דברים שרואים משם

סדר פסח, ביקור של אליהו הנביא, ומה לא נשתנה (רמז - הורתי)

איזה כיף לי איזה כיף!

הרגע חזרתי מגן חיות מצפון לעיירה, שם החזקתי קואלות (הטפרים שלהם איומים, הפרווה יותר צמר מאשר פרווה, אבל הן באמת חמודות לאללה), האכלתי קנגרואים (זה כמו חמור עם רגליים קדמיות קצרות נורא) וזחל עלי נחש יותר ארוך ממני. (בררררר...).

את סדר פסח עשינו עם ההורים המאמצים - כזכור, באפטיסיטים חובבי יהדות. באמצע הבישולים נהיה לי פתאום נורא עצוב. התגעגעתי לארץ. התגעגעתי לידיעה שמסביב כולם מתכוננים לסדר. התגעגעתי להגיד לאנשים זרים "חג שמח". התגעגעתי להורים של גבי.

ואז הכל כבר היה מוכן: היו לנו מצות שהביאו חב"דניקים מהעיר ליד, היה לנו יין, הכנו סלט חצילים וסלט אבוקדו, ותבשיל קציצות מרוקאיות ברוטב עם אורז, ופתאום - פתאום כאילו קיבלתי לי חזרה את ישראל שלי, אבל בלי כל מה שקשה לי איתו בישראל.

ההורים המאמצים הפגינו סבלנות על-אנושית ושאלו הרבה על הסדר והמנהגים ואפילו אכלו מרור. יין הם לא שתו, הם הביאו מיץ ענבים (יותר טעים מתירוש אפילו) כי בכל זאת גם הם צריכים לנסוע חצי שעה הביתה אח"כ. אבל הם בהחלט לא ייצגו את העיר.

אליהו הנביא

פתאום, כשמילאנו כוס אליהו הנביא, נשמעה דפיקה חזקה בדלת.

גבי פתח. (שיעור מספר אחד- לא פותחים את הדלת כשלא יודעים מי בצד השני.)

בפתח עמדה אבוריג'ינית אחת, מבושמת כאילו עברה את כל הבתים היהודיים בברוקלין ושתתה את כוס אליהו, בוכה ומחזיקה את הלסת, ממלמלת משהו על זה שכואב לה והיא בהריון.

ההורים המאמצים, נאיביים שכמותם, ניסו לדובב אותה ולנחם אותה, גבי הזמין אמבולנס, הכלבים נצמדו אליה ונבחו מלוא גרון, ואני הלכתי לדלת האחורית. (שיעור מספר שתיים - כשמסיחים את דעתך מלפנים, תן דעתך על האחור. למקרה שמישהו מנסה לפרוץ משם.)

טוב, אני כנראה הייתי היחידה שהיתה מתוחכמת מספיק לחשוב על זה, כי אף אחד לא בא. סימנתי לגבי ולמאמצים לא לתת לה הלכנס, הגיע אמבולנס, ולקחו אותה משם.

הצד החיובי:

- היא לא הקיאה לנו על הרצפה

- למדנו שני שיעורים

- הכלבים הוכיחו שלמרות שהם מתים מפחד, אפשר לסמוך עליהם.

הצד השלילי:

- מעכשיו נועלים את דלת הרשת בכניסה.

האמא המאמצת תפסה את זה כשליחה מאלוהים, שלחו אותה אלינו, אל הבית של כל דכפין יתיי (והיא דפינטלי עשתה את זה) , כדי שנעזור לה.

אני לא תופסת מזה עזרה. השכנה ליד יצאה החוצה כי היא חששה שקרה לנו משהו, ואז כשהיא ראתה במי מדובר היא סיפרה שגם אצלם היא ביקרה יומיים קודם, וביקשה סיגריה. קיצר, יש כאלה, צריך לנעול את הדלת. גם את האחורית.

שיחה עם אבא:

-"נכון המכתב הזה שאמא שלך שלחה לי..."

-"איזה מכתב?"

-"היא שלחה לי מכתב לפני חודשיים, לא סיפרתי לך?"

-"לא, וטוב עשית, כי לא הייתי יכולה להתמודד עם זה אז. (חכם אבא שלי!) עכשיו אני יכולה, ספר לי."

- "המחשב שהיא נתנה לך לפני שנתיים? היא רוצה אותו חזרה."

-"אהה." (המחשב שבק חיים תוך חצי שנה)

-"והיא מאיימת שאם היא לא תקבל אותו היא תתלונן במשטרה."

-"שיהיה לה בהצלחה."

-"בכל אופן, הכנתי לה מחשב..."

-"סחתיין עליך."

-"... אבל היא צריכה לקחת אותו בעצמה, אני לא אסע אליה להביא לה אותו."

-"וואטאבר."

-"זהו, זה הכל."

-"אבא, תן לה את המחשב המ%@&$#$% ושלא נשמע ממנה יותר."

-"היא גם מכנה אותך פה בכל מיני כינויים... לא חשוב, אני אחליף אותם במילה 'היא' לצורך השיחה."

-"איזו הפתעה."

-"היא מתלוננת עלייך, על ההתנהגות שלך, כאלה."

-"מה יש לה מההתנהגות שלי? אני לא חסרה לה, אתה רואה בעצמך. היא מקוננת על המחשב, לא אף מילה עלי ועל שאני חסרה לה."

-"לא.. זה לא נכון - זה רק מצברוח כזה. היא כותבת שהיא לא רוצה לראות אותך יותר בחיים, אבל היא לא מתכוונת לזה, זה רק מצברוח."

-"היא במצברוח הזה כבר כמעט שלושים שנה אבא. בשלב הזה זה כבר לא מצברוח."

ואשכרה השבוע היה לי הבהוב של חמלה אליה. אישה אומללה, מבוגרת, בלי כישורים חברתיים. הייתי יכולה לעזור לה, חשבתי לי לרגע. הייתי יכולה להנחות אותה איך לתקשר.

שלוש שניות עם המציאות סידרו את זה.

והביולוגי, שיהיה בריא (AS IF), שלח כמה אלפי דולרים.

ולשלוח לי אימייל, קשה לו!!!

יש אנשים בעולם, שיש להם אחלא הורים. אני לא אחת מהם. אני מקווה שהילדים שלי יהיו.

פסח שמח לכולם, ושנצא כולנו מעבדות לחירות. מה שזה לא יהיה שבולם אותנו, שיהיה לנו את הכוח להיפטר ממנו, ולא חשוב כמה זה יהיה קשה.

נכתב על ידי פארה ווי, 25/4/2005 10:55
5 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של איתי() ב-22/7/2006 22:59

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה