הבלוג של אלמוג בוקר

שדרות, יום שני. השעה 11:00 בבוקר ואני מיד עולה לעוד שידור חי מהעיר המופגזת. קוראים לי מהאולפן ואני מדבר אל המצלמה. אני מדווח על בוקר שקט בעיר הקאסמים, דיווח יבש, תמציתי, לפתע נשמעת אזעקת 'צבע אדום'. אני ניצב בסמוך למרכז המסחרי של העיר ובראש עוברת לי המחשבה שיש לי בין 10 ל – 15 שניות לרוץ ולהגיע למרחב מוגן. מה לעשות? האם להמשיך לשדר ולהעביר לצופים בבית את ההתרחשות בזמן אמת, או לרוץ לחדר הביטחון הסמוך?

אנשים שחוו סכנה גדולה מספרים על כך שכשזה קורה, כל החיים חולפים לפתע, כמו סרט בראש. וזה מה שקרה גם לי.

השניות חולפות במהירות, אני ממשיך בדיווח אבל במקביל מתרוצצות המחשבות בראש. בשנה האחרונה ככתב בדרום שמעתי כבר עשרות, אם לא מאות אזעקות 'צבע אדום', אז מה הסיכוי שזה יתפוצץ דווקא עכשיו  לידי? מצד שני, היו עיתונאים שנהרגו בסיטואציות דומות. השעון לא מפסיק לתקתק, 10 שניות כבר חלפו. צועקים לי לרוץ למחסה. אני זורק את המיקרופון על הרצפה, רץ ותופס מחסה רגע לפני שנשמע פיצוץ עז.

הפעם הנפילה הייתה קרובה מתמיד. פגיעה ישירה בבית, 150 מטרים מהמקום בו עמדנו. השתרר שקט מוזר והאנשים שסביבי החלו לזוז, בודקים אם הם, או מישהו לידם ניפגע. "תראו, האוטו שלי חטף", צעק מישהו לידי. הסתכלתי לכיוון. קרוב אלי חנתה מאזדה חדשה. השמשה הקדמית היתה סדוקה כולה.

חצי דקה חלפה, יללת הסירנות של רכבי ההצלה כבר נשמעה מתקרבת. חזרתי למקומי שבחזית המצלמה. הרמתי את המיקרופון שנותר בודד במערכה וחזרתי לתאר את מה שקורה סביבי רגע אחרי הפיצוץ. "ניתן לראות שאנשים חוזרים כבר לשגרה כאילו כלום לא קרה" אמרתי. זה לא היה מדויק. לי, משהו קרה. הרגשתי צורך להדגיש בפני הצופים, את החובה והחשיבות של השהייה במרחבים מוגנים. ייתכן שביום אחר, הייתי ממשיך לשדר ולא רץ למחסה. אתמול, חזרנו והדגשנו את העובדה שהימצאות במרחב מוגן מצילה חיים. עובדה, במקרה שלי זה עבד.

אין לי כל כוונה או רצון לחנך את הצופים, יחד עם זאת העובדות מדברות בעד עצמן – כל אלה שנהרגו מהטילים ומרקטות הקסאם, הם אלה שלא היו במרחב מוגן!

בימים אלה, הצד השני עושה כל מאמץ כדי לפגוע ולהרוג וזה ממש לא הזמן לסקרנים שמגיעים למקום נפילת הרקטות ונשארים שם במשך דקות ארוכות. לא פעם קרה שרקטה שניה שוגרה בדיוק לאותו המקום שבו התפוצצה הרקטה הראשונה. חבל ומיותר לסכן את עצמכם, רק כדי לספר אחר כך לחברה על הנפילה האחרונה.

בדיוק לצורך זה יש טלוויזיה ולכן אנחנו נמצאים שם.

