הבלוג של גיל תמרי, וושינגטון

הבעיה הראשונה של שר החוץ ליברמן בביקורו בארה"ב היתה הג'ט לג. הוא התקשה להסתגל לשעון המקומי, כפי שסיפר לנו, ובכל יום השכים קום כבר ב 5 בבוקר. כשהיועצים עוד נמים את שנתם, הוא עשה את המעשה הטבעי ביותר עבור אדם שמשכים קום והדליק את הטלוויזיה. הוא ראה שם בעיקר דיווחים על איראן. ישראל נפקדה מדיווחי הבוקר של רשתות החדשות. כשהגיע למפגש עם התקשורת הישראלית, ציין עובדה זאת (בסיפוק מה) באוזני הכתבים שמיהרו לומר לו כי נפל על מדגם לא מייצג וכי בחודש האחרון "הופגזה" ישראל ע"י התקשורת האמריקנית בלי הפסק על רקע המחלוקת המתוקשרת עם הנשיא אובמה בעניין ההתנחלויות.

אז זהו זה, שר החוץ ליברמן סיים ביקור ראשון בארה"ב כשר חוץ ואפשר לסכם. מבחינת הממשל האמריקני, הם העניקו לו את המינימום המתחייב בביקור שר החוץ של ישראל בבירה – פגישה עם שרת החוץ קלינטון ועם היועץ לביטחון לאומי, הגנרל ג'ונס. הנשיא אובמה לא קפץ לחדר, כפי שעשה בפגישת שר הביטחון ברק לפני כמה שבועות. באוזני ממשל אובמה ססמאות הבחירות של ליברמן (שרקח ארתור פינקלשטיין) עדיין מהדהדות ולכן הם גילו אדיבות קורקטית, אך לא הרבה מעבר לכך.

ליברמן מצידו נותר נאמן לעמדותיו וחשף שוב לעיני המצלמות את המחלוקת שיש לממשלה עם ממשל אובמה בעניין הבניה בהתנחלויות, במסגרת הגידול הטבעי. ליברמן נמנע בביקורו הראשון מלהתראיין לתקשורת האמריקנית והסתפק בתדרוך רקע עם קומץ פרשנים בכירים. אחד מהם היה כעוס במיוחד ועזב את התדרוך אפילו בלי לומר שלום.

בניו יורק, לאחר שנועד עם מזכ"ל האו"ם, המתינה לשר החוץ סוללת כתבים של התקשורת הערבית מוכנה ומזומנה להתעמת איתו, אבל עוזריו הגבילו את הסטייק-אאוט (המפגש עם התקשורת ביציאה מן האו"ם) לשאלות ספורות בלבד, מה שהותיר את הכתבים הערביים מאוד לא מרוצים, אבל ניחא.

אנחנו, לעומת זאת התיישבנו עם שר החוץ לראיון מקיף. במסגרת מהדורת החדשות של יום חמישי הבאנו את תמצית הדברים, אבל כאן בבלוג, אני מביא אותם במלואם. בחלק הראשון של הראיון נדונה בהרחבה המחלוקת עם הממשל כמו גם החששות שיש ללא מעט ישראלים מהנשיא ברק אובמה:

חטא היוהרה של ממשל בוש היה, שהם חשבו שהם יודעים טוב מכולם, מה טוב ומה נכון לעשות. העולם אצלם היה פשטני וחד מימדי, והיית צריך לבחור צד או שאתה עם "הטובים" או עם "הרעים". בוש היה (ועדיין נותר) משוכנע שהוא יודע מה טוב ומה נכון בשביל האחרים. "הידיעה" הזו הביאה אותו לנסות "לכפות" דמוקרטיזציה בעולם המוסלמי. רדיפת "הדמוקרטיזציה" שלו הביאה בין השאר להפלת סאדאם חוסיין ולעליית שלטון החמאס בעזה (אחרי שבוש הכריח את הפלסטינים לערוך בחירות). בוש, שידע מה הכי נכון לאחרים ("למוסלמים") נכשל במדיניותו. המזה"ת שהותיר אחריו, הוא לא פחות מסוכן מזה שקיבל לידיו מקודמיו.

