פוטנציאל מבוזבז

רוח סתיו

אני מוכנה להשבע שבתוך ענן הלחות שישב על השכונה שלנו הבוקר, הצלחתי לחוש משב של סתיו. אבל גם בלי משב הרוח הזה ברור לי שהסתיו נמצא מעבר לפינה. איך אני יודעת? כי האסטמה של מס' 3 חזרה.

גם ה-1 בספטמבר חזר. בכל שנה, בסופו של אוגוסט, ישנם כמה רגעים בהם נראה שהוא לעולם לא יבוא, אבל אז הוא מגיע.

החופש השנה היה לי מאוד קשה. הייתי בטוחה שהתארגנתי מעולה, אבל בסופו של דבר הילדים ישבו יותר מדי בבית, עשו המון בלגן, וכילו את כל הכוחות שלי. לקראת סוף החופש הייתי מיואשת, מתוסכלת, קצרת רוח ומדוכאת. כמעט כל ערב מצאתי את עצמי בוהה בטלויזיה עם דמעות בעיניים.

כמובן, שכדי לשפר את הרגשתי, מיד נמצאו אותן אמהות שטרחו לספר לי כמה היה להן כיף ומושלם בחופש, וכמה הן לא רוצות שהחופש יגמר. מעניין אם הן היו חושבות ככה, אם הן לא היו מורות / עקרות בית. תראו לי אם עובדת אחת (ואני מתכוונת לכזו שעובדת במשרה מלאה) שנהנתה בחופש וחושבת שצריך להאריך אותו במקום לקצר.

האמת היא שמתחיל להמאס לי להאבק.

אני מגדירה עצמי כפמניסטית מתונה (או לכל הפחות, תומכת בשיוויון בין נשים וגברים במקום שבו שיוויון כזה אפשרי), אבל לאחרונה אני תוהה בשביל מה אני נאבקת.

עקרון השיוויון בין המינים מקובל באופן תיאורטי כמעט על כולם. היישום בפועל של העקרון הזה לא יתקיים לעולם. לנצח גברים ירוויחו יותר מנשים ויתקדמו יותר מהר מהן בעבודה. לנצח הנשים תהינה אחראיות על תפעול הבית וגידול הילדים. אז כן, אתם מכירים גבר שמתפקד כעקר בית בזמן שאשתו בונה קריירה, אבל הוא מיעוט, הוא יצור נדיר, פריק שואו שמוצג לראווה בשיחות סלון. לדעתי, הוא קורבן שהמין הגברי הקריב, רק על מנת להשתיק את כל הפמניסטיות, ולהסתיר את העובדה שבפועל הגברים עושים קריירה ועובדים בחוץ, בזמן שהנשים משלימות הכנסה ומחזיקות את הבית.

ומתישהו נמאס לי להאבק. נמאס לי לנסות להוכיח שאפשר גם, וגם וגם וגם (גם להחזיק בית מסודר, גם לעבוד במשרה מלאה, גם להיות מטופחת, גם לגדל ילדים נהדרים וגם לבשל ארוחות גורמה לשבת). אני מסתכלת סביבי ורואה כמה קל וכמה טוב לאלה שעובדות חצי משרה, לאלה שלקחו צעד אחורה, לאלה שיושבות בבית ומתרכזות רק בגידול הילדים. הן לא רצות עם הלשון בחוץ אחרי הזמן רק כדי לגלות ששוב איחרו. הן לא קצרות רוח כלפי הילדים. הן מחייכות כל הזמן ולא מסתובבות עם מבט עייף ואומלל כמו זה שיש לי על הפרצוף לאחרונה.

בא לי להתפטר. לשבת בבית. לעבוד באיזו משרה סוג ז' שמקסימום האחריות שהיא דורשת ממני זה לתייק את האות ב' אחרי האות א'. בא לי להשקיע יותר בדברים שחשובים לי באמת. ומה שחשוב לי באמת זה הילדים שלי, הבריאות שלי וחיי הזוגיות שלי. את כל אלה אני מפספסת לאחרונה בגלל עבודה, שגם ככה אף אחד לא מעריך אותי בה, ובשניה אחרי שאעזוב ישכחו איך קראו לי.

תמיד הסתלבטתי על כל חובבי שהאנטי שמזמרים השכם וערב כנגד המירוץ אחרי הזמן ובעד השקעה בדברים ובאנשים שאנחנו אוהבים, אבל לאט לאט המזמורים שלהם מתחילים לחלחל. לעזאזל, החיים קצרים. אני לא רוצה לגמור אותם עם התקף לב בגיל 40, ואני לא רוצה לגמור אותם כשכל מה שהילדים שלי זוכרים ממני זה שתמיד הייתי לחוצה בזמן ועצבנית. אני לא רוצה להשקיע במשהו שלא מחזיר לי חיבוק חמוד בחזרה.