יום שישי, שמונה בבוקר, שעתיים אחרי סוף תקופת הרגיעה, אני מקבל שיחת טלפון. "תגיע מהר לשדרות, אנחנו עושים את כל הדרך מתל אביב, כדי לתמוך ולהזדהות עם התושבים ביום הקשה הזה", אומר לי חבר בהתרגשות. "איזה יום קשה? קרה משהו?", אני שואל. "מה, אתה ישן בעמידה?", הוא עונה: "נגמרה התהדייה". אם לומר את האמת, שיחת הטלפון שלו באמת העירה אותי מהשינה, אבל מי שבאמת ישן בעמידה, חשבתי לעצמי, אלה אתם, "התל אביבים", שגרים צפונה מאשדוד. רגיעה? איפה הייתם בשלושת החודשים האחרונים כשהקסאמים והפצמרים (קצת יותר מ- 300) לא הפסיקו להתפוצץ בשדרות והגראדים (רק שבעה) ביקרו את תושבי אשקלון?

שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא כועס על "התל אביבים" שבסך הכול באמת ובתמים (ואני ממש לא ציני) רוצים לעזור. כל המחמאות מגיעות הפעם לשר הביטחון שהצליח להעביר את הרגיעון שלו לכל מי שגר צפונה מכאן ואפילו הצליח לשכנע חלק מתושבי האזור שבאמת יש כאן שקט, בשעה שמאה מטר מגן הילדים שלהם נופלת רקטת קסאם. "כל עוד זה לא פוגע בך", אמרה לי השבוע אחת האמהות שהגיעה לקחת את הבן שלה מהגן בקיבוץ נחל עוז: "אז מבחינתנו הרגיעה הצליחה".  

"טפטופים" קוראים לזה בתקשורת, "רק עשר רקטות בחודש" קרא לזה שר הביטחון, "מלחמה", מכנים זאת כאן המשוגעים בשדרות. וכן, אני אומר, אדוני שר הביטחון, זאת מלחמה. כשטיל מתפוצץ באמצע היום על אמא עם ילדים שעורכת קניות בסופר וכשתלמידים מקבלים הוראה לא לצאת לחצר בהפסקה מחשש לירי של רקטות קסאם, אי אפשר לקרוא לזה אחרת. זו הייתה מלחמה לפני ה-19 ביוני (יום תחילת התהדייה), זו הייתה מלחמה אחרי תחילת הסכם הרגיעה וזאת מלחמה עכשיו ולא רק לתושבי עוטף עזה. הרגיעון של ברק מתברר עשה טוב בעיקר לחמאס שעכשיו, כך על פי ראש השב"כ, יובל דיסקין, יש לו את היכולת להגיע אפילו עד לבאר שבע.  

הגיע הזמן שההזדהות של האזרחים הטובים המגיעים לשדרות בכדי לסייע, תוחלף בניסיון אמיתי להשפיע על מקבלי ההחלטות. עכשיו, אחרי שגם הרגיעה של שר הביטחון הסתיימה, אפשר אולי לנסות ולשכנע אותו שאחרי שמונה שנים אפשר וצריך לשנות את המציאות המרה, לפני שמפעל הטילים של החמאס יצליח לייצר גם טילים שיגיעו עד תל אביב. תאמינו לי שמחבלים שמצליחים בתוך פחות מחצי שנה להכפיל את הטווח, יוכלו בעוד כמה חודשים לעשות גם את זה.

וקטנה לפני סיום, אדוני שר הביטחון, לשמחתנו, או לפחות לשמחתי, אנחנו לא ברוסיה הקומוניסטית וגם לשרים "הדברנים", כפי שכינית אותם (ולמי שפספס, לדברי ברק רמת הדברת שהשתלטה עליהם היא הבעיה) מותר להביע דעה ולא לומר אמן על כל הצעה או החלטה שמגיחה מהקריה. 

