומדבר איתי על להשקיע את כל כולי בעבודה ולתת יותר מ-8 שעות ביום? זה משבש לי את כל סדרי העדיפויות, ואם כבר שיבשתי את סדרי העדיפויות, אז אשקיע את כל כולי בעבודה שיותר הולמת את כישורי המקצועיים ממה שיש לו להציע לי.
 
אחרי שהתעצבנתי ופרקתי את העצבים אצל הבעל (דרך הטלפון. תרגיעו עם הדימיון בבקשה)  התחלתי לחשוב על המבוי הסתום שהביג בוס דחף אותי אליו: או לשבת בבית ולגדל את הילדים או לעבוד במשרה מלאה פלוס פלוס פלוס. לשיטת הביג בוס, משרות אם של 8 שעות אינן קיימות. אם את אמא לילדים קטנים, ואכפת לך מהם, ואת רוצה להשקיע בהם (כמו שבוודאי את צריכה) הואילי נא ושבי בבית, ואל תסתובבי לנו מול העיניים בחולצות שסמארק מרוח עליהן. לחילופי חילופין, את יכולה ללבוש גלימה אדומה ולהפוך לסופרוומן - אחת כזו שגם מניקה, גם מחליפה חיתולים וגם מנהלת שיחות ועידה ביפאנית שוטפת עם משקיעים מטוקיו, והכל בו זמנית.
הפשרה השפויה שמצאתי לעצמי בין עבודה למשפחה, לא קיימת בעולם המושגים של הביג בוס החדש, וזה די מבאס. כי הביג בוס הוא "איש העולם הגדול" שבא לחברה מעולם העיסקי האכזר שבחוץ, ואם אלה הציפיות מאמהות בעולם שבחוץ, אז בטח שאין לי מה לחפש שם, ונכון לעכשיו ספק אם יש לי מה לחפש בפנים.
 
"יום האישה" שמח. יהיי!
שמור   בטל

משנכנס אדר...

"אז למה את מתחפשת השנה?" שאלתי את הבת של גיסתי.

"לעם סגולה" ענתה לי הצדיקה הקטנה בת ה-10.

"איך מתחפשים לעם סגולה?" שאלה הבת שלי (במידה רבה של צדק).

"אני אלבש חולצה סגולה וחצאית סגולה, המורה לציור בבי"ס של אמא תצייר לי על בריסטול את עם ישראל, אני אדביק את הציור על התחפושת מאחורה, ואלך עם סרט כמו של מלכת יופי שיהיה כתוב עליו: עם סגולה". ענתה הצדיקה.

"איזו השקעה" אמרתי ושתקתי למשך כמה שניות כדי לתת למידע לשקוע. "אצלנו, מס' 3 יהיה פיראט, מס' 2 יהיה אביר ומס' 1 תהיה נסיכה"

"אמא, אני לא אהיה נסיכה" העמידה אותי מס' 1 על טעותי "סבתא אומרת שאני כל שנה מתחפשת לנסיכה, והשנה אני צריכה להתחפש למשהו אחר". אה, כן. אמא שלי - הידועה גם בכינוייה: "זאת שכל שנה חיפשה את בנותיה לליצן או רקדנית צועניה ואת בנה לקאובוי" - טיפטפה למוחה של בתי, כי העובדה שאני כל שנה קונה לה שמלת תחפושת בלמעלה מ-100 ש"ח, וקוראת לה "נסיכה", גורמת לה לקיפוח, ועליה לדרוש השנה להתחפש למשהו אחר. מכיוון ששמלת התחפושת כבר נקנתה במיטב כספי, העמדה החברתית הנחושה שאמא שלי הפגינה דרשה ממני לגלות יצירתיות במציאת שמות לתחפושת שכוללת שמלת נשף בגוון סגול-לילך עם כמות פלילית של טול, סאטן ונצנצים, וכתר פרווה עם הינומה (גם הם בגוון הסגול).

אם לא די בשטויות שאמא שלי מלעיטה את הילדה, אתמול אחה"צ הילדה שולפת מתיקה פתק מטעם הנהלת בי"ס. הם מברכים אותנו בחודש טוב, בלה-בלה-בלה, דבר תורה לפורים, בלה-בלה-בלה, ואז מבקשים להשקיע מחשבה בתחפושת צנועה בעלת משמעות, בלי לשכוח לציין, כמובן, שתחפושת של דמות מהטלויזיה היא לא תחפושת בעלת משמעות, ושחצאית מעל מכנסים היא לא תחפושת צנועה.