בהחלט מרגישים שהסתיו כבר כאן. המלנכוליה וחשבון הנפש של אלול שוב נופלים עלי, רק שהפעם אני מרגישה שאני חייבת שינוי, הירהורים נוגים לא יספיקו כאן.

נכתב על ידי nina, 3/9/2007 10:40, בקטגוריות אסתמה, אם השנה, חופש גדול, מהרהרת, עובדת (?)
תגיות בטכנורטי: אסתמה, אם השנה, חופש גדול, מהרהרת, עובדת (?)
70 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/9/2007 10:44

אמא יותר טובה
"כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות אמא, אבל אמא יותר טובה ממך" ככה הצהירה מס' 1 באחד הימים.
"האם זה אומר שאני כזאת אמא גרועה?"
"לא, את לא אמא גרועה, אבל אפשר להיות אמא יותר טובה ממך"

התלבטתי אם לתת לה לחיות באשליות עד שתגדל, או להרוס לה כבר מעכשיו ולגלות לה שהיא ביקשה דבר שהוא בלתי אפשרי.

אני בטוחה שאני לא לבד בזה ושיש עוד אמהות שיום אחד מסתכלות במראה, ומגלות שמי שניבטת ממנה זאת אמא שלהן. אמהות שנשבעו שיעשו הכל אחרת, אבל ברגע אחד של חולשה גילו שהן בדיוק, אבל בדיוק, מתנהגות ומדברות כמו אמא שלהן.
ולא משנה כמה אני מודעת לעצמי, וכמה אני מודעת לטעויות שאמא שלי עשתה, בסופו של דבר יגיע רגע השבירה, שלאחריו אגלה שאני לא יותר טובה ממנה, שאני לא שונה ממנה, שאני בדיוק אמא שלי.

ואני יכולה אח"כ להתנהג כאילו כלום לא קרה, ובצביעות להמשיך למתוח עליה ביקורת, ולמנות בפניה שוב ושוב את כל הטעויות שלה, כשעמוק בפנים אני יודעת שאני בעצם מותחת את הביקורת על עצמי, ומונה את הטעויות שלי.

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 29/7/2007 07:30, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת
59 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של margi ב-31/7/2007 17:44

נו? אז קראתם את הארי פוטר החדש?

אחד הדברים הטובים ביציאתו לאור של הספר החדש בסדרת "הארי פוטר", הוא שמעכשיו כל אוהדי סדרת הספרים הזאת יהיו עסוקים בלפענח את הטקסט המורכב באנגלית, ויפסיקו לנדנד לכל שאר העולם בתהיות על המשמעויות העמוקות המסתתרות בספר זה ובתהיות על תוגת גורלו של הארי.

כן מת, לא מת - יא אללה שלכם, כמה קדחתם לי בשכל עם הספר המצ'עמם הזה!!!

כן, ניסיתי לקרוא הארי פוטר, ולמרבה השוק והתדהמה נרדמתי אחרי 3 עמודים. ואני דווקא חובבת ספרים, ובמיוחד ספרי מתח, אבל איך שלא תסובבו את זה, מדובר בספר ילדים, ואני את הילדות שלי סיימתי לפני בערך 15 שנים. גם הסרטים, אגב, שיעממו אותי.

לאחר שסיימנו להתלהב כמו שאר העולם מצאת הספר החדש, נותרה השאלה המרכזית והמהותית: איך אנחנו צריכים להתנקם בכל חנויות הספרים שהעזו לפתוח את דלתותיהן בשבת? מישהי הציעה להסתובב מחוץ לחנות עם מגפון ולהכריז בקולי קולות מי הדמויות שמתו במהלך הספר. אותי הרעיון שיעשע מאוד, אבל אין לי שום כוונה להאבק בלמעלה מ-700 עמודים באנגלית בכדי לעשות את זה.

תשעה באב בפתח, לכן אנסה בכל כוחי להפסיק את שנאת החינם הזאת (למרות שהארי פוטר לא ממש יהודי, כך שעקרונית מותר לי לשנוא אותו כאוות נפשי), ואעבור לקלל את משרד החינוך (או ליתר דיוק: את ממשלת ישראל כולה):

מה לעזאזל עבר לכם בראש כשהחלטתם על חופשה בת חודשיים??? אני מניחה שהעובדה שכל המשכורת שלי משועבדת לחנויות חומרי יצירה ולביביסיטריות נעלמה מעינכם? איך בדיוק מצפים שנשים תצאנה לעבוד אם כל המשאבים (הכלכלים והנפשיים) שלנו ממוקדים רק לנקודה אחת: למצוא תעסוקה לילדים.

