לא נעים להיות כתב שמסקר את תחום הבידור, זו לא בדיוק עבודה מתגמלת. בעוד שכתבים ומגישים בתחומי הפוליטיקה, אקטואליה ואפילו הספורט זוכים למין הערכה ראשונית שהקהל והתקשורת מעניקים להם, לא משנה אם הם כישרוניים או דלוחים, בתחום שלי מדובר בסיפור אחר לחלוטין.

 

מאיה בוסקילה. בלי טיפת ביקורת (ניר כהן)
מאיה בוסקילה. בלי טיפת ביקורת (ניר כהן)
כשמראיינים באופן סדיר דוגמניות, כוכבי קולנוע ומעצבי אופנה, לא נוטים ליחס לך עומק אינטלקטואלי. די ברור למה, כשמושאי עיסוקך הם אנשים שהמלל שלהם הוא באזור ה"מהמם", "מאמי", ועוד פניני לשון מרשימים, אתה מוכתם בצבע של האנשים שאתה מראיין וסוקר.
 
אם זה לא מספיק לביזוי, ברוב תוכניות הבידור שעוסקות בסיקור שוטף של עולם הזוהר, לא ממש מדקדקים בכישורי המראיינים שהם שולחים לשטח. די ביכולת בסיסית לאחוז מיקרופון ולהציג מדי כמה רגעים מחשוף שובב לצופה והנה לכם כתבת בידור מובילה. תוסיפו איזה טיפוס מגניב שזכה בתוכנית ריאליטי ולפניכם מגיש על.
 
מדי פעם אני צופה באנשים האלה, ומה אומר, השפה והידע של מראיינים כאלה גורמת לי לכחכח מול המסך, או לאתר ספה גדולה ולהתחבא תחתיה בצעקות של "למה לא נדבקתי לרביב דרוקר?". אבל אני עדיין לא התייאשתי. במהלך השנים יש אנשים שמנסים לתת איזה משמוע לתחום שבו כמעט ואין משמעות ראשונית. הסיקור של גורמים כאלה מנסה להיות ציני יותר, פלקטי פחות כשהוא לפעמים אפילו מנסה לחשוף את מה המתרחש מאחורי הקלעים.
 
כל זה הופך להיות אפילו יותר מורכב שמסקרים את תחום הבידור בחדשות. מצד אחד אנחנו מחויבים לרמת פיצוח גבוה של ראיונות ונושאים, אבל מאידך יש מחויבות לשמות גדולים שמביאים רייטינג. מכאן תלות קשה ביחצנים ששולטים על הטאלנטים שלהם ומנווטים אותם בבטחה לראיון מפרגן במיוחד בכמה שיותר אחוזי רייטינג.
 
אז אנחנו מנסים להיות מספיק נשכנים, ביקורתיים, ובעיקר לעניין את עצמו עם אמנים ואושיות שלא תמיד מצליחות לחבר ארבעה משפטים אינטליגנטיים ברצף. קשה. במסגרת המאבק הזה אני מביט מדי פעם במתחרים. לבדוק את הדופק, איך הם מתמודדים עם הקשיים. ושלשום שילמתי על זה מחיר יקר. בזמן שצפיתי במהדורת השבת של דני קושמרו בערוץ 2, התפחלצתי מעט.
 

במהדורה, מאיה בוסקילה זכתה לכתבה מלאה וארוכה. כשהכותרת - הבוסקילה, בראיון ראשון על מדים. בכתבה הוצגה מאיה בשיא התרגשותה. היא סיפרה איך היא גאה בעצמה, ושבשבילה הגיוס וסיום הטירונות היו רגעים משמעותיים, ושלא משנה מה, אם היא מתגייסת מדברים עליה ואם לאו אז גם מדברים עליה ולכן טוב שהתגייסה, ו"וואוו, איזה מהמם" ו"איזה התרגשות" (זו רוח הדברים שלה, לא ציטוט מדויק).

 

הכתבה בעיקר היללה את מסעה של בוסקילה לגיוס. ואני מעט סבלתי. מילא לשמוע שטויות כאלה כשמראיין את בוסקילה כתב קצת אהבל בן תשע עשרה בתוכנית נוער, או אם דוגמנית הייתה מקבלת את הדברים של בוסקילה ושמה אותם על המסך, את זה הייתי מקבל.

 

אבל השידור נעשה בערוץ 2, בזמן צפיית שיא, מול מדינה שלמה שמצפה לכתבה עיתונאית, או כתבת צבע, או משהו ששווה את זמן המסך. כאן, זה לא היה כך. בוסקילה הופיעה ובוסקילה נאמה, בלי הפסקה. כל זה בלי התייחסות לכך שהגיוס של הגברת הוא תרגיל מחוכם ואפקטיבי שמטרתו לאשש קריירה גוססת. שום שאלה נוקבת לא באה בעניין, בקושי זכינו לרמיזה כזו בקריינות. שום מרואיין ביקורתי לא שולב בכתבה. כלום. לא ציניות, לא הומור ולא תובנה. רק, "מאיה-הידד".

 

הכתבת לדוגמה, יכלה להציג את הרנסנס שבוסקילה חווה בעקבות הגיוס - שמה שוב הפך רלוונטי. או ניתן היה לעסוק בעובדה שמאיה זכתה להופיע ביום הזיכרון בפריים טיים בכיכר אחרי שהתגייסה. או לספר ששוב מדברים על קמפיינים שבוסקילה עתידה לעשות. וממש היה צריך להבהיר ולהדגיש לצופה, שעם כל הכבוד, הגברת עשתה טירונות של שבועיים בקושי, יצאה לחופשה ואת שירותה תכלה מול תלמידי בית ספר, בהרצאות. עניין שגם ודאי ילווה בהד תקשורתי ובסיקורי פפראצי לוהטים.

 

אני לא אומר שראיון עם בוסקילה על מדים הוא לא מעניין או ראוי, אבל אם כבר עושים משהו שרצי כל כך, אז צריך לנסות להכשיר. אחרת אנחנו מבוזים. כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לעוסקים בתחום הבידור שמנסים להפוך את העיסוק שלנו לנושא ראוי ומעניין. בנושא הבוסקילה היתה אפשרות כזו אבל בסוף, שוב קיבלנו כתבת יחסי ציבור ארוכה, משמימה, ששירתה רק גורם אחד - היחצן של בוסקילה. אדם מבריק צריך לומר.

 

אז בפעם הבאה שהמבקרים יחבטו בנו, כתבי הבידור ש"מצהיבים מהדורות" ו"מדרדרים את התרבות", אני פשוט אוריד את הראש ואצעק: "יאללה תעשו מה שצריך, אבל מהר ושלא יכאב, יותר מדי, כי אנחנו באמת כנראה, רדודים".