מיי גוד, איפה הימים בהם התחפשתי באולפנא ל"צבאות ה' " כשאני לובשת חצאית שחורה מעל מכנסים שחורים עם חולצה לבנה ותמ"ק עוזי מפלסטיק? איך אפשר להתחפש לבן אם אסור לשים חצאית מעל מכנסיים? ומעבר לזה, למה מכריחים אותי למצוא משמעות לתחפושת??? זה פורים - החג שבו המשמעות היחידה היא היכולת של בן-אדם לחבר 2 משפטים כשהוא שיכור לגמרי - איזה משמעות הם מחפשים? ליו"כ יש משמעות, לפסח יש משמעות, ליום השואה יש משמעות. לפורים אין משמעות. מתחפשים, אוכלים, משתכרים ומקללים את כל הקמצנים שנתנו לנו משלוח מנות עם עוגות תוצרת בית (יצירתיות, עלאק).

הוצאתי מהארון את שמלת הטול הסגולה ואת ההינומה, תליתי אותם מול עיני, הבטתי בהם בחוזקה וניסיתי למצוא משמעות.

"את תהיי כלה בתולה כשרה וטהורה" הודעתי למס' 1.

"מה זה "בתולה"?" שאלה הפקאצה הקטנה.

"לא חשוב" אמרתי "את כלה. מאוד חשוב להתחתן בגיל צעיר ולהביא הרבה ילדים"

"אז מתי תביאי לנו עוד אחות?" התחכמה הפקאצה

"זה לא הנושא עכשיו" התחמקתי באלגנטיות של פיל "השאלה היותר חשובה היא, איך לעזאזל תוכלי להיות כלה בתולה, אם השמלה היא בצבע סגול"

"אבל מה זה "בתולה"?"

"לא עכשיו. אני עסוקה בלחשוב. תגידי, למה החברות שלך מתחפשות?"

"לשרה אמנו, לרחל אמנו, לאסתר המלכה"

"אממממ... אני לא חושבת שבתקופת המקרא היה סאטן, טול ונצנצים, כך שזה יורד מהפרק. יש לך חברות שמתחפשות במקרה ל"מרי אנוטאנט"?"

"מי???"

"לא עכשיו! אני עסוקה בלחשוב!"

לאחר מחשבה מאומצת של בערך שעתיים, במהלכם מס' 2 ומס' 3 כמעט הרגו זה את זה בקרב חרבות מפלסטיק, ומס' 1 מצאה באינטרנט את האתר של השמיניה ושקעה בקריאת תקצירים של סידרה שמפחידה אפילו אותי, הגעתי להארה. "מצאתי!" צעקתי בשמחה "מצאתי! את תתחפשי ל"עם סגולה", רק בלי האנשים על הגב מאחורה".

בקול רעש גדול (בערך) השיקו בווי-נט את ערוץ היהדות. נרגשת כולי, יצאתי לחפש את הערוץ. לא מצאתי אותו בלשוניות שבכותרת דף הבית של ווי-נט, אז גללתי למטה, גללתי וגללתי וגללתי ואי שם בתחתית העמוד, מתחת למדור "הרכב" עמוס הרייטינג, מצאתי את ערוץ היהדות.

בדיעבד, אני יכולה לומר שחבל שהם לא החביאו אותו יותר טוב. הכתבות משעממות לאללה. הנושאים שעולים שם לדיון הטרידו את המגזר לפני עידן ועידנים. הנושאים שמטרידים היום את המגזר, בכלל לא באים שם לידי ביטוי. מעבר לזה, ההתרשמות הראשונית שלי היא, שלמעט התותחים - אורי אורבך והרב שרלו - מרבית הכותבים בערוץ הם חילונים או דתל"שים. ככה לא בונים ערוץ יהדות. לכו תלמדו מנרג'.

