שדרות, יום שני. השעה 11:00 בבוקר ואני מיד עולה לעוד שידור חי מהעיר המופגזת. קוראים לי מהאולפן ואני מדבר אל המצלמה. אני מדווח על בוקר שקט בעיר הקאסמים, דיווח יבש, תמציתי, לפתע נשמעת אזעקת 'צבע אדום'. אני ניצב בסמוך למרכז המסחרי של העיר ובראש עוברת לי המחשבה שיש לי בין 10 ל – 15 שניות לרוץ ולהגיע למרחב מוגן. מה לעשות? האם להמשיך לשדר ולהעביר לצופים בבית את ההתרחשות בזמן אמת, או לרוץ לחדר הביטחון הסמוך?

 

אנשים שחוו סכנה גדולה מספרים על כך שכשזה קורה, כל החיים חולפים לפתע, כמו סרט בראש. וזה מה שקרה גם לי.

השניות חולפות במהירות, אני ממשיך בדיווח אבל במקביל מתרוצצות המחשבות בראש. בשנה האחרונה ככתב בדרום שמעתי כבר עשרות, אם לא מאות אזעקות 'צבע אדום', אז מה הסיכוי שזה יתפוצץ דווקא עכשיו  לידי? מצד שני, היו עיתונאים שנהרגו בסיטואציות דומות. השעון לא מפסיק לתקתק, 10 שניות כבר חלפו. צועקים לי לרוץ למחסה. אני זורק את המיקרופון על הרצפה, רץ ותופס מחסה רגע לפני שנשמע פיצוץ עז.

 

הפעם הנפילה הייתה קרובה מתמיד. פגיעה ישירה בבית, 150 מטרים מהמקום בו עמדנו. השתרר שקט מוזר והאנשים שסביבי החלו לזוז, בודקים אם הם, או מישהו לידם ניפגע. "תראו, האוטו שלי חטף", צעק מישהו לידי. הסתכלתי לכיוון. קרוב אלי חנתה מאזדה חדשה. השמשה הקדמית היתה סדוקה כולה.

 

חצי דקה חלפה, יללת הסירנות של רכבי ההצלה כבר נשמעה מתקרבת. חזרתי למקומי שבחזית המצלמה. הרמתי את המיקרופון שנותר בודד במערכה וחזרתי לתאר את מה שקורה סביבי רגע אחרי הפיצוץ. "ניתן לראות שאנשים חוזרים כבר לשגרה כאילו כלום לא קרה" אמרתי. זה לא היה מדויק. לי, משהו קרה. הרגשתי צורך להדגיש בפני הצופים, את החובה והחשיבות של השהייה במרחבים מוגנים. ייתכן שביום אחר, הייתי ממשיך לשדר ולא רץ למחסה. אתמול, חזרנו והדגשנו את העובדה שהימצאות במרחב מוגן מצילה חיים. עובדה, במקרה שלי זה עבד.

 

אין לי כל כוונה או רצון לחנך את הצופים, יחד עם זאת העובדות מדברות בעד עצמן – כל אלה שנהרגו מהטילים ומרקטות הקסאם, הם אלה שלא היו במרחב מוגן!

 

בימים אלה, הצד השני עושה כל מאמץ כדי לפגוע ולהרוג וזה ממש לא הזמן לסקרנים שמגיעים למקום נפילת הרקטות ונשארים שם במשך דקות ארוכות. לא פעם קרה שרקטה שניה שוגרה בדיוק לאותו המקום שבו התפוצצה הרקטה הראשונה. חבל ומיותר לסכן את עצמכם, רק כדי לספר אחר כך לחברה על הנפילה האחרונה.

בדיוק לצורך זה יש טלוויזיה ולכן אנחנו נמצאים שם.