הבלוג של חיים אתגר

בסופי השבוע האחרונים נופלת תוגה קשה על מקורביו של אולמרט בתקשורת. הם מדוכדכים מאוד. אובדן השלטון של האיש מעכיר את רוחם וכך הם מפרסמים מאמרים ברוח תשעה באב על עתיד המדינה. היות שמדובר בעיתונאים ופובליציסטים רציניים, אני קורא אותם בכבוד רב, ונבהל. מכאן הבלוג הזה נכתב במצב רוח חרד מאוד. איך אפשר שלא? אותם עיתונאים, בעלי שם ומעמד, מבטיחים לנו שטעינו, שנתגעגע לאהוד ושבאופן כללי אנחנו די טמבלים שלא הנחנו לו להמשיך. זאת, למרות שהאיש ניהל מלחמה בצורה די מחורבנת; מינה את אחת הדמויות המושחתות, כנראה, בתולדות המדינה, לשמור על הקופה הציבורית; ועשה, כפי שמסתמן, מטלנסקי כספומט שופרא דשופרא.

כל הכתמים והפאשלות הללו עדיין לא משכנעים את אותן פרסונות לחשוב לרגע שאולי כדאי שהאיש ילך הביתה, או ייקח איזה הפסקונת. מילא אם הם היו מסתפקים רק בלהלל את האדון ולגעור בנו על טיפשותנו, אבל הם הולכים צעד נוסף קדימה בהפחדות אין סופיות בנוגע למועמדים החלופיים. היות שמדובר במתנבאים רציניים, זה מחלחל למוחי ורוב הזמן אני חיי בתחושה של "אוי ואבוי". אחרי חמישה "אוי ואבוי!" ו"הצילו גוועלד!" עצרתי לרגע ועשיתי מעט חושבים. בואו נראה מי הם אותם מועמדים חלופיים.

ראשון בתור - שאול מופז. אדם שנלחם כל חייו במערכות שסירבו לקבלו, ניצח אותן ואפילו הגיע להנהיג את אותם גופים שבזו לו. רמטכ"ל, לוחם וכפי מסתבר מהסטטיסטיקות האחרונות בענייני תאונות דרכים, גם שר תחבורה לא רע בכלל. לי הוא נשמע כמו אופציה שפויה לתפקיד ראש הממשלה הבא. לפחות ממבט ראשון.

שני בתור - בנימין נתניהו. ראש ממשלה לשעבר שכבר עשה את הסטאז' ההנהגתי שלו ולמד את הלקחים. בעבר הוא דבק בעקרונותיו גם במחיר ישיבה באופוזיציה קפואה וכשר אוצר הציל את המשק הישראלי מקריסה, תוך ניגוח האלקטורים שלו. לא היה אכפת לי שאיש כזה יהיה ראש ממשלה אצלנו.

אחרונה - ציפי לבני. גברת עם רקע ביטחוניסטי מרשים, מתונה ומתגברת על משברים בלי התלהמויות, עם שכל טוב ורחוקה, כך נראה, מכל צל של שחיתות ולכלוך. יש לה ניסיון בתפקידים מיניסטריאליים והיא מעוררת תקווה ואופטימיות בקרב שכבות רחבות בעם. גם כאן מסתמן אדם ראוי לתפקיד.

אבל כנראה שכל המעלות האלה מתפוגגות כשזה מגיע לאותם פובליציסטים רואי שחורות. אולי הם פשוט חכמים ויודעים הרבה יותר מאיתנו, אבל סביר יותר שליבם פשוט דואב מלראות ראש ממשלה חבר הולך הביתה. כי אחרי שעישנת סיגרים בנחת עם האזרח מספר אחת של המדינה, עם גישה בלתי אמצעית לכל דבר שבו תחשוק, זה קצת מתסכל לחזור לשבת עם אהוד הישן והברברן לסתם ישיבה של כמה חברים שפעם החזיקו את המדינה בידיים. 

בסוף השבוע עברתי על הטור של יאיר לפיד. הוקסמתי והתרשמתי מאוד מהמקוריות והתעוזה הספרותית, אבל עלו בי מספר השגות שאני עדיין מתחבט בהן.

כותרת הטור המדובר הייתה "אולמרט - המחזה". במאמר, לפיד לוקח את אחד הרגעים המפורסמים והמסעירים בתולדות המחזאות ועושה בו שימוש סוחף. בקטע המקורי, מתוך המחזה "יוליס קיסר" לוויליאם שייקספיר, מרקוס אנטוניוס יוצא מול קהל רומאי כשהוא מציג לראווה את גופתו של יוליס קיסר הנרצח וסופד לו, תוך שימוש בנאום פוליטי מתוחכם מאין כמוהו. הדברים מכוונים נגד קושרים מיומנים שהצליחו בדרכים נלוזות לחסל אדם גדול, כשעל הדרך אנטוניוס מנסה להעניק לבר מינן מעט מהתהילה לה היה זכאי.

