מכתב אהבה

הבוקר עוד לא זורח, אולי יש ציפור או שתיים שכבר ערות, ואתה צריך לקום עם השעון המצפצף ולנסוע לשעות ארוכות של עבודה. שעות על גבי שעות במפעל, לאור הפלורוסנטים, בין המוני אנשים שהשנים שלהם הקשיחו בהם לא רק את עור כף-היד, והם כבר לא מסוגלים להרגיש את הפלא הזה שהגיע מעבר לים ועומד בפניהם.

אילו יכולתי, הייתי נותנת לך את החיים שאתה רוצה. את החיים שמגיעים לשנינו. הייתי מסירה מעליך את עול המפרנס, משחררת אותך מרודנותם של בורים, מקיפה אותך בילדים שלנו, במשחקים, בזמן פנוי.

אילו יכולתי, החיים שלנו היו נראים כמו החופשות שתיכננתי ונסענו אליהן בלי להקשיב לרדיו, כי שום דבר לא נוגע לנו. נסענו בארץ שלנו, או בארץ זרה, וקלטנו את המראות החדשים וניסינו עוד דברים שלא ידענו קודם, ובערב שכבנו על אותה מיטה וגם בלי להתעלס היינו מכילים זה את זו, קרובים וצמודים. הבוקר לא איים, אלא הציע אור ושקט ונוף שלא רואים כל יום.

השנים עוברות אותנו. האפור היה שם כל הזמן, אתה צוחק, גם אבא שלי וגם סבא שלי האפירו מוקדם. ואני לא מצליחה להעיף ולסלק ממך את הטרדות. חלשה מדי, קטנה מדי. את כל האוקיאנוס שבי אני פורטת לארוחת בוקר ביום ראשון, מעוצבת כמו מסעדה צרפתית. קונה לך פירות שאתה אוהב בסופרמרקט, שתהיה לך הפתעה. מסכימה בקלות לקניה גדולה שרצית, שתשמח.

אתה משכים לישון כדי להשכים לקום, ואני נכנסת למיטה בחדר החשוך. אני אוהבת אותך, מלאך שלי, אני לוחשת לך בלי קול. שלא תתעורר, שלא תאבד את השינה לפני ההשכמה. רוצה לחבק ולאסוף את הגוף שלי בצמוד לשלך, ולא נוגעת. אתה לא אוהב להפסיד שינה. אני אוהבת אותך. מילים טחונות עד דק ומחוות שנעשו לאלפים. אילו יכולתי לתת לך יותר.

ואולי יום אחד אצליח.