"בוקר טוב, מה קורה היום עם המסדרון?", שואלת אותי תושבת שדרות בדרכה לשוק העירוני. "נפתח בתשע" אני עונה. "אז יש לי עוד חצי שעה", היא מפטירה וממהרת לדרכה.

 

כך מתנהלים לאחרונה החיים בכל דרום הארץ, אבל בשדרות זו שיגרת החיים כבר שמונה שנים. מי שאחראי על סדר היום האישי של תושבי העיר זה החמאס. בכל מקום נורמלי האנשים קובעים את הלו"ז היומי על פי צרכים האישיים, רצונות, תוכניות או הילדים. בשדרות הסדר הטבעי הזה לא עובד. "המסדרון", למי שעדיין לא בקיא במילון מושגי המלחמה, הוא אותו חלון הומניטרי במהלכו צה"ל נוצר את האש ומאפשר מעבר של מזון ותרופות לרצועה.

 

בשדרות כבד למדו שעל כל פתיחת "מסדרון" גומל החמאס במטח כבד של רקטות על העיר. זה מה שקרה ביום חמישי שעבר, כששני חיילים נפצעו קשה מירי פצמ"רים וכך גם ביום ראשון האחרון, כשהפלסטינים מיהרו לשגר מטחי רקטות לעבר בתי ספר בשדרות, דקות ספורות לאחר שצה"ל פתח את מעבר כרם שלום."טילים תמורת אוכל", קוראים לזה בשדרות. עם זאת, מרבית התושבים כאן מבינים שאולי אין דרך אחרת. חייבים להמשיך ולהעביר סיוע לתושבים החפים מפשע ברצועה, שגם חייהם אינם חיים בגלל מעשי החמאס ושאר ארגוני הטרור.

 

בתקשורת מגדירים את  החיים בשדרות כ"שיגרה מתוחה", אך כאן לא מבינים את המושג הזה. העיר חיה ונושמת ומשתדלת להתנהל כפי שהייתה מתנהלת לפני שהחלה הלחימה ברצועה. נכון שלפעמים בשעת "צבע אדום" נראה כאילו עשרים אלף תושבים משחקים במחבואים (בשעה שהם "רק" נחפזים לתפוש מחסה), אבל בחלוף דקה אחת "שיגרת" החיים שבה לשלוט ועולם כמנהגו נוהג. כך חיים בשדרות כבר שמונה שנים ומה שהיה לפני כן - רחובות שוקקים, מוזיקה ברחובות ושאר סממני "נורמליות"- זו כבר היסטוריה רחוקה מאוד.

 

אורחים שמגיעים ממרכז הארץ מתקשים להבין איך החיים נמשכים כאן כאילו כלום לא קרה. "מה חשבת, שאחרי שמונה שנים של קאסמים תמצאי כאן אנשים במקלטים בגלל ארבע רקטות ביום?", מסביר דוד משדרות לחווה מנתניה, כשברקע מתחילה לפעול שוב מערכת ההתראה.

 

זוהי המציאות בשדרות כבר שמונה שנים. מפתיע, אבל זו לא תוכנית ריאליטי שהטילה משימת הסתתרות בכל פעם שנשמעת אזעקה... אלו החיים! אם תשאלו אותי, תושבי המקום הם גיבוריה האמיתיים של מדינת ישראל.