כינים
אני יודעת מזה זמן מה שיש לה כינים. אולי הגירוד המאסיבי הסגיר את הפרט הזה, ואולי הביצה שראיתי באחד הימים בהם קלעתי לה צמה. בשל קוצר זמן מטורף, הסתפקתי בסלוק הראיה החותכת מהשיער שלה, ושלחתי אותה ככה לבי"ס.
מכיוון שלא מצאתי בלוח הזמנים שלי לאותו שבוע את אותן 3 שעות רצופות הנדרשות לי כדי לפלות את כל הכינים והביצים משיערה הארוך והסבוך, הסתפקתי באותו ערב בחפיפת השיער בשמפו "חפיף" ובתפילה לעתיד ורוד יותר. קיוותי שהשמפו הוא כ"כ יעיל עד כי הוא גם יהרוג את כל הכינים והביצים, וגם יוציא אותן מהשיער.
אחרי כמה ימים שקטים בהם היה נראה שתוכניתי הצליחה, התברר כי השמפו לא ממש עבד. היא המשיכה להתגרד. שיכנעתי את עצמי שמדובר בקשקשים, עד שבארוחת יום שישי - עת הבטתי על שיערה הבלונדיני הארוך באהבה מהולה בקינאה - ראיתי פתאום כינה אחת גוררת אחריה כיסא נח, שימשיה ועיתון, ומתיישבת על המצח של הבת שלי, ממש על קו השיער. בלי להתחשב בכל הנכבדים שישבו מסביב לשולחן השבת, תפסתי את הכינה הסתלבטנית בשתי ציפורניי, והעפתי אותה לכיור הקרוב. את יתרת הארוחה ביליתי במבטים עצבניים לכיוון השיער של הילדה, ובנסיון לאתר כינים נוספות. אולי הן החליטו על יום כיף על המצח של הילדה ועוד מעט תצטרפנה לכינה הסתלבטנית  עוד כינים עליזות עם בקיני?
 
כשחזרנו הביתה הכרזתי מלחמה על הכינים. אין לי בעיה שיטיילו על הראש של הילדה ויגרמו לה להתגרד עד זוב דם. אין לי בעיה שיטילו מיליון ואחת ביצים על הראש שלה, אני בעת הגברת הילודה. אבל להציץ מחוץ לשיער??? לנסות לטייל על המצח??? זה כבר יותר מדי בשבילי! מה היה קורה אם הדודה ברוניה היתה רואה את זה? מה היה קורה אם המורה שלה היתה רואה את זה? הן עוד היו חושבות שאני אמא מזניחה שנותנת לבת שלה להסתובב עם כינים על הראש  !
 
מכיוון שניסיתי כבר את כל החומרים נגד כינים הנמצאים בבית המרקחת, ומכיוון שבמילא היה יום שישי ולא יכולתי לקפוץ לבית המרקחת השכונתי, החלטתי לנסות שיטה טבעית עתיקת יומין:
הוצאתי מהמקרר מרגרינה, ונתתי לה להתרכך טיפה. אח"כ הושבתי את הילדה על כיסא, והתחלתי למרוח את כל המרגרינה על הראש שלה. כן, כן, קראתם נכון: מרגרינה על הראש. מרחתי טוב טוב את כל השיערות בשיכבת מרגרינה עבה. כשסיימתי עטפתי את הראש בכובע רחצה מניילון (נו, אלה שמחלקים בבתי מלון), ושלחתי אותה לישון.בבוקר חפפתי לה את השיער, מרחתי כמות נדיבה של מרכך (אני מרגישה כמו אהרוני שמחלק מתכונים), שטפתי את השיער ואז התחלנו בעבודה הקשה.
עוד לפני שהתחלתי לסרק את השיער ולהכנס לעומקו, מצאתי על המצח 2 כינים מתות. כנראה שהמרגרינה חיסלה אותן במהלך אותו יום כיף שחרב לי את ארוחת השבת. שלפתי אותן מהראש בחדווה, ואז התחלתי לסרק במסרק הסמיך. בדר"כ המסרק הסמיך לא מדגדג לביצים שמתנחלות על שיערותיה של בתי, הן פשוט מסרבות להיתלות בשיניו ולצאת מהשיער, אבל הפעם המסרק עבד. מסתבר שמעבר לחניקת הכינים, המרגרינה גם מפרקת את הדבק שבין הביצה לשיערה, וכך קיפצו להן על שיני המסרק הסמיך שלל ביצים וכינים.
 
בסופו של יום יכולתי לציין בחדווה שבטבח הכינים הגדול חיסלתי 15 כינים ועשרות ביצים (מתישהו הפסקנו לספור). ביום ראשון בבוקר סירקתי את הילדה בהנאה ושלחתי אותה לבי"ס בגאווה של אמא משקיענית. היו כינים, ויכולתי להם. הילדה שלי עכשיו נקיה, ונראה מה יהיה לדודה ברוניה להגיד על זה.
 
