"הפוליגרף" מסעירה את הרוח

הס, יד לפה! אסור לומר את המילה "הפוליגרף" בקול רם! שקט! ששש... אם תעזו לבטא את השם המפורש והאיום של תוכנית הטלוויזיה הפרוצה הזו, מיד יזנקו עליכם עשרות מטיפי מוסר מודאגים ויטיחו שאתם חסרי בושה ומדרדרים את הנוער באופן סדרתי. גורל מר מזה יצפה לכם אם רק תהרהרו באדם ששמו גדי סוקניק. מי שחושב על האדון הממושקף הזה, שם נפשו בכפו. שלא תגידו שלא הזהרתי! שלא תתעוורו!

 

התמימים ביניכם ישאלו בוודאי: "מדוע השמות הללו הפכו משוקצים וארורים כל כך, הרי זו רק תוכנית טלוויזיה?" ועל כך ישיבו בעלי השררה והטורים העיתונאיים: "ככה, כי אנחנו קול המצפון והמוסר. לא סתם קוראים לנו אנשי הרשות. התחנפנו ללא מעט אנשים כדי להגיע למעמד הזה ועכשיו, זכותנו לקבוע".

 

אז בסדר, "הפוליגרף" מעוררת סערה ואכן מדובר בתוכנית נועזת. אבל יש כאלה שקצת נסחפו. טיפונת. כי עם כל הכבוד לא מדובר ברעה החולה של כל הזמנים. ממש לא. התוכנית הזו היא רק חלק מזרם טלוויזיוני שנותן טון חריף בתקופה האחרונה וכנראה עתיד להשתלט על המסך.

 

כל מי שעוקב אחרי הפורמטים העדכניים, שם ודאי לב שהעניינים מקצינים. תוכניות הריאלטי החדשות מעמידות אנשים במצבים חריפים ולעתים מבזים מאוד. היום מייצרים פחות מוצרי ריאלטי של משחקי שעשוע בסיסיים, כמו בימים הראשונים של תוכניות המציאות, והרבה יותר מבחנים מוסרים קשים שהמתמודדים צריכים לספוג. "הפוליגרף" היא לא העדינה שבתוכניות המציאות הקיימות, אבל ודאי לא המוקצנת ביותר. די לגלוש ברחבי האינטרנט לזמן קצר כדי לקבל מושג מבדר וגם מבהיל מעט, על פורמטים בוטים בהרבה.

 

אבל, כמובן שמיני מבקרים, אנשי רשות, מובילי דעת ופוליטיקאים, שלא ממש עשו הרבה בשנים האחרונות כדי לקדם את חיינו, מנצלים את ההזדמנות בכדי לבלבל את המוח ולקרוא לנו להתייצב לימין המוסר הפגוע. בוא נפגין בגרות וננסה להתעלם מהם, כי בפועל "הפוליגרף" היא תוכנית מרתקת. אכן הגיוני לשדר אותה מעט מאוחר יותר, כפי שהוחלט לאחרונה, היות שהתכנים בה לא פשוטים, אבל בכל זאת, היא סוחפת.

 

החמדנות האנושית עומדת ב"פוליגרף" למבחן גלוי וזה מסעיר את הרוח. בנוסף, הליהוק של גדי סוקניק מבריק. ההנחיה שלו מעניקה אמינות וממלכתיות שמעדנת את היסוד הצהוב מאוד בפורמט. האיש ממשיך להראות לנו שהוא קורא את תחום המדיה הישראלי מצוין. כבר בעבר הסיק, באופן ראשוני, שגם אנשי חדשות יכולים ליצור סביבם הילה זוהרת וזו מסייעת מאוד בייצוב המעמד והרייטינג. הוא גם הבין שצילום פפראצ'י מחמיא שווה רבות בזירה החדשה וכן שניצול הכישרון והיכולת לעשיית כסף, היא לא דבר בזוי. הפעם סוקניק בחר לעמוד בראש פורמט מתקדם מאוד שבסופו של דבר, כך אני מעריך, יעשה רייטינג מרשים.

 

התוכנית היא מבחן מעניין לטלוויזיה הישראלית, שכנראה פותחת צוהר לעוד פורמטים שיקשו וירתקו את הצופה. חלקם יהיו ודאי ראויים, חלקם בזויים, אבל אם נרצה או לאו, זו המציאות והיא חזקה מאיתנו. אנחנו נתיניו של השוק העולמי והוא מכריע בעניין הזה.

 

ובעניין כל שומרוני ההגינות הטובים, אם בכל זאת יש בכם רצון להיות מועילים, הכינו כוחות ושימרו אנרגיה, למיגור תוכניות עתידיות שעומדת לנחות. כאלה שיכילו עירום, אלימות ומרעין בישין שעוד יגרמו לכולנו להתגעגע ל"הפוליגרף". 

