התרגשתי

בטח שמעתם על המהומות בסידני. אני אגיד רק זאת: הלבנונים שם מתנהגים כמיטב ערסי ארצינו, ואף למעלה מזה. מבחינתם, זכותם המולדת להעיר הערות גועליות לכל נקבה שחוצה את דרכם. האוסטרלים, נאיביים ומתוקים שכמותם, מאמינים שנשים בביקיני פוגעות בנפשם המוסלמית של יוצאי לבנון, משום שאינן מכוסות בצנעה הנדרשת בקוראן, ולא מבינים שזו התנהגות של הפרימיטיב המזרח תיכוני בה הוא מפגין את עליונותו על האישה.

אני לא מצדיקה את התקיפות חסרות האבחנה של בעלי חזות מזרחית, אני רק אומרת - טוב שהאוסטרלים לא פוחדים מהם, ולא שותקים להם. וטוב יותר יעשו אם יבחנו מחדש את האזרחות שניתנה לאלו שבאו לארץ עם תרבות כל כך נהדרת, במטרה ורצון עז להשחיתה.

וכנגד, שתבינו באיזה אומה מדובר, אספר סיפור מהעבודה.

כמקובל בחג המולד, מקיימים מסיבות תחת כל גג פח לוהט ועם מנגל על בסיס גז (המכונה "בארבי" על שם "בארביקו"). כמקובל במסיבות שותים ומנסים לעשות שמייח. אצלנו בעבודה לא מסתפקים בהמתנה שמישהו ישתכר ויתקל בקיר כדי לעשות שמייח, אלא כותבים מחזה המבוסס על חברה הקבוצה ובו צוחקים על כולם - בעיקר על בעלי השררה. על האירית צוחקים על המבטא, על אחת הבוסיות - על נטייתה להתעלם מכוח הכובד, על בוס אחר - על שהוא מפיץ מוצרי קוסמטיקה של AVON. כן, קבוצה רבת פנים וצבעים לי.

הפעם היו שפע של פרטים לצחוק עליהם, אבל בגלל חוסר היכרות מעמיק איתי רוב הבדיחות עלי נגנזו וסופרו לי בפורום מצומצם: למשל, חשבו להציג אותי כפארה, המרגלת של המוסד.

"אבל לא ידעתי אם תמצאי את זה פוגע", אמר המחזאי לעת מצוא שלנו.

"קרוב לוודאי שהייתי מוצאת את זה מצחיק", אמרתי והתפלאתי. ממה יש לי להפגע? גם ככה הם כל הזמן יורדים על המיליטארי טריינינג שלי ושולחים אותי לאיים על לקוחות מרגיזים.

"אי אפשר לדעת מה תרבויות אחרות ימצאו פוגע", אמר המחזאי, "כמו שג'אסטין לא יידע שתיפגעי מהתמונה".

"איזה תמונה?" שאלתי. אני? להפגע מתמונה?

"של השער ההוא. אחרי שהערת על זה הוא הוריד אותה".

פתאום הכל התחבר לי. ביום הראשון לעבודתי, לקחה אותי האירית לסיבוב בקומה העליונה, שם יושבת שאר המחלקה. כמקובל בעולם הIT, בכל חדר היו קישוטי קיר כאלה ואחרים: פוסטר המפרט את מבנה האנטרפרייז, אילן היוחסין של אבירי הג'דיי, כרזה המצהירה שהיום הוא "יאררר! יום הפיראטים הבינלאומי", וכאלה. בכניסה לאחד החדרים זיהיתי תמונה עם שער שמעליו הכתובת "העבודה משחררת", בגרמנית. "מה זה עושה כאן?" שאלתי את האירית, "זו תמונה של אושוויץ".

"לא יודעת", ענתה האירית במבוכה, "אולי זה שער שמסמל אבטחת מידע?"

"יש הרבה שערים בעולם", אמרתי לה, "אושוויץ ממש לא נשמע דוגמא טובה לזה".

זה היה היום הראשון שלי ולא היה שם אף אחד לשאול אותו מה פשר התמונה, ובגלל שעוד לא ידעתי מימיני ומשמאלי, כל פעם שעליתי למעלה חיפשתי את התמונה, כדי לשאול את מי שבחר להציג אותה מה הפשר, והאם הוא יודע מה התמונה הזו בכלל. לא מצאתי אותה אבל ייחסתי את זה לבעית אוריינטציה קלה של היום הראשון.

לרגע לא חשבתי שג'אסטין, בחור חביב ואחראי על הטלפוניה, שמע שהגיעה אחת מישראל ומצאה את התמונה בעייתית, והוריד אותה, כדי שלא לפגוע.

אני לא ביקשתי ממנו.

אף אחד לא ביקש ממנו.

הוא פשוט שיער שיש בזה טעם לפגם, ווויתר.

אומרים שהוא בחר את התמונה כדי להציג את הרגשתו שמעבידים אותו בפרך - משהו שאנחנו עשינו מאות פעמים בעבודה בישראל (כמו להגיד: "קדימה, תיכנסו, זו רק מקלחת" כל פעם שהיו קיצוצים והבוסים התעקשו שלא יהיו פיטורים).

אולי זה אחרת כשישראלים שגדלו עם השואה עושים את זה, אבל אני לא חושבת שהייתי מעירה.

סתם, נקודה לזכות האוזים.

ברגעים אלו גבי מתקין מזגן בחדר השינה.

אתמול הכנתי תרסיס מי-שום, כהמלצת המקומיים האורגניים, וריססתי את התאנה. מאז לא נצפה אף חרגול (אחד מהם הספיק לכרסם לה עלה קודם שריססתי!). מצד שני, ייתכן שהם כולם טבעו בסערה של אתמול.

ואני לקריסמס קיבלתי מתנה שבילדות לא העזתי אפילו לקוות לה - אופניים! (הישנות כבר באמת היו דרדלע, והחדשות בולמות זעזועים והברקסים שלהן עובדים).

המקצוע שלי הוכרז "נדרש" על ידי מחלקת ההגירה. הו, הם עוד יתחננו שאשאר כאן! (ואני אשאר באמת)

והחל מיום שני אני בחופש למחצה - שלוש שעות ביום עבודה והשאר - קודש ללימודים. גיחחח.