 
אתמול אחה"צ תפסתי אותה שוב מגרדת את השיער. אני בטוחה שאלה קשקשים...
שמור   בטל

פוסט נשי כזה
ישבנו שלוש בנות ודיברנו על כלום. ואז אחת מאיתנו זרקה את עיתון "רייטינג" שבו דיפדפה עד לאותו רגע, ופלטה אנחה: "אני שמנה!". מיד הזדרזנו לומר לה: "לא, את נראית נהדר", והיא אמרה: "לא, אתן נראות נהדר", ואנחנו אמרנו: "לא, את נראית נהדר", והיא אמרה: "לא, אתן נראות נהדר", וככה המשכנו 5 דקות בערך, עד שהיא נופפה בתמונה של איזו דקיקה אחת ואמרה: "פעם היה לי גוף כזה".
אם נהיה כנים לרגע, לאף אחת מאיתנו מעולם לא היה גוף כזה, אבל השנים הכהו את הזיכרון, וכמעט כל אישה תישבע לכן שפעם היא היתה מידה 36. [במקרה שלי, לדוגמא, זו אמת לאמיתה. הייתי מידה 36 עוד לפני שקסטרו חשבו לייצר בגדים במידה כזו. אבל סטיתי מהנושא.]
התגובה הנכונה לשלוף ברגע בו חברה למין הנשי מבכה את אובדן גיזרתה אל מול תמונת דוגמנית מושלמת, היא: "טוב, אבל היא לא עברה 3 הריונות ולידות". זהו שקר נשי מוסכם, שתמיד נוסך בנו נחת: אנחנו אמנם שמנות / מלאות, אבל עשינו זאת למטרה טובה, הקרבנו את גופנו על מזבח העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. הבעיה היא שיש כמה נשים שהורסות לנו את הקונספציה, כמה נשים שמתעקשות להראות רזות וחטובות גם לאחר הריון ולידה, ואפילו לאחר שניים (ולכל מי שמרימה גבה יש לי רק 2 מילים לומר: גלית גוטמן).
 
לא הלידות משמינות אותנו, אלא חוסר תשומת הלב לגוף. נשים רבות שוכחות את עצמן ברגע שנולדים הילדים. אם עד לרגע הלידה הן חיו רק בשביל עצמן, לאחר הלידה הן חיות רק בשביל הילדים. הגוף שלהן כבר לא משרת אותן, אלא מהווה כלי הנושא את היישות שמטרתה לשרת את הילדים. ביטול עצמי כזה גורם לנשים רבות להתעלם מהמראה החיצוני שלהן ואלה שכן שמות לב אליו פשוט לא מוצאות זמן לטפל בו.
 
בעיתון של שבת קראתי על אישה בת 44 אם ל-18 ילדים שנפטרה בפתאומיות ממחלת הסרטן. בעיתון היה כתוב שהיא לא הרגישה טוב זמן ממושך, אבל רק לאחרונה, כשמצבה החמיר, היא הלכה להיבדק.
אני לא רוצה לגמור כמו האישה הזאת, למות כי הייתי יותר מדי שקועה בילדים ולא מצאתי זמן ללכת לבדוק את עצמי. אני חושבת שלילדים עדיף אמא שקצת יותר מרוכזת בעצמה, מאשר אמא ששוכבת בבור באדמה.

הגיע הזמן להתקשר לרופא ולקבוע סידרת בדיקות. אח"כ נעבור לטפל בכושר הגופני הלקוי שלי, בכרס שצימחתי לי (ולא, אני לא בהריון ) ובעור הפנים הנבול שלי (ולא, אני לא קרובת משפחה של דולצ'ין וגם לא יצור חד גבה).

לנשים שקוראות כאן אני רוצה להזכיר ללכת לעשות בדיקת שד. אחת מתשע אלה אחוזי הסתברות גבוהים, וגילוי מוקדם - במיוחד במחלה הזאת - יכול להציל חיים.

שמור   בטל

אובדן
יש רגעים מכוננים כאלה שזוכרים לכל החיים. אני זוכרת שהלכנו למכון להתפתחות הילד למעקב פגים שיגרתי. ידענו שיש לילדה טונוס שרירים גבוה, אבל חשבנו שמדובר במשהו זמני שבסופו של דבר היא תתגבר עליו. ישבנו מול מנהל המכון לאחר שבדק אותה מכל הכיוונים. "הגענו למסקנה" הוא אמר, שיש לבת שלכם CP - שיתוק מוחין.
 