 


תרבות בסגנון "מי פנוי באלנבי"

דמיינו את התסריט הבא: רוני דניאל, הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ שתיים, מופיע לפתע במהדורה על תקן כתב לענייני בריאות ומסביר באריכות על השפעת החדשה שמשגעת את המדינה. הזוי לא? ומה תאמרו אם אודי סגל, הפרשן המדיני של 2, יציג בסוף המהדורה את התחזית ואת מד הלחות השבועי כשהוא מזהיר מפני התייבשות. לא כל כך הגיוני? 

 

בתפיסה העיתונאית הבסיסית כתבים ופרשנים הם אנשי מקצוע ממוקדים. כתב/פרשן אמון על התחום שהוא מסקר, מכיר אותו ביסודיות ויודע לתת תובנות מעמיקות באשר למתרחש בסקציית המומחיות שלו. כך נוהגים בחדשות ערוץ 2 בתחומים שכנראה מכבדים שם. יש כתב צבאי, פוליטי, כתבי חוץ, בריאות, כלכלה, צרכנות, ערבים ועוד. לא תמצאו את סמדר פלד מגישה הערכה ביטחונית נוקבת או את גיא פלג מספר על המהומות שנשיאת הלפיד האולימפי מעוררת. זה פשוט לא קורה. אבל, כשמגיעים בחדשות 2 לתחום התרבות, הכול אפשרי. יאללה, מעמיסים.

 

בערוץ 2 החלו בחודשים האחרונים לשים דגש רב יותר על ענייני תרבות וספורט כתגובה למהלך זהה שנעשה בחדשות 10, מוקדם יותר. אבל ההבדל בגישות הוא תהומי. כשהקמנו אצלנו את דסק התרבות, צוותה לעניין קבוצת אנשים שהגיעה מהתחום והתמחתה בו.  גדלנו בתחום, אנחנו מסקרים אותו שנים ועושים את זה היום באופן שוטף. זה המקצוע שלנו. לטוב ולרע. באחת מהשיחות הראשונות שנעשו לפני שהוקם דסק התרבות ב-10, אחד מאנשי ההנהלה הסביר לי שהרעיון הוא ליצור גוף מהוקצע ומקצועי, מקביל בידע ובאופן הכיסוי לכל חטיבה מובילה בחדשות.

 

לקח לנו זמן, עשינו טעויות (ועדיין עושים מדי פעם), אבל התאפסנו, כשהמטרה שלנו היא לחפש זוויות ייחודיות בתחום ולא להיות לוח מודעות טלוויזיוני-בנאלי. אצלנו פחות משולהבים מכתבות כמו "לעברי לידר/מאיה בוסקילה יש אלבום חדש- וואו, הזדמנות לשמוע את הכוכב מהגג". זה פשוט לא מעניין וגם לא ממש מאתגר לכתב מקצועי. העניין הוא לנסות למצוא עמדה מקצועית, אינפורמטיבית, חדשה, או לפחות משעשעת מאוד. לא רק למרוח את הכוכב על המסך. המוטו המרכזי שלנו הוא שסקופ בתחום הבידור שווה ערך לסקופ בכל תחום אחר. 

 

אני חש שהחשיבה בחדשות ערוץ 2 היא מעט אחרת. ענייני תרבות מסוקרים שם בסגנון "מי פנוי באלנבי" ו"כל הקודם זוכה". כתב הספורט הוא גם כתב תרבות וכן מומחה כללי לכל דבר; כתבת המסקרת סיפור על חולי אסטמה ביום אחד, תציג למחרת את החדשה הספרותית המסעירה; וכתב חוץ יכול לחשוף ולדון ביצירה מוזיקלית מרעננת (כשהוא טועה ומתבלבל, כמובן, כמו שקרה בשבוע שעבר, איזו פדיחה).         

 

כל אחד "יכול" בתחום התרבות והבידור, לדעת האנשים ב-2. לא צריך ידע מיוחד כדי לסקר את השטח הזה. התרבות והבידור הם עוד סותם חורים במהדורת החדשות שלהם. נותנים כתבות לפי קילו, כי הקהל אוהב את זה, והוא כנראה - כך סבורים שם, מספיק מטומטם כדי לאכול כל דבר משודר.

 

מי שהתובנה הזו נראית לו חלקית, מוזמן לקרוא במוסף עיתון "הארץ" את ראיון הפרידה של הכתבת הוותיקה ענת סרגוסטי מערוץ 2. סרגוסטי מספרת שחלק מהכתבים החדשים סביבה עושים תחקיר מחפף מאוד לפני הכתבות. מין עלעול קצר בויקיפדיה מספק אותם. יש בזה משהו. גם אם זה לא קורה בפועל, זה בא לידי מימוש בגישה. במקום שתרבות ובידור נמצאים בו רק כדי למלא מכסות, הכתב לא צריך לדעת שום כלום. אפשר הרי לסקר עניינים כאלה בעזרת אנשי ויקיפדיה מיומנים.