את הבוקר של 4 בדצמבר 2008, יום הפריימריס של מפלגת העבודה (השני – הידני), יהודה אלוש לא יישכח. יהודה, פעיל שכונות ותיק מבאר שבע ובנו של מייסד הפנתרים השחורים, ויקטור אלוש ז"ל, החליט אחרי 20 שנות נאמנות להתנתק ממפלגת העבודה. הוא החליט לא להצביע, לא לשכנע אנשים להגיע לקלפי ואפילו לא להתפקד למפלגה. משך שנים היה ידוע לכל שבית משפחת אלוש בשכונה ד' בבאר שבע, הוא המעוז החזק ביותר של מפלגת העבודה בעיר. כל ראשי מפלגת העבודה לדורותיהם נהגו לפקוד  דרך קבע את בית המשפחה עם הגיעם לבאר שבע, כי בלי האלושים לא ניתן לנצח בבחירות. יהודה קיבל החלטה לא קלה, אפשר לומר אפילו דרמטית. הוא עצמו מגדיר אותה כאחת ההחלטות הקשות בחייו. האמת היא שהפעם אני יכול להבין אותו ואפילו להזדהות. 

פעם אחר פעם ראשי המפלגות הגדולות מבטיחים לתושבי הנגב שהאזור הענק הזה, המהווה כ- 60% משטחה של מדינת ישראל, יהיה במרכז תשומת הלב שלהם ושתקציבים גדולים יוזרמו לכאן. כשבוחנים את הלהג הרב של הפוליטיקאים ונצמדים למספרים, מסתבר שגם בבחירות הבאות הנגב יקרטע הרחק מאחור ולא משנה, כמעט, איזה מפלגה תזכה בבחירות. מפלגת העבודה, שבסקרים האחרונים מגרדת בקושי רב את המנדט העשירי, דחקה את נציג הנגב למקום העשרים. נציג הנגב בתנועת הליכוד מוצב כרגע במקום ה-28 (מתנדנד. תלוי לאיזה סקר אתם בוחרים להאמין) ובקדימה - שם אין בכלל שריון לנציג הנגב, כך שהסיכוי שמשם תגיע הישועה שואף לאפס.

למרות כל האמור לעיל, מועמדי הנגב לא חדלים לפעול. הם ממשיכים להתנשף, להזיע ועדיין רצים. הם מתלוננים, זועקים מרה שמישהו ישנה את רוע הגזרה וממשיכים במרוץ. אולי, הם חושבים, יקרה נס, או איזה באג ממוחשב יוסיף למפלגה כמה מנדטים, וכך גם הם יוכלו לתפוס כיסא. אין ספק שחשובים להם השכר, הכבוד והמעמד, אבל זה לא פחות חשוב גם לנו, תושבי הנגב.

כי אם הם, אנשי הנגב, יהיו בפנים (ולא אחד או שניים), יש סיכוי שגם המחוקקים ממרכז הארץ יבינו שתאורה בכביש באר שבע - דימונה מצילה חיים (בחמש השנים האחרונות נהרגו בכביש 12 איש, שלא הבחינו בגמלים שחוצים את הכביש בחשיכה); אולי אז פקידוני האוצר יפנימו שילדים בעוטף עזה לא חייבים להמתין שמונה שנים למרחב מוגן (ובינתיים יסתתרו בשירותים) ואולי אז, יחלו סוף כל סוף לקדם חוקים שישכנעו את המעסיקים הגדולים לפתח מפעלים בבאר שבע ובנתיבות ולא רק בראשון לציון או ברמת גן.

ליהודה אלוש, אחרי 20 שנה, נפל האסימון. בבחירות הקרובות הוא כבר לא יצביע למפלגת העבודה (לירוקים כן, אם זה ממש מעניין). אולי ביום שאהוד ברק יבין ששריון מקום ריאלי לנגב הוא הרבה יותר חשוב משריון מקום לנציג המושבים (שהוא "במקרה" גם חבר קרוב שלו) הכול עשוי להיראות אחרת. אם לא, אל תתפלאו אם בבחירות הקרובות, או בבאות אחריהן, אפילו הליכודניקים הוותיקים בדרום ינטשו את סמל המנורה. ולא לבני, הם לא יעברו לקדימה.