בואי דינה

זה לא פוסט עם מוסר השכל. אני לא מתיימרת לתת כאן תשובות. זה case study - מקרה לדוגמה.

דינה ואני הגענו ביחד לכיתה ו'. אני מכיתה ה', היא מהוליווד. דינה נראתה ונשמעה כמו דמות מ"דגראסי". היא היתה בלונדינית גבוהה עם רגליים ארוכות שאהבה לראות טלוויזיה ולהקליט שירים מהרדיו, היא ידעה את המילים של כולם. (כשהיינו כבר בכיתה יא' היא הודתה שלא. מדי פעם היא היתה כותבת לבת-דודה שלה, שנשארה בהוליווד, לבקש פירושים. הייתם מאמאינים שפעם לא היה אינטרנט?)

כיתה ו' לא היתה השנה שלי. כולם שנאו אותי. בעצם, לא כולם - היו כאלה שהתעלמו ממני. לא התאמתי - הם היו ילדים טיפוסיים לשכונת מצוקה. אני נשלחתי לצופים ולנוער שוחר מדע. לא היה לי סיכוי.

דינה היתה סיפור אחר - היא היתה ילדה טובה מבית טוב, אבל הקסם ההוליוודי - ומן הסתם היכולת האופיינית ליצור קשרים עם בני אנוש אחרים - מיקמו אותה גבוה בסולם החברתי. החברות הטובות ביותר שלה היו מלכות הכיתה הבלתי מעורערות. הבנים הכי חתיכים רצו אותה. היא כמעט היתה חברה של דורון - ראש וראשון להנהגת הכיתה. כמה שמחתי כשהמורה הושיבה אותו בשולחן מאחורי. לבד.

רק אני והוא.

דינה לא שנאה אותי. היא גם לא תמיד התעלמה ממני. בהפסקות כן. וגם בשיעורים, בדרך כלל. והרבה פעמים גם במסיבות הכיתה, שאלוהים יודע למה המשכתי ללכת אליהן, כשזו היתה הדרך שבה התנהגו אלי. אולי כבר אז הפסקתי להאמין שאפשר שיתנהגו אלי אחרת. אבל לדינה, כמו גם לי, היו הורים שהציבו שעת חזרה ממסיבות, והיינו הולכות יחד, בשכונת המצוקה, חזרה הביתה.

לא היינו חברות.

היא לא לקחה ממני את דורון - אני חושבת שהוא היה חכם יותר משאר בני הכיתה, והבין שחברה קבועה תוריד מהפופולריות שלו - חסל סדר סיכויים לאחרות. דינה נהיתה חברה של מור. אני נשארתי עם הפנטזיות על דורון. כולנו היינו נאמנים. היינו בני 12.

פעם אחת, בדרך חזרה ממסיבה, היא סיפרה לי מה קרה לפני שהלכנו. בעוד אני נצמדתי לקיר בשלב הסלואו וכירסמתי במבה, היא רקדה עם מור, החבר שלה. דורון רקד עם אחת החברות שלה, הפופולריות. מור ויתר על מקומו לטובת אחד מחבריו, להלן יכונה החמור. החמור היה נאה וחביב, ודינה הכירה אותו מצויין - הרי היינו כולנו באותה כיתה. אבל הוא נצמד אליה יותר מדי בשעת הריקוד, והתרחקות שלה לא הועילה. "הרגשתי את הזה שלו על הרגל שלי", היא אמרה לי, ואני הסמקתי בחושך ממבוכה. היא נבהלה וברחה החוצה, ומור הלך אחריה, ומסר שהחמור מתנצל - הוא לא ידע מה קורה איתו. "אחר כך הוא חזר פנימה. אני חושבת שהחמור בכלל לא יודע מה הוא אמר לי", היא חתמה את הסיפור.

על הפעם הראשונה של דינה ומור לא שמעתי ממנה - אחת החברות הטובות שלה קראה ביומן שלה, שהיה מלא באנגלית צפופה. קראה וסיפרה בחברות מסורה.

מור היה הרבה פחות דיסקרטי, וסיפר לכולם, בנוכחות דינה, מתחת לסככה בחוץ, בשיעור התעמלות שהתבטל. דינה סטרה לו. הם נפרדו. אחר כך חזרו.

