לא רציתי לעסוק יותר, באופן פומבי, בעניין של אסי דיין. אחרי שתי כתבות בחדשות 10 והסבר מפורט ב"תיק תקשורת" באשר לשיקולים שעמדו מאחורי שידור הכתבה, חשבתי שהעניין הגלוי, נסגר וכעת, הגיע הזמן לעסוק בטיפול ובעזרה לדיין באופן דיסקרטי.

 

אבל מצקצקי לשון ומבקרים מוסריים במיוחד לא מפסיקים לטעון שלא היה ראוי לשדר את הכתבה, כשהכינויים מפיהם נעים בין "סנאף" ל"ביזוי כבודו של האיש". לכן, לטובת אותם שומרונים טובים, אסביר שוב את ההיגיון שעמד בעיני מאחורי הכתבה.

 

ביום רביעי התקשר אלי אסי דיין כשהוא נשמע רע מאד. אני מנהל קשר סדיר עם האיש כבר מספר שנים ומבקר אותו מדי פעם. במהלך התקופה הזו התברר לי שהוא סובל מקשיים בחייו, אבל עד הביקור ביום שלישי מצבו בדרך כלל נראה בעיני כנסבל. לא אופטימלי, אבל אפשרי. הפעם כשדיבר איתי קולו היה שבור. אסי הסביר לי שהוא מרגיש שסופו קרב וחייו הפכו בלתי ראויים. שמעתי את דיין מתלונן רבות במהלך השנים אבל תמיד שמר על נימה הומוריסטית ומשועשעת. הפעם זו הייתה קריאה לעזרה. מצוקה אמיתית. נקודה. הוא ביקש שנגיע עם מצלמה. דיין רצה שאנשים יראו ויעזרו. הוא הסביר שהוא לא מצליח לצאת לבד מהתסבוכות הנפשית והפיזית שנקלע אליה, ואם יצפו בו, אולי יקרה משהו שיוציא אותו ממצב הביש.

 

התלבטתי אם ללכת. כתב אמון על דיווח ולא בטוח שכעיתונאי מקומי בעניין כזה. אבל אחרי שהשיחה התארכה הבנתי שזה חמור מדי מכדי להתעלם. התייעצתי עם עוד גורמים והחלטנו לצלם. כשהגעתי לדירה של דיין חשכו עיני. האיש ישב מכורבל במיטה מוזנחת, במצב נורא. את השאר הנציחה המצלמה.

 

בחדר העריכה הלבטים היו אפילו יותר מורכבים. התלבטתי ארוכות. צלצלתי לאסי פעם נוספת. הסברתי לו שזה לא עניין פשוט והתמונות קשות מאוד. הוא היה צלול וביקש שוב שנעשה עם זה משהו. שלא ייגנז. התייעצתי עם הסובבים וקיבלנו החלטה -לשדר. ערכנו בעדינות וחלקים קשים הרבה יותר מאלה ששודרו, נשארו בחוץ. 

 

אחרי שידור הכתבה יצרו איתי קשר גורמים רבים. ציבור רחב הציע לעזור בדרכים שונות ומגוונת. מסיוע כלכלי, דרך חברים ועד למוסדות גמילה. כולם רצו להתגייס. לשכת שר התרבות הרימה כפפה, באמ"י נזדעקו ואלו רק חלק מהשמות שנרתמו. בשלב הנוכחי העניין רק בתחילתו וייתכן שיניב פרי. ייתכן.

 

אני לא איש רווחה או סעד. תפקידי הוא לסקר את התרבות והבידור בחדשות 10. במסגרת הזו התפתחה אפשרות שאסייע לאיש שהוא נכס תרבותי ייחודי במדינה. לצורך זה, כנראה שהייתי חייב לשדר את הקטעים הללו. זה קשה, זה לא נעים, זה מבזה. אבל הנה, זה עורר תגובה שאולי תסייע לאיש לחיות ובתנאים טובים יותר. מעבר לכך הוא חווה אחרי שידור הכתבה, כך סיפר לי, גל של סימפטיה והערכה מחודשת. במצבו זה אלמנט לא פחות חשוב מהעניין הכלכלי גרידא.

 

אולי בעיני אותם מבקרים עדיף היה לצאת אליטיסט נקי כפיים ולא לעשות דבר בזמן שהאיש סובל. אולי זו דרככם. אני הייתי מרגיש עם זה חרא.