טל פרידמן שכבר הכרתם

באולפן שישי של ערוץ שתיים החליטו השבוע לסגור את המגזין עם כתבה צבעונית ומעמיקה על טל פרידמן. הבטיחו לנו שנראה את הכוכב באור חדש ומפתיע, מנגן רוקנרול וחושף את תוככי חייו. בטיזרים שובצו קטעים שבהם פרידמן אומר בלחץ: "אל תצלם, לא עכשיו". נראה היה שיש דרמה אדירה בכתבה. חיכיתי בנשימה עצורה. אבל הבטחות מרעישות לחוד ומציאות במקום אחר ומרוחק.

 

קודם כל צריך לומר שאת כתבת טל פרידמן ולהקת הרוקנרול הפרועה כבר עשו בערך שמונים אלף פעם. בעיתונות ובטלוויזיה. אצלנו לדוגמה, הכתבה שודרה לפני יותר משנה. אז הצגנו את פרידמן כמוסיקאי אנרגטי. זה שלא מתבייש לשחרר מהפה מה שבא לו, כשהוא מופיע מול סטודנטים במופע חינני עמוס קאברים רועשים. מה שאומר שמהכיוון הזה, אין ממש הצדקה לכתבה.  

 

חלק נוסף בעלילה ניסה לחשוף, לכאורה, את העובדה שפרידמן לא תמיד מופיע באולמות מפוצצים. אבל מה לעשות, גם המעשייה הזו סופרה, מזמן, בתוכנית "ערב טוב" עם גיא פינס. שם הקומיקאי הונצח מופיע מול קהל דליל ומסור במקום אינטימי.

 

רעיון אחר בכתבה היה כנראה לנסות  ולהציג בפני הצופה את פרידמן ומערכת יחסיו עם משפחתו. הכתבת אפילו ציינה בדרמטיות, שהאיש נוהג בדרך כלל להצניע עניינים הנוגעים לאשתו ולילדיו. ברמה הבסיסית, זה פשוט לא נכון. אמנם הוא לא מנופף בילדיו בכל בכורת סרט, אבל בעבר הלא רחוק, במספר כתבות בעיתונות הכתובה, טל חשף את הסאגה המשפחתית שלו, דיבר בכנות ואפילו הצטלם עם בנו. צריך רק ללכת לארכיון ולראות את הכתבות. מה שאומר שגם הכיוון הזה מוצה. בניגוד להבטחות, מלבד איזה הגיג ברמת פפארצ'י שבו נשוא הכתבה מתבדח עם בנו, לא קיבלנו את הסחורה הזו, והמשכתי להרגיש שיש כאן הונאה. טל פרידמן. צילום: יח"צ

 

אבל בסוף, אחרי שחשבתי קצת, הגעתי למסקנה שלא מכרו לי לוקש, כי בכתבה הזו באמת ראיתי את פרידמן כמו שלא חזיתי בו מעולם. אבל לא מבחינת החשיפה האישית או ברמת הסקופ. ממש לא. פשוט זכינו לראות אותו מעוצבן. נורא.

 

באופן בסיסי צריך להגיד שהאיש הוא אחלה מרואיין (מניסיון שלי איתו). מצחיק, פתוח ואינטליגנטי. הוא לא תמיד מוכן לספר על חייו ומשפחתו, אבל על רגשות ועולם הטלוויזיה הוא מדבר בכנות. ביום שישי לא קיבלתי מילימטר מכל זה. ראית אותו בקריז. עצבני. ואני חושב שיש לי הסבר לעניין.

 

בכתבה הזו הקומיקאי צולם המון, בהרבה מאוד סיטואציות, מקומות וזוויות.  בפרקטיקה גם כשמרואיינים מוכנים לחשיפה ארוכה, יש רגעים שאדם לא רוצה שיצלמו אותו. למשל בכניסה לשירותים, או רגע לפני הופעה מלחיצה. הגיוני לא? למרות זאת תיעדו את פרידמן בזמנים כאלה. אחרי זה חתכו את זה לפרומו מבהיל. לא ממש פייר ודי מעצבן כל מרואיין. ויש גם עניין של כימיה. כזו בין מראיין למרואיין. מראיין צריך ליצור אווירה נעימה, אמינה, לפחות בכתבת צבע בידורית. בדרך כלל זה לא פשוט. עם טל זה קל. מדובר באיש כיפי ולכן לא צריך להתאמץ בעניין. פה זה פוקשש כנראה. או שאולי החומרים הנעימים יותר נשארו בחדרי העריכה, מקום שבו אפילו מהטמה גנדי יכול להפוך לרוצח ערמומי, אם מאוד רוצים.

 

לאולפן שישי של ערוץ שתיים יש פריבילגיה לקבל קדימות כמעט בכל נושא שבא להם לעסוק בו. היוקרה והרייטינג מאפשרים להם את זה. לכן אני מתקשה להבין למה קיבלנו השבוע כתבה משומשת, בלי חדשה או חשיפה, לוקה בקו עלילה לא ברור וגם חסרת הכיף הבסיסי שאובייקט כמו פרידמן יכול להביא.


לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים