נו מילא

התלבטתי אם לקרוא לפוסט הזה בשמו, או "שיהיה" או "בוא נאכל דבורה".

אני לא כל כך טובה בלסלוח.  איכשהו נראה לי שזו תכונה שצריכה ללכת יד ביד עם שיכחה, ובזה אני לא טובה בכלל.  זה לא שאני שומרת טינה, אבל לא בקלות אני שוכחת את המאורעות או הפגיעות, על כל פרטיהן.  וזה מקשה עלי לעבור הלאה.

אני לא מצליחה להיות חביבה לקטנה.  היא הבת של מייקל ולכן מן הסתם ניחנה באותה רגישות חברתית.  מטריד אותי שהיא יודעת.  אני לאקונית, מתאמצת להתנהג "רגיל" אבל יוצא לי קול נוקשה, חיתוך הדיבור מרחיק.  הסלידה שלי, ככה אני מרגישה, מקרינה ממני החוצה וצוברת נזקים עתידיים.

אני לא שוכחת את השקרים שלה, לא שוכחת את האכזבות.  אני לא רוצה להתקרב אליה.  רוצה לשמור על יחסים קורקטיים, מנומסים, וקרירים.  אבל אני לא מצליחה לשדר נייטרליות מתוך היחס הזה, וזה מציק לי.

ומצד שני, הנה אנחנו מטיפים לה נגד שקרים, לפחות אני מציגה דוגמה חיה של מישהי שלא משקרת.  גם כשזה "לא יפה".  לא מחבבת אותך יותר, וגם לא מעמידה פנים שכן.  אני בשלי, ואת בשלך.  לא מדובשך ולא מעוקצך. 

אולי זה מסר יותר בריא מלהצליח להעמיד פנים שהכל בסדר וכלום לא קרה?

גם אל הכבאי אני לא מצליחה להיות חביבה.  אני כבר לא מנסה. 

הוא ילד גדול.  אם הוא רוצה שהכל יהיה בדברו, שיעמוד במחיר.  אני לא חצופה, אני לא מתעמתת, אבל אני גם לא מעמידה פנים שנעים לי בחברתו.  לא נעים לי.  אני סובלת בשקט.  כשנגמר, אני הולכת לעבוד לבד. 

אולי אנחנו הישראלים כאלו כנים וישירים כי יורים עלינו כל הזמן.  אנחנו כל הזמן בלחץ, ואין לנו זמן לשטויות.  אז מדברים דוגרי ומתמודדים עם המציאות. 

זו לא רק אני.  בכל פוסט שמתאר בעיה חברתית מסוג כזה או אחר, לפחות חצי מהתגובות ממליצות על הגישה הישירה.  "אני פשוט הייתי אומרת ישירות, פגעת בי כשעשית ככה וככה".

אולי אנחנו לא מפתחים את איזור הנוכלות במוח, וכשמגיעים לגילי המופלג זה כבר כמעט בלתי הפיך.

אבל נו, מילא. מה זה משנה. 

באמת, מה זה משנה?  מי יודע מה יהיו ההשלכות, של הכבאי, של הקטנה, של הכל.  מה הטעם להילחץ מהן כבר מעכשיו.  אולי הכבאי בסוף בכלל ימצא עבודה באוניברסיטה אחרת.  אולי אני.  אולי הקטנה תעבור לגור בסמואה ולא נראה אותה יותר.  אולי אני.  אני מנסה לעבור את היומיום בכמה שיותר משיכת כתפיים.  מה זה משנה?  שום דבר לא באמת הרה גורל.  להכל יש פתרון.  החיים תמיד ממשיכים.

עוד לא החלטתי בקשר לדקטורט, והחלטתי לא להחליט עד סוף פברואר, וגם לא לחשוב על זה.  ללכת עם הזרם בנתיים.  יש מנחה חדש, שאני מאד אוהבת ושהכבאי מסתדר איתו.  אולי זה יצליח.  ואם לא - אני אעזוב מאוחר יותר.  אף פעם לא מאוחר מדי.  או שאחשוב על פתרון אחר.  לא מוכנה להתאבסס על זה יותר.  די.  איכות חיים זה לא משהו ששווה לוותר עליו.

ההכנות לחתונה כיפיות נורא.  אחת מהקהילה תצייר לנו חופה.  אחרת תארח אצלה בחצר הענקית עם הנוף.  ועוד מישהו יבשל, כי הוא שף וכרגע אין לו מה לעשות, וגם כי הוא מותק.  ואחד ינהל את הטקס לפי היהדות, עד כמה שאיפשרתי.  ובסוף נארגן ריקודי עם - בתקווה. 

ואלה הדברים שאני צריכה לחשוב עליהם רוב הזמן, בעיקר כשאני לא בעבודה - האנשים האלו שהפכו להיות משפחה מורחבת.  לבלות איתם יותר זמן.  לתת להם יותר מקום בחיים שלי.  לא לתת לעבודה הזו, עם כל הרעל שבה, להשתלט.  לצאת. לנשום. לנוח. לזכור שאני לא מי שהם חושבים.

לזכור שאני פשוט לא שייכת לשם, ועוד מעט זה ייגמר.

ומה לי כי אלין, כשלעזיז יש חיים קשים הרבה יותר משלי.

אחד מחבריו הסעודיים מתכוון להגיע גם הוא למחוזותינו, ועזיז קיבל ממנו טלפון בהול. 

"עזיז, מה הדבר שהיה לך הכי קשה באוסטרליה?" שאל החבר.  "איפה היה הקושי? השפה? מזג האוויר? התרבות?"

"הכי קשה?" ענה עזיז. "הכי קשה זה לפני שחוזרים הביתה לקנות מתנות לכולם".

(סעודים צריכים לקנות מתנות במאה עד מאה חמישים דולר לראש. והמשפחות, איך לאמר, לא קטנות).