אחת הפובלציסטיות (שלמרבה הצער שמה פרח מזכרוני, עקב מיעוט משאבי מערכת) כתבה כי האמהות העובדות בישראל צריכות לקום ולהתמרד כנגד החופש הגדול הזה, אבל ככל הנראה כולן עסוקות ברגעים אלה במציאת סידור לילדים, ולכן אין להן זמן למחאות. כ"כ נכון!

אז איך הסתדרתי בחופש?

שלושה שבועות של קיטנה חלפו, ועכשיו אנחנו עוברים ל-4 שבועות של קיטנת בית. שאלוהים יעזור לי ולריהוט בבית, ולביביסיטר הדווקא חמודה ששכרתי לצורך המשימה.

בניתי לילדים קיטנה שמבוססת על הקיטנה הזאת: http://ha-lool.co.il/magazine/article.asp?id=1194

לכל יום יש סדר יום מסודר, ומלא חומרי יצירה ודפי צביעה. עדיין יש בי תחושה עמומה שבסופו של כל יום אגלה שהילדים שלי שוב ראו יותר מדי טלויזיה, ושהבית נראה כאילו עבר רעידת אדמה מאסיבית.

אז כמה עוד נשאר עד לסוף החופש?

נכתב על ידי nina, 22/7/2007 08:39, בקטגוריות אם השנה, חופש גדול, מקטרת
תגיות בטכנורטי: אם השנה, חופש גדול, מקטרת
88 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-9/8/2007 20:48

לא לשכוח חולצה לבנה!
שתי הודעות לכדו את תשומת לבי בדף הקשר שהביא מס' 2 מהגן ביום שישי:
1. ביום ראשון נחגוג מסיבת יום עצמאות בגן, לכן הילדים צריכים לבוא בכחול-לבן. גם ביום שני הילדים מתבקשים לבוא בכחול-לבן לרגל יום הזכרון.
2. תודה לאמא של יובל שאיבזרה את המחשב בטוב טעם ובמחשבה טובה.

דפי קשר מהגן הם דרך מתוכחמת של הגננות להזכיר לנו, האמהות העובדות, שאין לנו מושג מה קורה בחייהם של ילדינו בגן. שלל ההודעות הנכתבות שם הן הודעות שכל אמא שלוקחת את ילדה לגן ומחזירה אותו משם יודעת ומכירה. שלל התודות שנכתבות שם הן מעין שיחה פנימית / טפיחה הדדית על השכם בין הגננת לבין אותן אמהות בית.

תצביע אותה אם עובדת שלא שכחה לפחות פעם אחת בחייה כאם להביא את ילדה לגן עם כחול-לבן (או עם טנא או עם סתם חולצה לבנה או עם בגדים יפים לתמונת המחזור או עם חתיכת קרש ותפו"א למסיבת ל"ג בעומר או עם ביצה וחסה למסיבת ליל הסדר). קראנו את ההודעה של הגננת בנושא ואולי אפילו תלינו אותה על המקרר, אבל בלחץ הזמן שכחנו בסופו של דבר לצייד את הילד כנדרש. אמהות הבית, לעומת זאת, כיבסו, גיהצו ועימלנו מראש את החולצה הלבנה. היא חלק מסדר היום שלהן. היא חלק מהעבודה שלהן. כמו שאני לא אשכח פגישה חשובה עם הבוס, כך הן לא תשכחנה לצייד את הילדים שלהן בחולצה לבה למסיבת אלוהים יודע מה.
הילד שלהן יבוא מתוקתק לגן, והן עוד תספקנה בבוקר להחליף כמה מילים עם הגננת, לעזור לסייעת לשטוף כלים ולאבזר את המחשב בטוב טעם, כדי לקבל בדף הקשר של אותו סוף שבוע ברכת תודה נרגשת מהגננת.
אני שלחתי לגן בעבר 300 דפי טיוטה, 2 משחקי מחשב, DVD ישן שצריך תיקון כדי לעבוד והררים של חומר מהאינטרנט על כל נושא שעניין את הגננת. האם אי פעם קיבלתי שורת תודה בדף הקשר של הגן? בהחלט לא! למה? כי את כל העזרה שנתתי העברתי דרך שליחים (או דרך הבן שלי). לא יצא לי להגיע בבוקר לגן, להכנס יחד עם הילד, לדבר עם הגננת ולייחצן את התרומה שלי לגן. אני קולות הרקע של הגן, מההורים האלה שרואים אותם מפהקים ונלחמים בעייפות במסיבות הגן ובאסיפות ההורים, מההורים שלפעמים מציצים לגן בצהרי יום שישי כשהגננת רק מתה לסגור את השבוע וללכת הביתה, מההורים שלוקח לגננת דקה שלמה לזכור מיהו הילד ששיך להם. אני אמא עובדת. ולפעמים זה מבאס לאללה.