כאשר הקשבתי השבוע לשרת החוץ הילרי קלינטון שנתנה ראיון לרשת ABC, היתה לי תחושת דז'ה וו מסוימת. האם גם ממשל אובמה שהבטיח "שינוי" נופל באותה מלכודת כח שאליה נופלים ממשלים ונשיאים? משהו שהופך אותם ליודעי כל בעיני עצמם והכי חשוב – יודעים בשביל האחר מה נכון בשבילו?

שפטו בעצמכם, זה מה שאמרה הילרי: "יש לנו חזון לגבי בטחון ישראל. אנחנו רואים מגמה היסטורית, פוליטית, דמוגרפית, טכנולוגית שהיא מאוד מדאיגה לגבי עתידה של ישראל". רוצה לומר (ובעצם אומרת), אנחנו האמריקאנים שיושבים על גדות הפוטומק, מסתכלים על ישראל ורואים מה שממשלת ישראל לא רואה בעצמה, שיש מגמות היסטוריות, פוליטיות, דמוגרפיות וטכנולוגיות שמסכנות את בטחונה ואולי אף את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. והממשל שלי (ושל הבוס שלי – הנשיא אובמה) צריכים "להציל" אתכם הישראלים מעצמכם, כי הדרך שבה אתם הולכים מובילה אתכם למקומות לא טובים. בקיצור, תעזרו לנו לעזור לכם ותיישרו מהר קו איתי ועם הבוס שלי. יש הרבה ישראלים שיסכימו עם הילרי, אבל יש גם רבים שסוברים אחרת ושיגידו לה – "לא תודה גב' קלינטון. אנחנו לא צריכים שתצילי אותנו מעצמנו".

תהא הדעה אשר תהא, דבר אחד בטוח, העימות המתוקשר של החודש האחרון בין ממשל אובמה לממשלת ישראל פוגע במרקם היחסים העמוק בין האומה האמריקאית לעם בישראל. זה נכון שאובמה, שליחיו ושריו מתחילים כל משפט על ישראל בתזכורת למחויבות האמריקאית לבטחונה של ישראל ולהיותה בת ברית. מייד אח"כ, אחרי שהם מנקים מהצנרת את "החוב" הזה, הם מתחילים לסטור לממשלת ישראל בפומבי. אלא שאמצעי התקשורת בארה"ב (ובעולם כולו) לא טורחים לאזכר את הרישא (את הידידות והקשר העמוק) אלא רק את סטירות הלחי הפומביות. והתוצאה – הציבור האמריקאי נחשף שוב ושוב רק לדבר אחד – שישראל לא בסדר. מ"הטובים" הפכנו בן רגע ל"רעים" והמסר הזה מחלחל דרך התקשורת לציבור כאן במנות גדושות, מה שלבטח פוגע בתחושות שיש לאמריקאי הפשוט כלפינו, כי אם לנשיא הפופולרי שלו יש כל כך הרבה ביקורת על ישראל, סימן שמשהו כנראה לא בסדר עם בת הברית מהמזרח התיכון. הנזק הזה ביחסי המדינות הוא נזק עמוק ומסוכן, מכיוון שהוא לא ברמה הממשלית (פוליטיקאים הרי בסוף תמיד מוצאים דרך לעבוד ביחד) אלא הוא ברמה הבינאישית – בתחושות של האמריקאי ברחוב כלפי הישראלי. ותחושות כאלה קשה מאוד לשנות.

ובכל זאת, אובמה יודע היטב כי המשימה שהציב לעצמו, לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני,  קשה ומפרכת, אבל הוא רוצה שהכל יזוז ביחד. שישראל תפעל ובמקביל שהפלסטינים יפעלו. הוא לא רוצה "הדדיות" אלא "בו זמניות". בוושינגטון היה השבוע מי שהשווה זאת לליהוק של סרט הוליוודי: "כדי שבראד פיט יסכים לשחק בסרט אתה אומר לו שטום קרוז כבר הסכים והוא משחק בו. ואז אתה הולך לטום קרוז ואומר לו שבראד פיט הסכים לשחק בסרט, והרבה פעמים באמצעות האסטרטגיה הזאת אתה מקבל בסופו של דבר את שניהם". אובמה מבקש באמצעות האסטרטגיה הזאת ללהק כרגע את בנימין נתניהו ואת אבו-מאזן לסרט ההוליוודי שהוא מפיק למזרח התיכון, בתקווה להפי-אנד לסאגה בת יותר מ-100 שנים, אבל הוא גם עלול לגלות שחוקי הוליווד לא חלים על המזרח התיכון.