דורון עבר בית ספר.

אז עוד לא ידעתי, אבל אחרי מור הגיעו אחרים.

המעבר אל התיכון, בסוף כיתה ח', היה ראיון העבודה הראשון שלי. לתיכון, בזמני, צריך היה להתקבל. מטבע הדברים נדרשתי להתקבל לתיכון היוקרתי בעיר, ומטבע הדברים - גם דינה. מור נכנס לבית ספר מקצועי, כמו רבים מחברינו לכיתה. כתום שלוש שנים פג כוחו של חינוך החובה והוא יכול היה לנצל את כישוריו שנרכשו בתחום הטבחות, או מכונאות הרכב.

דינה ואני היינו באותה שכבה, יחד עם עוד שתיים מאותה שכונה. שאר תלמידי התיכון הגיעו מהאיזורים הטובים יותר של העיר. ועדיין - לא היינו חברות.

אבל תמיד יכולתי לדבר איתה. היא לא לעגה לי מעולם, לא שפטה אותי. לא התרגזה עלי. יכולתי ללמוד ממנה הרבה. כשקיבלתי מחזור בפעם הראשונה, בכיתה ט', ניגשתי אליה קודם כל.

אבל לא ממש היינו חברות.

היא שכבה עם עוד בנים מאז - רובם, בשלב הזה, מאותה שכונת מצוקה. על רובם ידעתי, אבל על ארנון לא. במשך שנתיים, דינה היתה יוצאת מהבית רבע שעה מוקדם יותר בבוקר, והולכת לדירה שלו - לספק אותו במין אוראלי.

בכיתה יא' עירבבו את הכיתות, ומצאנו את עצמנו באותה כיתה. אז נהיינו חברות. היא לא יצאה עם אף אחד לגיטימי - אף חבר שאפשר להביא אל ההורים. כולם היו מהסוג שההורים שלה יתנגדו. וכבר אז אמרתי - בצדק.

היא נמשכה לטיפוסים האלה כמו זבוב לחרא. אחד מהם היא הזמינה לדירה והוא אנס אותה, אונס אלים וכוחני. הוא היה מתאגרף, והוא התחיל איתה ברחוב. אילו התלוננה - ההורים שלה היו יודעים, ומגבילים עוד יותר את שעות היציאה שלה. העבר המיני שלה היה נחשף. מי היה מאמין לה? היא הזמינה אותו הביתה. לבית ריק. ודינה אף פעם לא ידעה לתבוע את עלבונה. הסטירה ההיא, בכיתה ו', היא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

בשנים האלו היא סיפרה לי על הפעם הראשונה-ראשונה, עם מור. לא, דינה לא רצתה להיות כמו הכוכבות הגדולות בהוליווד. הם פשוט התמזמזו, הורידו מכנסיים ו - "לא הבנתי מה הוא עושה".

האונס הראשון, בלי כאבים, בלי אלימות. בשעת צהריים, בבית הקורבן, על ידי מישהו מוכר. קלאסי, לא?

כשהתיכון נגמר, והיא הלכה לצבא, היא לא הפכה ל"מזרון" הפלוגתי - להפתעתי. לקח לה כמה חודשים עד החייל הראשון. אבל מרגע שנפרץ הסכר, אי אפשר היה לעצור. כן, היא יזמה. היא הסכימה. לא תמיד הם היו רק אחד. הם תמיד היו במקום ציבורי.

אחרי הצבא, הם הגיעו ממקומות העבודה. הטבחים שבמסעדה - ההוא מנצרת שכמעט שכנע אותה להתחתן איתו, דבר שהיה שובר את המשפחה שלה לרסיסים. ברגע האחרון היא התעשתה. הקשר שלנו התחיל להתרופף, אני עברתי ארץ.

את בעלה היא הכירה באירוע משפחתי, במעשה שידוך בלתי-מעודן. עד כמה שידוע לי, היא נאמנה לו ועסוקה בגידול ילדיהם.

ברור לי היום, במבט לאחור, שהיא לא היתה נימפומנית. הזדעזעתי לשמוע, בסוף כיתה יא', שהיא בכלל לא גומרת. היא רצתה חבר שאפשר להביא אל ההורים ולצאת איתו בהסכמתם, אבל איכשהו זה לא קרה. היא לא פגשה את הבחורים הנכונים? יותר נכון להגיד, שהיא פגשה אותם - ולא ראתה בהם פוטנציאל. בשבילה, הבנים היחידים שהיא יכלה להתחבר איתם היו אלו שזיינו אותה.

