בימי השבעה של בני משפחת טופז ביקרתי פעמיים, בהזמנה, בבית האבלים, וכך התגלתה בפני התקשורת הישראלית בשיא כיעורה. תחקירנים שחומקים לבית אבלים ומנסים להשיג ראיון בדרכים עקלקלות, כתבים שמשקרים לילדים שאביהם נפטר לפני זמן קצר ומגישים חלקלקים שימטירו בדיות ומניפולציות כדי להשיג ראיון עתידי עם אלמנה דואבת. כל צד עקום ונכלולי שיכולים אנשי תקשורת להנפיק, בעבע בין הקירות בקומת הפנטהאוז ברחוב לאה עשרים.

בימים שקדמו למותו של דודו ועד להטמנתו הוא הוצג בתקשורת כדמון סוטה ואכזר. על המסך הוצגה בפנינו דמות תאבת נקם, מתוחכמת, מרושעת ובעלת מוח פלילי משומן. קולם של חברים, קולגות, מכרים ומוטבים, בקושי נשמע, אם בכלל. המשפחה שמרה על שתיקה מוחלטת ושום שאלה לא הוצגה בדבר שפיותו של האדם שכנראה כבר שנים קודם איבד את קו המחשבה הצלול. אף הרהור לגבי כשירותו בזמן מעשה לא נצנץ. הדיון היה נקי מספקות.

מעדויות שמתבררות בימים האחרונים נדמה שטופז היה על גבול השפיות - חסר תובנה ואולי אפילו חסר אחריות. אובדני, מבולבל, מנותק ועמוס בתרופות פסיכוטיות. אבל אף אחד לא חקר ולא התעניין. מהירי הלשון ויהירי המוסר שפכו בנזין ובזו לאיש שספק אם תפס מה עשה.

אבל זה לא נגמר גם אחרי הלוויה. נדהמתי לשמוע קולגות שהמשיכו לדבר סרה ולבזות את המת ביום קבורתו. היו כאלו שכתבו, בהתרסה, שטוב שטופז עזב את עולמנו והוסיפו שיש לפגוע כלכלית ביתומים הטריים. אחרים המשיכו ברדיו ובטלוויזיה, בלשון חריפה ומאושרת, לברך על מותו.

התדהמה שלי הלכה ותפחה כשביקרתי בשבעה. פגשתי מעשים של קולגות שגרמו לי לקבס. בין השאר ראיתי כתב שהסתובב בין האבלים כשהוא מבטיח לאחיו של המת שלא יפרסם דבר מרשמיו, עד תום השבעה, בעוד שלמחרת צצה לה כותרת עסיסית שהעיתונאי חיבר מתוך השבעה. שמעתי מגישה בכירה מתקשרת לאבלים ומכפישה מגיש מתחרה כדי לגרום להלומי הצער להתראיין במקום אחד ולא באחר. חזיתי באדם שהשמיץ את טופז ושלהב את האווירה הציבורית בימי המשפט, מגיע לנחם בבית המתים מתוך שיקול ציני וקר, ואפילו מתראיין על כך באמצעי התקשורת תוך טפיחה עצמית על השכם. ואפילו הייתי עד לניסיון של מגיש, שעלז ופרסם מאמרי שטנה ביום המוות של דודו, להשיג ראיון בלעדי עם אחיו של המנוח, תוך הצגת טיעונים אמפתיים.

כל הפרשה הנוגעת לטופז קשה, נגועה במבוכה עמוקה. התקיפה של אבי ניר ושירה מרגלית מזוויעה. ההתנערות הגסה מטופז שנעשתה באופן עדרי ומכוער, מקוממת. ההתלהמות לאחר מותו והעובדה שאותם פרסונות שביזו והשפילו את טופז בחייו, מרקדים וממרקים עצמם בפני המשפחה בשביל ראיון בלעדי, מעלה בחילה. דודו שגרם לא פעם לעם ישראל לעשות צחוק מעצמו בחוסר מודעות עצמית והוכפש בידי המבקרים בשל כך, הצליח במותו, להפוך את אותם עיתונאים ואישי התקשורת שבזו לו על הזניה הזו, לבהמות עממיות קלות למשילה. ממש כמו הציבור שנהג להוציא למשימות.   

• הסרט "מותו של מלך הרייטינג" על החודשים האחרונים בחייו של דודו ישודר אצלנו בערוץ 10 בשבת הקרובה ב-20:15