אנשים תוהים לפעמים איך הם יגיבו במצבי משבר. רובם נוטים להאמין שהם יגיבו בצורה הירואית. חלק מהאנשים הגונים מספיק כדי להודות שהם יתמוטטו ולגמרי "יאבדו את זה". אני חוששת שאין אפילו אדם אחד שידמיין כי בעת קבלת בשורה קשה הוא יגיב בתגובה טיפשית ופאקצית לגמרי כמו שבעלי ואני הגבנו. הרופא אמר שיש לילדה שיתוק מוחין, והתגובה הראשונה שבעלי ואני הצלחנו להוציא מהפה היתה: "אבל היא ילדה יפה".
אני מודה שלקיתי בסטיגמה, וההגדרה "שיתוק מוחין" התקשרה אצלי לילדים בכסאות גלגלים, בעלי גפיים מעוותות והמון ריר. לזכותו של הרופא יאמר כי הוא לא נראה מזועזע או המום מהתגובה שלנו. הוא הסביר לנו באדיבות ש"שיתוק מוחין" הוא מונח גג, שמאגד תחתיו המון גוונים של נכויות שונות. הבת שלנו היא מקרה יחסית קל.
 
אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם לאחר שעיכלתי את הבשורה היה: "אז מה? היא לעולם לא תתחתן? לא יהיו לי נכדים?" הצחיק אותי אח"כ לקלוט שזה מה שעניין אותי יותר מהכל. כאילו חתונה ונכדים זה הדבר הכי חשוב בעולם. כאילו היא לא תוכל להיות אדם בעל משמעות גם בלי כל זה.
רק אחרי הכאב על אובדן החתונה והנכדים נזכרתי לברר במה עוד כרוכה הנכות הזאת - האם היא תוכל ללכת? לכתוב? לרקוד? להיות עצמאית? הרופאים כמובן לא מתחייבים על כלום. רק זה חסר להם, שמחר אבוא לתבוע אותם בגלל שהם אמרו לי שהילדה תוכל ללכת, ובסוף התברר שלא. הם משתמשים בניסוחים זהירים: "עוד מוקדם די לדעת", "נדרשת עבודה רבה" וכמובן המשפט האהוב עלי: "זה מאוד תלוי בכם". ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. אל תאמר שאין לך מושג, תפיל את האחריות על ההורים.
 
 הפנו אותנו לייעוץ פסיכולוגי, שכמובן שהרגשנו שאנו לא צריכים אותו. הפסיכולוגית דיברה איתנו על "להתמודד עם האובדן", ואני הבטתי בה המומה. "על איזה אובדן את מדברת?" שאלתי אותה "הרי הבת שלנו לא מתה". רק כמה חודשים טובים אח"כ התחלתי להבין על איזה אובדן היא מדברת. זה לא אובדן של מוות שבא בבום אחד גדול, אלא אלה אלף ואחד דברים קטנים שמצטברים לאובדן אחד כואב וגדול. לפצע קבוע שלעולם לא יחלים. כל פעם מגלים משהו חדש שהיא לא יכולה ולא תוכל לעשות. לפעמים מדובר במשהו גדול, ולפעמים מדובר במשהו מטופש. אנחנו מנסים להתמודד עם כל יום בפני עצמו, להציב לעצמנו מטרות קטנות, לא להציץ יותר מדי אל העתיד, אבל לפעמים כל ההדחקה הזאת קורסת ומתמוטטת ואנחנו נשארים עם כאב האובדן.
 
 
דברים שנראים שיגרתיים לאמא רגילה, בשבילי צועקים לעין. אם הייתי רק אמא לילדה נכה, הייתי שקועה בנכות ובעולם הנכים ולא עסוקה בהשוואות, אבל יש לי בבית 2 בנים רגילים (רגילים=שאינם נכים), שמהווים עבורי השוואה חיה.  כשאני משווה בין אופן הגידול של הבת שלי לאופן הגידול שלהם, אני מגלה כמה פשוט וקל להורים רגילים. דברים שהבת שלי הצליחה להשיג לאחר חודשים של עבודה מאומצת, הגיעו בפשטות מרגיזה לבנים שלי בלי שהם יעריכו אפילו את הקלות שבה הם קיבלו את הדברים. לדוגמא, הבת שלי התחילה לזחול בגיל שנה וחצי, לאחר פזיוטרפיה מתישה. שני הבנים שלי התחילו לזחול בגיל 5 חודשים מבלי שאנקוף אצבע. משגע אותי שהורים רגילים מקבלים את ההתפתחות של הילד שלהם כמובנת מאליה. ברור להם שבסביבות גיל 1/2 שנה הילד מתחיל לזחול וברור להם שבסביבות גיל שנה הילד מתחיל ללכת. אין להם שום הערכה לפלא הזה של לידת ילד בריא וגידול ילד בריא.
 
