ראשי
קבועים
עריכה
RSS
|
||||
|
חבצלת מהשרון
בת 59 
ארכיון:
 דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים  חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק  דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי        
|
רב משאה על כתפי הדלה בשנה שעברה אלו היו חמישה ימים בשבוע. שני שיעורי ריקוד ביום שני בשלישי צופים ברביעי שיעור ריקוד אחד בלהקה הרב גילאית בחמישי חוג אנגלית ואחריו שני שעורי ריקוד ובשישי צופים. שוב. "זה לא יותר מדי?" שאלתי את הבתעשר מפעם לפעם והיא ניפנפה אותי בתנועת יד מבטלת. קטן עליה. השנה נוסף שיעור ריקוד ביום רביעי. "מסלול מצויינות" קראו לזה והבתעשר בלעה את הפיתיון. חוג האנגלית עבר ליום ראשון מיד אחרי שיעור הגיטרה שהתווסף למערכת החוגים שלה. כבר שנה שהיא מבקשת ללמוד לנגן על גיטרה ומכיוון שמדובר בשיעור קצרצר (חצי שעה) אצל השכן שלנו, זה לא נתפס בעיננו כתוספת מכבידה מדי. גיטרה ואנגלית ביום ראשון שני שיעורי ריקוד בשני בשלישי צופים שני שיעורי ריקוד ברביעי וגם בחמישי ובשישי צופים.שוב. שבועיים אחרי תחילת השנה הודיע בית הספר על חוג העשרה המוצע לשכבת ה'. שעה וחצי של אומנות חינם אין כסף ביום שלישי אחרי הלימודים. "זה יותר מדי", אמרתי לבתעשר. "כולן הולכות", היא ענתה בקול מלא תחינה והבטיחה שאם יהיה יותר מדי היא תפסיק. הוספתי "אומנות" לטבלת החוגים המורכבת שעל המקרר וביקשתי לברך על המוגמר כשהילדה הכריזה בהתלהבות שהחליטה להיבחן ללהקה של הצופים. "השתגעת?" אמרתי לה. "אין לך זמן גם לזה". היתה לה תשובה מן המוכן. לדבריה לא היה שמץ של סיכוי שהיא תתקבל, כי רב ההיצע על הביקוש "וחוצמזה", היא אמרה, "החזרות ללהקה מתנגשות עם שיעורי הריקוד אז ממילא לא אוכל ללכת, גם אם אתקבל". אז בשביל מה ללכת להיבחן אתם שואלים. מטען גנטי דפוק, זו התשובה. משהו שהבנזוג הוריש לשלל הילדים שלנו. אם יש תחרות צריך להשתתף בה כדי לראות שיכולים להיות הכי טובים. זה לפחות ההסבר שהוא סיפק לי. האודישן היה טוב, אבל הרי לא היה סיכוי שהיא תתקבל - כך אמרה שוב ושוב. במשך שבוע חיכינו לתשובה וכשזו לא הגיעה היה לי ברור שהתחזית הפסימית שלה הוכיחה את עצמה. כמה אני לא יודעת כלום. אתמול הודיעו לה שהתקבלה וגם הודיעו שהחזרות יתקיימו ביום ראשון, בדיוק אחרי הגיטרה והאנגלית. "איזה יופי", אמרתי לה. אין דבר נפלא יותר מאשר להשיג משהו שבאמת רצית ואשר הסיכויים לקבלו היו קלושים והיא בתגובה התחילה לבכות. האמת היא שבין ה"איזה יופי" והבכי נאמרו עוד כמה דברים, אבל מכיוון שהפוסט הזה גם ככה נורא ארוך חשבתי לוותר על הפירוט. רק שעכשיו ההתנהלות לא ממש ברורה, נכון? נחזור על כן אחורה ונעשה את זה קצר ככל האפשר. אני (בהתלהבות): "איזה יופי" בתעשר (בעיניים נוצצות): "כן. כדאי לי ללכת?" אני: "חשבתי שאת מאוד רוצה לשיר". בתעשר: "כן. אבל כדאי לי ללכת?" אני: "איזה שאלה מוזרה. מה שאת רוצה. רוצה ללכת תלכי, לא רוצה - אל תלכי". בתעשר: "אבל כדאי לי?" אני: "אם את לא בטוחה תנסי פעם פעמיים ואם לא ימצא חן בעינייך - תפסיקי" בתעשר מתחילה לבכות. מה בדיוק עשיתי לא נכון? פירגנתי לה, תמכתי בה, נתתי לה מרחב החלטה, הצעתי פיתרון הגיוני. הבכי רק הלך והתגבר. ופתאם, כשכבר הייתי על סף אובדן עינים (עצות ועשתונות) היכה בי ברק תובנה. היא לא רוצה פרגון, תמיכה, מרחב או פתרונות הגיוניים. כל כך רציתי להיות טובה ומבינה ששכחתי להיות אמא שלה, ולזה היא נזקקה באותו הרגע. היא רצתה שאומר לה - "בתעשר, הגזמת. זה הרבה הרבה הרבה יותר מדי. אין מצב שאני מרשה לך ללכת". ואז היא היתה מוחה, קצת, ובוכה, קצת והולכת לישון מאושרת, כי עוד שעתיים בשבוע מחוץ לבית זה באמת יותר מדי, אפילו בשבילה, אבל אין לה את הכוח לוותר. היא צריכה פורס מאז'ור בדמות אמהית שיכריח אותה לעשות את מה שהיא רוצה באמת ומפחדת להודות. למה אין ספר הוראות מתאים לכל המצבים האלה? סופו של דבר עשיתי את הדבר ההגיוני המתבקש ושלחתי את הבנזוג לדבר איתה והשניים הגיעו להחלטה שהיא באמת תנסה ותראה אם מתאים ומסתדר לה. "ואם לא - פשוט תעזבי", אמר לה הבנזוג. "ומה אני אומר להם?" שאלה הבתעשר, מושכת עדיין באפה. "תגידי להם שזה בגלל האמא שלך", אמרתי לבתעשר. "תגידי להם שהאמא המרשעת שלך פשוט לא מרשה". 76 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע  הדף הקודם דפים: 1 2 |
|||