הסצנה נפתחת בכך שברוטוס, איש שאיבד את כבודו אחרי שהצטרף לרוצחים, מאפשר לאנטוניוס לנאום. האווירה עוינת בשלב הזה של המחזה בכל הנוגע לזיכרו של קיסר. ליבו של הקהל נוהה לברוטוס, הפוליטיקאי האהוד אחרי מות קיסר, בעוד שהנרצח מוקע כטיראן. שייקספיר בתרגיל רטורי מבריק מצליח להפוך את ליבו של הציבור. בסיום הנאום המאזינים תוהים אם קיסר היה אופציה כל כך גרועה ביחס לחלופות ואם מותו הוא לא אסון קשה.

בגרסת לפיד ברוטוס הופך לציפי לבני. במחזה המקורי ברוטוס הוא הדמות הטראגית מכל - אדם גדול ונאיבי שהולך שולל בידי ליסטים, עד לשלב שבו הוא דוקר את השליט הנערץ. חיים רמון במחזה סוף השבוע של "ידיעות" הוא מרקוס אנטוניוס, הדמות הטהורה ביותר במחזה והשקולה מכולן; ויוליוס קיסר מוצג כאהוד אולמרט. רק נזכיר שיוליס קיסר אליבא דשייקספיר הוא אדם דגול, תאב שלטון ויהיר מכדי לתת את הדעת על סימנים מבשרי רעות.

חלק מההקבלות בטור גרמו לי אי נחת מרובה. בואו נאמר שקפצה לי קצת הבטן.

* ציפי לבני כברוטוס? ברוטוס הונצח בידי שייקספיר כאחד הבוגדים הגדולים של התרבות המערבית, שני אולי ליהודה איש קריות. עם כל הכבוד, טיפה גדול על לבני, וגם על העוול שהיא עושה לאולמרט בתעלולי ההדחה שלה. אם יש כאלו. אבל בעיקר קשה לי לחשוב שמשפט אלמותי  כמו "Et tu brute?" ("הגם אתה ברוטוס" - זעקת יוליוס קיסר ברגע הטראגי שבו הוא מזהה שגם ברוטוס בין רוצחיו), אפשרי באחת מהישיבות של אנשי קדימה. זה לא נראה מתהווה באווירת הרוגלך טבול במיץ תפוזים ששורה שם.  

* חיים רמון זוכה לגלם את תפקיד מרקוס אנטוניוס. ב"יוליס קיסר" אנטוניוס הוא ההיפך הגמור מברוטוס, אדם שממשיך לשמור על יושרה גם ברגעים קשים ומגייס את כישוריו, תוך סיכון ממשי, כדי להעניק את הכבוד הראוי לפרסונה גדולה שנרצחה. בפועל, אני חושש שרמון עסוק בפעילות קצת שונה, שעיקרה רתימת כישוריו ויכולתו כדי להוציא את עצמו ממיני עסקי ביש וברוכים. ובעניין היושר הפנימי האדיר שברוטוס ניחן בו - גם על זה יש מחלוקת.

* אבל ההקשר הכי מוזר הוא זה שלפיד עושה בין אולמרט לקיסר. טיפונת מוגזם. רק טיפונת. הבה נעשה תרגיל: אמרו את השם "אולמרט" ובדקו מה עולה בראשכם. עכשיו עצרו, נשמו עמוק וחשבו איזה דברים קופצים לראשכם כשהוגים את השם "קיסר" ? לא בדיוק זהה, נכון? לא יודע מה איתכם, לי קשה לראות את יוליס קיסר פונה לדמות מבולבלת בחצר הרומית ומבקש ממנה בהיחבא ובשקט מטילי זהב לצורך שדרוג מקום בקולוסיאום למשל. קצת דמיוני.

צריך גם לזכור שקיסר, במחזה, סירב לשים לב למיני זוטות, בטח באנשים וסלד מפוליטיקה קטנה. אולמרט בעיקר מנהל עסקנות זוטרה. מלבד זאת הוא עמוס באופן תמידי בחששות אין סופיים. בנוסף כדאי לשים לב לזה שקיסר דחה את קבלת הכתר מספר פעמים אבל אצל אולמרט הכתר הוא חזות הכול. הוא מחזיק בו בשיניים. ובשורה התחתונה אולמרט, כנראה, שכשך בבריכת ההון המכוערת וקיסר רחוק עשרות מילין מעניינים חסרי כבוד שכאלה.