היא לא היתה מרוצה מעצמה. היא לא התגאתה באף אחד מהם. היא לא היתה מאושרת.

למה היא חזרה שוב ושוב, מרצונה החופשי, אל אותו סוג של בחורים? אל הסוג שהתעלם ממנה, שלא נתן לה דבר, שלא אהב אותה, שקיבל מה שרצה ואז לבש את מכנסיו והתניע את האוטו ונסע חזרה אל העיר? מחסור באהבה? ערך עצמי נמוך? פנטזיה מינית סטויה?

לא שאלתי אותה, ואני בספק אם הייתי מקבלת תשובה. הייתי צופה פאסיבית מהצד אז. לא ידעתי איך לבלום את המרדף שלה אחרי הנזק. כששמעתי על הילדה ההיא מבסיס חיל האוויר ידעתי שזוהי דינה שלי. דינה, שהיום היא נשואה באושר ואמא לשלושה.

אולי זו היתה יוזמה שלה. אבל אשמח אם תהיה חקיקה שתרתיע את כל  אלו, הששים לסייע במלאכת ההרס העצמי.

קריקטורות של עצמם

שמעתם פעם הורה צועק על הילד שלו: "אם תרים יד אני יהרוג אותך מכות!"?

אם שמעתם משפט כזה או נוסח דומה, האם מצאתם אותו מעורר אירוניה?

אני מוצאת את המהומות המוסלמיות ברחבי העולם בתגובה לקריקטורה אירוניות עד מאד.

"אם תגידו עלינו שאנחנו אלימים אנחנו נפוצץ לכם ת'עולם!"

שלא לדבר על כמה עדיני נפש ונמנעים מלפגוע בציבורים אחרים הם הקריקטוריסטים המוסלמיים.

וגם, יש לי הרגשה שהם לא טרחו להבין את משמעות הקריקטורה, רק ראו שיש בה את מוחמד ומיד הציתו תבערה.

כאן בארץ הפלאות שידרו מעט מאד מפינוי ההתנחלויות, אבל ככה זה נראה כאן:

נערים בבית חשוף

יוצאים מהחלונות

נגררים בידי שוטרים

נוחתים על הארץ

מוכים באלות.

האם הם התגרו בשוטרים? קורב לודאי שכן.

האם השוטרים תודרכו לגבי שימוש בכוח? קרוב לודאי שכן.

המפונים ניצחו במאבק הזה. הם גררו את המשטרה לפעילות אלימה. אני בספק אם התקשו בכך.

תכונה אחת משותפת לשוטרים בכל העולם - איש אינו בוטח בהם. הם אינם נתפסים כשמנא וסלתא של החברה. אילו היו משתמשים בהגיון, בפינוי הזה, אילו נחשפו, למשל, למשנתו של גאנדי ג'י ולתורת אי-האלימות שלו, היו יודעים שהגרירה והמכות והאלות פעלו נגדם. נכון, באותו רגע הם הרגישו חזקים ומנצחים. בסיכומו של דבר, הם גברים חמושים שהיכו בני חמש עשרה, ולא להגנתם.

הם פעלו בדיוק כפי שיריביהם רצו.

משהו משעשע לסיום (או עצוב נורא, תלוי איך מסתכלים על זה):

מחקר חדש חוזה שמחצית מילדי אוסטרליה יסבלו מהשמנת יתר בתוך עשור.

פתרונות אפשריים שהוצעו לממשלה: עידוד משחקי תופסת ולא גיים-בוי.

(מה עם לאסור פרסומות של אוכל מהיר, משמשודרות כאן אחת לשלוש דקות? נאאא)

תזונאי שהוזמן להרצות בפני ילדים מכיתה אל"ף חטף ביקורת עצומה מההורים.

"מה זאת אומרת 'ממתקים זה לא בריא'?! כל הילדים אוכלים ממתקים!"

מצד שני, הם כל כך נחמדים, האוסטרלים, אולי טוב שיהיה מהם הרבה.