בינ"ל

אני אמורה לקרוא את הפרק המדבר על משמעות האינטרנט בעולם ה IT, כי צ'וסאן טסן (המתכנה גם ג'סטין לרווחת האוסטרלים) אמור להגיע אלי ללמוד, והנה מה אני עושה.

גמרתי לנקות את השולחן לכבודו. אני אחד האנשים הכי פחות נקיים ומסודרים שיצא לכם להכיר, לכלוך מפריע לי ברמה סמלית בלבד ובלאגאן - בואו נגיד שאני לא אטריח את עצמי הרבה כדי להמנע ממנו. עכשיו החדר מסודר, זה יחזיק מעמד איזה יום וחצי ואז הכל יחזור למסלולו, אלא שבעוד שבוע נצטרך להפגש שוב, אז אולי הפעם אני אתחזק את זה.

כן, בטח.

במסנג'ר נמצא שרון, והוא כמובן לא פונה אלי. ככל שאני חושבת על זה אני מגיעה למסקנה שאני מאוכזבת מעצמי על שאני מאוכזבת ממנו. הייתי אמורה לדעת יותר טוב. חשבתי שבעקבות הקשר עם נטלי דברים ישתנו, כנראה שלא הייתי צריכה. מצד שני לא יודעת אם יש לי כוח לדבר איתו אם הוא יפנה אלי, להיכנס עכשיו לשיחה שבסופה אני ארגיש עוד יותר דחויה מאשר קודם. ובבקשה אל תגידו לי שהוא לא פונה כי לא נעים לו ממני, הוא יכול היה לסנג'ר את נטלי לעשות את זה. אני פשוט לא מספיק חשובה.

אז למה אני כותבת פוסט ומה פשר הכותרת? ובכן, כבר שבועות מספר העיירה מתכוננת לאירוע הגדול של "ערב בינלאומי בכנסיה הבאפטיסטית". הכנסייה, הבה נציין לזכותם, משקיעה הרבה בקהילה הבינ"ל של העיירה (שאינה ענקית כלל וכלל, בטח לא עולה על כמה מאות, הקהילה) -  יש שיעורי אנגלית בחינם, גבי אפילו השתתף בכמה לפני שמצא עבודה, יש מפגשים מאורגנים שבמסגרתם גם נסעתי לפינת הליטוף  והחזקתי קנגורו, כשאבא שלי נפטר הם התארגנו ושלחו כרטיס, בקיצור, משקיעים. אין הכרח להצטרף לכנסיה או להתנצר, שזה גם משהו מאד מקרב. בואו על כל תרבויותיכם, עם כל תרבויותיכם, וברוכים תהיו. מה רע.

בכל אופן, כל מי שהוזמן התבקש להכין תבשיל מסורתי בכמות מספקת למשפחתו (מתוך מחשבה שכל אחד יביא וככה יספיק לכולם) ולבוא בבגדי מולדתו המסורתיים. כולם מאד התאכזבו שבאנו ללא מדים (אם כי אני לבשתי מכנסי חאקי וחולצה כחולה), מצד שני הרבה אוסטרלים לבשו בגדי תליינים תורכים (שנקנו במרוקו), שמלות אפריקאיות (ממלבורן),  קימונו (מהסופר ליד), ואפילו נוצות על הראש. ההודים באו בפיג'מה, או לפחות משהו שנראה דומה מאד לפיג'מה, ומכנסיו אף נקראים "פיג'מה", וטענו שזה הלבוש המסורתי של פונג'ב, מחוז בצפון הודו. הם הציגו ריקוד פונג'בי מסורתי, וכולם מאד התלהבו:

אמרה אחת הנשים האוסטרליות: "שיראו שגם גברים יכולים לרקוד!"

וענתה לה רעותה: "לא הגברים האוסטרלים..."

אנחנו כצפוי הכננו פלאפל. הכנו פיתות, טחנו חומוס עם תבלינים והכל, סלט ירקות ישראלי עם קצת נענע, ורוטב יוגורט-שום-לימון או סלט-חצילים-במיונז (באבאגַנוּש, למי שמעדיף) מלמעלה.

כזה:

(אין מה להזיל ריר, את החומוס לפאלאפל טחנו דק מדי והכדורים יצאו מלוחים ודומים להפליא בטעמם לפאלפל שמכינים מאבקה, הפיתות עשו טובה שהתנפחו וחלק יצאו יבשות להרגיז, אבל צבעוני, יפה, ומסורתי.)

בנתיים, כל הערב הזה שהיה אמור להיות משהו קטן ותמים בין כמה משפחות, תפח למימדים מפלצתיים של ארבע מאות איש. לא היה ברור איך נאכיל את כולם, מודל ה"אוכל למשפחתך" (מה, נעשה ארבע פיתות?) נראה מגוחך, מה גם שהוזמנו הרבה אנשים שלא התכוונו לבשל. חוץ מזה גם היתה תוכנית אומנותית, והמארגן ניגש אלי בין ההופעה המושקעת של האינדונזי (שנראתה דומה מאד לסצינה מתוך קראטה קיד) וההופעה המדהימה של איזה מוזיקאי סורי, ואמר:

"נכון שאת וגבי תעלו ותציגו ריקוד ישראלי?"

גבי ואני הסתכלנו זה בזו ואז בו, ואמרנו,

"לא."

"אז תשירו?"

גבי אמר שזה יפתור את בעית הבצורת לתמיד, אבל סירבנו.

אמר המארגן: "תספרו משהו מהתרבות שלכם?"

ואני חשבתי לי, למה לא. סטנד-אפ יהודי מסורתי, שיצחק על כל עניין הנוצרים והקדושים שלהם והצלב ו...

מבט קצר בכמה מאות הנוצרים האדוקים שסביבי הבהיר לי שאני אנקוט בגישת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" המסורתית.

אמר המארגן: "אני מתעקש".

אמרה ג'וי, נוצריה אדוקה ויציבה בדעותיה: "אל תתעקש."

וכך פנה לו המארגן מפיג'י והלך לדרכו.

"אבל לשנה הבאה", הוא צעק לי ממרחק בטוח מג'וי, "תכינו כבר מעכשיו ריקוד!".

אז אם למישהו יש כוריאוגרפיה שאפשר לשדר באינטרנט ל"אם ננעלו" של עופרה חזה, אנא צבעו אותה בצבעים עליזים ושלחו אלי. יש לי שנה.

היה י—ם אוכל. אסייתי (דים-סאם, אגרולים, סושי, צ'טני חריפה, עוף בכל מיני רטבים, אוכל פיליפני עם צדפות), מזרח תיכוני (פאלאפל – לא נשאר כלום, אורז פארסי, כופתה, וכאלה ששכחתי את שמם, אבל היו טעימים נורא), הודי (צ'אפטי נטול טעם, עוף בקארי, עדשים בקארי, הכ—ל בקארי), אירופאי (לזניה, פשטידת רועים, פשטידת תפ"א בשמנת, פשטידת מקרוני) וגם אוכל אוסטרלי (פונץ' ממיץ פירות וג'נג'ר אייל, לחם עם וג'ימייט. שלא תדעו).

ההודים התבקשו לעלות להדרן.

אני מריחה ויזות נישואין.