כשהיא היתה קטנה יותר שאלו אותי למה אני כמעט ולא יורדת עם הילדים לגינה. השואלים לא ידעו שהשאלה הזאת דורכת לי על יבלת ענקית. אני לא יורדת איתם לגינה, כי לבת שלי אין מה לעשות שם. בשבילה ובשבילי הגינה היא תזכורת כואבת לכל מה שקשה לה לעשות: קשה לה לרוץ, קשה לה לטפס, קשה לה ללכת על החול, קשה לה להתיישב על המגלשה.
 
כל יום מביא בעקבותיו את הידיעה על דבר נוסף שהבת שלי לא תוכל לעשות בכלל או לא תוכל לעשות כמו כולם:
היא לא יכולה לרוץ.
היא לא יכולה לשחק תופסת.
היא לא יכולה לשחק מחבואים.
היא לא יכולה לקפוץ בחבל.
היא לא יכולה לקפוץ בגומי.
היא לא יכולה ללמוד שחיה כמו כולם.
היא לא יכולה לשחק בכדור.
היא לא יכולה לטפס על עץ.
היא לא יכולה לצאת לטיולים ארוכים.
היא לא יכולה ללמוד בלט או מחול.
היא לא יכולה לקפוץ על רגל אחת.
היא לא יכולה לדלג.
היא לא יכולה לרכוב על אופנים.
 
 
חזרנו אתמול מהפזיוטרפיה ופתאום משום מקום, בלי התרעה מוקדמת, היא התחילה לבכות, בכי כבד כזה שבא עמוק מהלב. "למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? למה אלוהים ברא אותי שונה? למה הוא העניש אותי? אני מבטיחה להיות ילדה טובה. אני מבטיחה להתנהג יפה, שרק יקח את זה ממני. למה אני צריכה לסבול? למה אני לא יכולה ללכת כמוך? למה אני לא יכולה לרוץ כמו כולם? אומרים לי שכל מה שה' עושה זה לטובה, אבל מה טוב בזה שיש לי בעיה ברגלים?". היא בכתה ואני הרגשתי שירו לי פגז לתוך הלב. הכאב שלה קרע אותי. חוסר היכולת שלי לענות לה קרע אותי עוד יותר. איך אני יכולה להתמודד עם שאלות אמונה כבדות כאלה, כשהאמונה שלי בעצמה לא שלמה? איך אני יכולה להגן על אלוהים, כשרוב הזמן אני בעצמי כועסת עליו?
 
אני יודעת שאלוהים מנסה אותי, אבל לפעמים נדמה לי שהוא משחק בי איזה משחק מרושע ובודק עד כמה הוא יכול למתוח את החבל לפני שיקרע. "הנה, היא עמדה בנסיון הזה. אולי אני אמתח עוד קצת את החבל כדי לראות אם היא תעמוד גם בנסיון הבא? ואולי אני אמתח עוד טיפה?".  אני מרגישה שאני מגיעה כבר לקצה גבול היכולת שלי. אני כבר לא יכולה. אני סוחבת כבר למעלה מחודש, מנסה לשמור על אופטימיות ועל מראה של שיגרה, אבל אני כבר לא יכולה. אני רוצה יום אחד שקט. רק יום אחד. בלי שיכאב לה, בלי שהיא תבכה, בלי שמישהו מהם יהיה שוב פעם חולה, בלי שאצטרך לסדר להם רשימת תורים, בלי שאצטרך לרוץ אחרי מה שמגיע לנו, בלי שאצטרך להתחנן לשיתוף פעולה מצד הבירוקרטיה הרפואית. רק יום אחד שבו אקום כרגיל, אלך לעבודה בידיעה שכולם בריאים ומאושרים, אחזור, אבלה איתם אחר צהרים שקט בבית, וכולם ילכו לישון. בלי סבב תרופות, בלי תרגילי פזיוטרפיה, בלי בכי, בלי דרמות.
שמור   בטל