את הבוקר של 4 בדצמבר 2008, יום הפריימריס של מפלגת העבודה (השני – הידני), יהודה אלוש לא יישכח. יהודה, פעיל שכונות ותיק מבאר שבע ובנו של מייסד הפנתרים השחורים, ויקטור אלוש ז"ל, החליט אחרי 20 שנות נאמנות להתנתק ממפלגת העבודה. הוא החליט לא להצביע, לא לשכנע אנשים להגיע לקלפי ואפילו לא להתפקד למפלגה. משך שנים היה ידוע לכל שבית משפחת אלוש בשכונה ד' בבאר שבע, הוא המעוז החזק ביותר של מפלגת העבודה בעיר. כל ראשי מפלגת העבודה לדורותיהם נהגו לפקוד  דרך קבע את בית המשפחה עם הגיעם לבאר שבע, כי בלי האלושים לא ניתן לנצח בבחירות. יהודה קיבל החלטה לא קלה, אפשר לומר אפילו דרמטית. הוא עצמו מגדיר אותה כאחת ההחלטות הקשות בחייו. האמת היא שהפעם אני יכול להבין אותו ואפילו להזדהות. 

 

פעם אחר פעם ראשי המפלגות הגדולות מבטיחים לתושבי הנגב שהאזור הענק הזה, המהווה כ- 60% משטחה של מדינת ישראל, יהיה במרכז תשומת הלב שלהם ושתקציבים גדולים יוזרמו לכאן. כשבוחנים את הלהג הרב של הפוליטיקאים ונצמדים למספרים, מסתבר שגם בבחירות הבאות הנגב יקרטע הרחק מאחור ולא משנה, כמעט, איזה מפלגה תזכה בבחירות. מפלגת העבודה, שבסקרים האחרונים מגרדת בקושי רב את המנדט העשירי, דחקה את נציג הנגב למקום העשרים. נציג הנגב בתנועת הליכוד מוצב כרגע במקום ה-28 (מתנדנד. תלוי לאיזה סקר אתם בוחרים להאמין) ובקדימה - שם אין בכלל שריון לנציג הנגב, כך שהסיכוי שמשם תגיע הישועה שואף לאפס.

 

למרות כל האמור לעיל, מועמדי הנגב לא חדלים לפעול. הם ממשיכים להתנשף, להזיע ועדיין רצים. הם מתלוננים, זועקים מרה שמישהו ישנה את רוע הגזרה וממשיכים במרוץ. אולי, הם חושבים, יקרה נס, או איזה באג ממוחשב יוסיף למפלגה כמה מנדטים, וכך גם הם יוכלו לתפוס כיסא. אין ספק שחשובים להם השכר, הכבוד והמעמד, אבל זה לא פחות חשוב גם לנו, תושבי הנגב.

 

כי אם הם, אנשי הנגב, יהיו בפנים (ולא אחד או שניים), יש סיכוי שגם המחוקקים ממרכז הארץ יבינו שתאורה בכביש באר שבע - דימונה מצילה חיים (בחמש השנים האחרונות נהרגו בכביש 12 איש, שלא הבחינו בגמלים שחוצים את הכביש בחשיכה); אולי אז פקידוני האוצר יפנימו שילדים בעוטף עזה לא חייבים להמתין שמונה שנים למרחב מוגן (ובינתיים יסתתרו בשירותים) ואולי אז, יחלו סוף כל סוף לקדם חוקים שישכנעו את המעסיקים הגדולים לפתח מפעלים בבאר שבע ובנתיבות ולא רק בראשון לציון או ברמת גן.

 

ליהודה אלוש, אחרי 20 שנה, נפל האסימון. בבחירות הקרובות הוא כבר לא יצביע למפלגת העבודה (לירוקים כן, אם זה ממש מעניין). אולי ביום שאהוד ברק יבין ששריון מקום ריאלי לנגב הוא הרבה יותר חשוב משריון מקום לנציג המושבים (שהוא "במקרה" גם חבר קרוב שלו) הכול עשוי להיראות אחרת. אם לא, אל תתפלאו אם בבחירות הקרובות, או בבאות אחריהן, אפילו הליכודניקים הוותיקים בדרום ינטשו את סמל המנורה. ולא לבני, הם לא יעברו לקדימה.