(אגב, זכרתי הבוקר את החולצה הלבנה. נראה מה יהיה מחר. אני בכלל לא בטוחה שאחרי שבת יש לי 2 חולצות לבנות נקיות בשביל הגן).

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 22/4/2007 10:38, בקטגוריות אם השנה, יום העצמאות, מקטרת
65 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של בחור טוב ב-24/7/2007 10:03

הילדים שיהיו, הילדים של היום והילדות של פעם
אני מבייצת.
לא שזה אמור לעניין מישהו, אבל אני מתה מכאבים. כבר 3 ימים אני מקופלת מכאב אוחזת בצידי הימני. זה מרגיש כאילו הגוף שלי צועק לי בקולי קולות: "אני עושה את העבודה שלי, עכשיו תורך! תשתמשי בביציות האלה או שנפוצץ לך את השחלה!!!".

אני כל הזמן חושבת על הריון. כל הזמן. לא בא לי הריון, לפחות לא עכשיו, אבל אני כל הזמן עסוקה בזה. אני מוצאת את עצמי מתנצלת שוב ושוב לפני אנשים על כך שאני לא בהריון, למרות שהם אפילו לא שאלו אותי בנושא ובכלל לא מעניין אותם לדעת מה תוכניות הילודה שלי.
סיפרתי לחברה שלי שכל חודש, כשהבלנית אומרת לי "שתזכי לבשורות טובות", אני רוצה לומר לה שהיא יכולה לוותר על המבט המרחם ושאני לא בהריון מתוך בחירה חופשית. חברה שלי אמרה לי שאני סתם מדמיינת, ושהבלנית בכלל לא מתכוונת לזה, אלא היא רק רוצה לברך אותי באופן כללי, כמו שהיא מברכת את כולן.

אני מנסה להבין למה אני עסוקה בנושא הזה כ"כ הרבה, אם כבר החלטתי שעדין לא מתאים לי ילד נוסף. אני לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה שמפריעה לי. לחץ חברתי? הגיל? הצורך בתשומת לב? העובדה שמס' 3 כבר גדול ומפתח גינונים עצמאיים משלו שלא כוללים מתן חיבוק ונשיקה לאבא ואמא? לא יודעת.

החג עבר בנעימים. מדהים איך נהיה נעים לבלות עם הילדים ככל שהם גדלים.
טיילנו בשבילי ישראל. היה לי נחמד לראות את הבת שלי מטיילת בקלילות יחסית במסלולים שבעבר היו לה קשים מאוד. ולחשוב שלפני חצי שנה, בחוה"מ סוכות, נסחבנו איתה בכיסא גלגלים עם 2 רגלים מגובסות.
אמרתי את זה לבעלי, והוא שאל אותי: "את זוכרת כמה קשה היה איתה אחרי הניתוח?" עניתי לו שאני לא ממש זוכרת. האמת היא שאני זוכרת מצויין, אבל מעדיפה להדחיק. לפעמים אני מצליחה להדחיק כ"כ טוב, שמדהים אותי לגלות שהניתוח היה רק לפני חצי שנה ולא לפני עידן ועידנים.

בעלי קנה לי שסקים בשוק.
בילדותי היה לנו עץ שסקים בכפר. היינו יושבים מתחתיו כל שבת אחה"צ וטוחנים כמויות בלתי יאומנו של שסקים. את הגלעינים היינו זורקים לכיוון הרפת הישנה ואומרים שזה כדי שיצמח שם עץ שסקים נוסף. יום אחד באמת צמח שם עץ שסקים, אבל זה גדל במקום כ"כ תקוע ומלא קוצים שהיה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו.
אני מתגעגעת לטעם של השסקים האלה. השסקים מהשוק הם גדולים, מלאי גרעינים ונטולי טעם, לעומת זאת השסקים ההם מהעץ היו קטנים, חמצמצים, מלאי מיץ וטעם.
לפעמים חבל לי שהילדים שלי לא זוכים לאותה ילדות שהיתה לי.

נכתב על ידי nina, 10/4/2007 10:02, בקטגוריות אם השנה, פסח, שוקעת בנוסטלגיה
45 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אור ב-16/4/2007 08:13

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.